אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> החלטה בתיק א 70655/04

החלטה בתיק א 70655/04

תאריך פרסום : 29/01/2008 | גרסת הדפסה
בש"א, א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
70655-04,162377-07
21/06/2007
בפני השופט:
אבי זמיר

- נגד -
התובע:
1. ברקן אילנית
2. חג'בי שי

עו"ד ע. לוין
הנתבע:
שירותי בריאות כללית - בית החולים "קפלן"
עו"ד מ. ניסני-יצחק
החלטה

כללי

1.         זוהי בקשה לתיקון כתב תביעה, שלא בהסכמה (בש"א 162377/07).

2.         התובענה בתיק זה, ת"א 70655/04, הוגשה ביום 16.11.04. זוהי תביעת נזיקין, ועילתה - רשלנות רפואית נטענת במהלך לידה.

טענות הצדדים

3.         בבקשה נטען, כי הנתבעת שינתה את הרישומים הרפואיים בדיעבד, ובכך ביצעה מעשי זיוף ומרמה, וכי יש להוסיף טענה זו לכתב התביעה. התובעים מסבירים כי המתינו עם עניין זה הואיל וחיכו להבהרת התמונה הן בתשובות לשאלון, ובמיוחד בתצהירי עדות ראשית של אנשי הנתבעת (שלא הוגשו מאומתים כדין במועדים שנקצבו).

4.         הנתבעת מתנגדת נמרצות לבקשה. לטעמה, נגועה הבקשה בשיהוי רב ובלתי מוצדק, מה גם שניתן הסבר לעניין הרישומי, כך שאין לה לטענת הזיוף על מה לסמוך.

גישת הפסיקה לעניין תיקון כתב תביעה

5.         כידוע, עניין תיקון כתבי טענות מוסדר בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, בזו הלשון: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין.תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".

            לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בבואו לדון בעניין, הכל על מנת שהשאלות השנויות במחלוקת אכן יובאו להכרעה. העקרונות הובהרו, בין היתר, ברע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב (3) 427, 431 (1998), כדלקמן: "מלשון תקנה 92 לתקנות ומהפרשנות לה, כפי שעוגנה בפסיקה, עולה כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין - נעתרים לו ברוחב לב... ברם, זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכל. חריגים לכלל זה הינם מקרים בהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום לב או מקרים בהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם היתה מוגשת הבקשה מחדש. דוגמא לכך היא טענת התישנות...".

            כדרכו של כלל וכדרכם של חריגים, ראוי לפרש את האחרונים על דרך הצמצום. כך, למשל, גם היבט ההתיישנות האמור איננו חזות הכל, כפי שנקבע בע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד (1) 160, 166 (1989): "אכן ועיקר המחלוקת שבין בעל הדין לפנינו ניטש בעניין זה סביב השאלה אם נשתמרה "זהות התביעה" אחרי התיקון, והאם לא היתה בו משום העלאת "תביעה אחרת". כאמור, המונחים השונים בהקשר זה פורשו בפסיקה בהרחבה. "עילת התובענה" הוגדרה, לצורך מתן רשות לתקן: "העסקה או המעשה המובא לדיון"... הווה אומר: כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע - אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות".

6.         הנושא עלה שוב, זה לא מכבר, בשתי החלטות של בית המשפט העליון.

            במסגרת רע"א 11137/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מגן דוד אדום לישראל, תק-על 2006 (1), 3837 (2006) (להלן: "עניין מד"א"),  נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שבה התקבלה בקשה של המשיב לתקן את כתב התביעה אשר הוגש על ידו נגד המבקשת. נקרב עצמנו אל עובדות המקרה. המשיב (להלן - מד"א) הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה כספית נגד המבקשת (להלן - אליהו). במסגרת כתב התביעה נטען, כי אליהו מחויבת לשפות את מד"א בגין הוצאות שנגרמו לו עת פינה, באמצעות אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ, נפגעי תאונות דרכים אשר בוטחו על ידי אליהו (להלן - נפגעים מבוטחים). זאת, בין היתר, מכוח הוראותיו של חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964. התובענה התייחסה לפינויים אשר אירעו מהרבעון האחרון של שנת 1993 ועד לשנת 1997. כתב התביעה, אשר הוגש על ידי מד"א בשנת 2000, לא כלל פירוט לגבי פינויו של כל אחד ואחד מן הנפגעים המבוטחים. תחת זאת, התבסס סכום התביעה על ההוצאה הכוללת של מד"א בגין פינוי נפגעי תאונות דרכים (בניכוי סכומים שונים), תוך ייחוס חלק מסכום זה לאליהו על פי חלקה היחסי בשוק ביטוחי החובה לרכב. במילים אחרות, הסכום הנתבע נקבע על פי חישוב סטטיסטי המבוסס על פילוח שוק ביטוחי החובה לרכב, ולא על פי העלות הפרטנית של פינוי הנפגעים המבוטחים. במסגרת כתב הגנתה טענה אליהו, בין היתר, כי אין בכוחו של אופן החישוב האמור כדי לבסס כדבעי את חבותה, וכי על מנת לזכות בתביעתו נדרש מד"א להוכיח באופן פרטני כל מקרה ומקרה בו פינה מבוטח שלה אשר נפגע בתאונת דרכים. יצוין, כי בעקבות דרישת שיפוי דומה אשר הפנה מד"א ליתר הגופים הביטוחיים, הושג בחודש אפריל 1999 הסכם פשרה (להלן - הסכם הפשרה) לעניין סכום השיפוי אשר ישולם למד"א (להלן - סכום השיפוי הכולל). ההסכם נכרת בין מד"א, אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן - אבנר) וחלק הארי של חברות הביטוח. אליהו הצטרפה להסכם הפשרה באופן חלקי, אך לגבי התקופה שמיום 1.1.99 ואילך. במסגרת ההסכם, חילקו ביניהן חברות הביטוח באופן מסוים את החבות בגין סכום השיפוי הכולל אשר שולם למד"א.  במסגרת שלב ההוכחות, זימן מד"א לעדות מטעמו נציג של אבנר. בעדותו מסר, כי סכום השיפוי הכולל חולק בין חברות הביטוח השותפות להסכם הפשרה בהתאם לחלקן היחסי בשיעור התביעות בגין ביטוחי חובה לרכב. לקראת סיומו של שלב ההוכחות, הגיש מד"א בקשה לתיקון כתב תביעתו (להלן - בקשת התיקון). במסגרת בקשת התיקון עתר מד"א, כי תחת קביעתו של הסכום הנתבע על פי חלקה היחסי של אליהו בשוק ביטוחי החובה לרכב, יבוסס סכום זה על חלקה היחסי של אליהו בשיעור התביעות בגין ביטוחי חובה לרכב. משמע, הסכום הנתבע ייקבע בהתאם לדרך חישוב סטטיסטית השונה מדרך החישוב הסטטיסטית אשר נזכרה במסגרת כתב התביעה המקורי. יצוין, כי סכום החבות הנטענת של אליהו על פי דרך החישוב החדשה, קטן מן הסכום בו חבה היא, על פי הנטען, בהתאם לדרך החישוב המקורית. עוד ביקש מד"א להגיש חוות דעת מומחה העוסקת במידת תקפותו של אופן החישוב הנזכר במסגרת בקשת התיקון. בבקשת התיקון צוין, כי עובר לעדותו של אותו עד סבר מד"א ששיעור ההשתתפות של חברות הביטוח השותפות להסכם הפשרה בסכום השיפוי הכולל, נקבע בהתאם לחלקן היחסי בשוק ביטוחי החובה לרכב. מד"א אף ביקש כי נציג מטעם אבנר ימסור תצהיר עדות ראשית המאמת עובדה זו, אך מנהלי אבנר סירבו לבקשה. אי לכך, נאלץ מד"א לזמן את העד לעדות. אליהו התנגדה לבקשת התיקון.

7.         אליהו טענה, כי כתב התביעה המתוקן מקים עילת תביעה חדשה ושונה מזו אשר הופיעה בכתב התביעה המקורי. לשיטתה, העובדה שעל פי כתב התביעה המקורי נובעת חבותה מחלקה היחסי בשוק ביטוחי החובה לרכב, בעוד שלפי כתב התביעה המתוקן מבוססת החבות על חלקה היחסי בשיעור התביעות בגין ביטוחי חובה לרכב, מצביעה על כך שמדובר בשתי עילות תביעה נפרדות. אליהו ממשיכה וטוענת, כי מאחר שבקשת התיקון הוגשה בשנת 2005, הרי שבעת הגשתה התיישנה עילת התביעה החדשה. ממילא, כך על פי עמדתה, לא היה מקום לאשר את תיקון כתב התביעה.

            בית המשפט העליון, בהתייחסו לשאלת הגדרת הביטוי "עילת תביעה" בהקשר זה, קבע, כי דינה של הטענה האמורה להידחות: "אכן, בית המשפט לא יתיר לתובע לתקן את כתב תביעתו על דרך הוספת עילת תביעה חדשה (בין במקום העילה המקורית ובין בנוסף אליה), שעה שבעת הגשתה של הבקשה התיישנה עילה זו. הטעם לכך הוא, שרשות כאמור תפגע בנתבע, באשר תישלל ממנו האפשרות להעלות טענת התיישנות כנגד העילה החדשה (ראו, י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) (להלן - זוסמן), עמ' 352-350). השאלה אימתי יש לראות את עילת התביעה עליה מבוסס כתב התביעה המתוקן כזהה לעילה עליה נסמך כתב התביעה המקורי, ואימתי ראוי לקבוע כי מדובר בעילה חדשה אשר התיישנה טרם הגשתה של הבקשה לתיקון כתב התביעה, איננה תמיד כה פשוטה (לעניין זה ראו, ע"א 203/63 עזבון המנוח אברהם בורנשטיין נ' "עורות" בית חרושת לעורות בע"מ, פ"ד יח(1) 306 (להלן - פרשת בורנשטיין); ע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126; ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160; ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214; עוד השוו, ע"א 498/83 אמישרגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' מלבין, פ"ד מב(4) 269). התשובה לשאלה האמורה נגזרת מן האופן שבו יפורש המונח "עילת תביעה" לצורך הסוגיה של תיקון כתב תביעה, וכן מרמת ההפשטה בה ייבחן העניין. ברי, כי לענייננו אין לראות את עילת התביעה כמסכת העובדות שיש בהן כדי לזכות את התובע בסעד. על פי פרשנות זו, כל שינוי בעובדות הכלולות בכתב התביעה יהווה שינוי עילה. ממילא, תוביל גישה זו לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, לפיה עם חלוף תקופת ההתיישנות יפקע כוחו של בית המשפט להתיר תיקון כלשהו של העובדות הנזכרות בכתב התביעה (פרשת בורנשטיין; זוסמן, עמ' 346-345, עמ' 352 ה"ש 51)... בין אם הפרשנות הראויה למונח "עילת תביעה" לצורך הסוגיה שלפנינו הינה העסקה או המעשה המובאים לדיון, ובין אם מדובר בזכות שנתבעה, סבורני כי במקרה דנא יש לקבוע שכתב התביעה המתוקן נסמך על עילה זהה לזו אשר בכתב התביעה המקורי. הן עובר לתיקון כתב התביעה והן לאחריו, מבוססת חבותה הנטענת של אליהו על פינוי נפגעים מבוטחים במהלך תקופת זמן מסוימת, באמצעות אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ של מד"א. כתב התביעה המקורי אינו כולל פירוט לגבי זהותו ועלות פינויו של כל אחד ואחד מן הנפגעים המבוטחים, אלא מבסס את סכום התביעה על דרך חישוב סטטיסטית מסוימת אשר נזכרה לעיל. השוני בין כתב התביעה המקורי לזה המתוקן נוגע אך לדרך החישוב הסטטיסטית של עלות פינוי הנפגעים המבוטחים במהלך התקופה הרלוונטית. יודגש, כי אין בבקשת התיקון כדי לשנות את זהותם של הנפגעים המבוטחים אשר בגינם נתבע השיפוי. דרך החישוב הסטטיסטית שנכללה בכתב התביעה המקורי, כמו גם דרך החישוב הסטטיסטית הנזכרת בבקשת התיקון, נועדו ליתן ביטוי לעלות הפינוי של כלל הנפגעים המבוטחים במהלך התקופה הרלוונטית. לאור האמור, דומה כי אין בבקשת התיקון כדי לשנות את המעשים אשר עומדים במרכז תביעתו של מד"א, ואף לא את הזכות עליה מבוססת תביעה זו" (פסקאות 4 - 5).

            בית המשפט פנה מיד לאחר מכן לדון בשאלת עיתוי הגשת הבקשה והשיהוי הרב בה היא לוקה: "בקשת התיקון הוגשה ביום 13.4.05, כארבע שנים וחצי לאחר הגשת התביעה ולקראת סיומו של שלב ההוכחות. בתיקון כתב התביעה בשלב כה מאוחר של ההליך יש כדי לסרבל את הדיון ולהאריכו, ועל כן אין מקום כי בית המשפט יתיר תיקון שכזה כדבר שבשגרה. עם זאת, דומה כי הנסיבות בענייננו מצדיקות מתן רשות לתיקון כתב התביעה על אף השלב בו הוגשה בקשת התיקון. כאמור, סירבה אבנר לדרישתו של מד"א כי יינתן תצהיר עדות ראשית מטעמה לעניין אופן קביעת שיעור ההשתתפות של חברות הביטוח השותפות להסכם הפשרה בסכום השיפוי הכולל. בעקבות הסירוב, נאלץ מד"א לזמן לעדות נציג מטעם אבנר. רק בעקבות עדות זו, אשר ניתנה ביום 30.1.05, נודעה למד"א לראשונה שיטת החישוב אשר אומצה על ידי חברות הביטוח במסגרת הסכם הפשרה. ממילא לא היה באפשרותו להגיש את בקשת התיקון עובר למועד האמור. בהקשר זה טוענת אליהו, כי לשיטת החישוב אשר נבחרה כחלק מהליך הפשרה אין כל השלכה על הדרך הראויה להוכחת חבותה במסגרת התביעה נגדה, ועל כן אין לאפשר תיקון כתב התביעה על דרך אימוצה של שיטת חישוב זו. אמנם, העובדה כי חברות הביטוח בחרו לאמץ דרך חישוב מסוימת לשם קביעת שיעור השתתפותן בסכום השיפוי הכולל, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי דרך חישוב זו אכן מבססת כדבעי את חבותה הנטענת של אליהו. עם זאת, נראה כי יש מקום לאפשר למד"א לבסס את תביעתה על דרך החישוב האמורה" (פסקה 6).

          סיכומו של דבר - הותר לתקן את כתב התביעה.

8.         לעומת זאת, ברע"א 8667/06 המוסד לביטוח לאומי נ' האחים ישראל בע"מ (ניתן ביום 17.12.06), התבררה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בגדרו נדחה ערעור על החלטת הרשם, שבה נדחתה עתירת המבקשים לתקן את כתב התביעה שהגישו כנגד המשיבות. העובדות היו כדלקמן. ביום 2.3.05 הגישו המבקשים כתב תביעה כנגד המשיבות. לפי הנטען בכתב התביעה, המבקש  2 (להלן: המבקש) - אזרח רומני שעסק בעבודות בניה באילת אצל המשיבה 1 - הרים ביום 3.3.98 שקי מלט שמשקלם כ- 50 ק"ג על פי הוראות הממונים עליו. תוך כדי הרמתם, חש המבקש כנטען כאב חד בגבו (להלן: האירוע הראשון); ביום 6.3.98 אושפז המבקש בבית חולים, והשתחרר - כך נטען - ביום 13.4.98 כשהוא סובל מפרפלגיה תחתונה ואי שליטה בסוגרים. המשיבה 2 הכירה בכך שהתאונה היא "תאונת עבודה". ועדה רפואית מטעם המבקש 1 - המוסד לביטוח לאומי - קבעה כי למבקש דרגת נכות של 100%, ומשלמת לו מאז גמלאות, כנפגע תאונות עבודה. נטען, כי נזקו של המבקש היה נמנע אלמלא רשלנותם של המשיבות 1 - 2 והפרת חובותיהן החקוקות, ועל כן תובעים המבקשים פיצויים בראשי נזק שונים. ביום 22.11.05 הגישו המבקשים בקשה לתיקון כתב התביעה, ובין היתר התבקשה תוספת אירוע שהתרחש, כנטען, ביום 3.4.98 או ביום 4.4.98 באתר בנייה באשדוד, שעה שבמהלך הרמתו של פיגום שמשקלו 30 ק"ג, חש המבקש כאבים עזים בגבו, דבר שהביא ביום 6.4.98 להבהלתו לבית החולים (להלן: האירוע השני). בבקשת התיקון נטען, כי במהלך האירוע הראשון נגרם הנזק למבקש, ובאירוע השני חלה החמרה ממשית במצבו. המבקשים נמקו את בקשת התיקון בכך שהמדובר באזרח זר שהקשר עימו אינו רציף, וכי רק בפגישה שהתקיימה עם המבקש 2 ברומניה - הושלמה התמונה העובדתית.

            בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. נקבע, כי התובענה הוגשה יום לפני חלוף תקופת ההתיישנות, ובעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, חלף זה מכבר מועד התיישנותו של האירוע השני, נשוא הבקשה- ועל כן אין להתיר את הוספתו. נקבע כי המבקשים לא הוכיחו שאכן האירוע השני הוא בבחינת ממשיכו של הראשון ומהוה חלק אינטגרלי הימנו; היה עליהם ליצור תשתית עובדתית מינימלית המצביעה על קשר בין האירועים. נקבע, כי מטרתה של בקשת התיקון היא לעקוף את חוק ההתיישנות; טענתם של המבקשים כי שני האירועים קשורים זה לזה, לא נתמכה בחוות דעת רפואית שעל פיה ניתן היה לקבל, ולו לכאורה, את הטענה.

9.         בפני בית המשפט העליון לא חלקו המבקשים כי ביום הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה אכן חלף מועד התיישנותו של האירוע השני, אך טענו, כי העובדות והנספחים לכתב התביעה - המהוים חלק ממנו והבסיס למפורט בו - כוללים את אירוע הנזק השני ומועדו, וההשמטה ה"טכנית" של האירוע השני היא בבחינת טעות סופר. עוד נטען, כי ככלל מאפשרים הפסיקה והדין ככל שניתן תיקון כתבי תביעה, וכי הנזק שנגרם למבקש במהלך האירוע הראשון החמיר באירוע השני, דהיינו, אין האירוע השני בחינת עילת תביעה חדשה אלא פרט נוסף מעילת התביעה שנולדה באירוע הראשון. נטען, כי אכן עולה השאלה הראייתית של הקשר בין האירועים, אך ראוי שזו תתברר במסגרת התיק העיקרי, וכל שיש להראות בבקשה בשלב זה הוא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לטענה שהאירועים קשורים, וכי קיימת הסתברות שזו תתקבל במסגרת התיק העיקרי.

            עתירת המבקשים נדחתה. בית המשפט העליון קבע, כי "הדיבור 'עילת התובענה' משתמע להרבה פנים" (ע"א 203/63 עזבון ברנשטיין נ' עורות בע"מ, פ"ד יח (1) 306, 311). בהקשרו הנוכחי הוגדר כ"מסכת העובדות שהעלה התובע בכתב התביעה, על פיהן מבקש הוא סעד" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995), סעיף 276 בעמ' 345 (להלן: זוסמן)), ודבר זה הריהו בבחינת "הלב של כתב התביעה" (זוסמן, סעיף 110 בעמ' 133). על פי התקנה,  על התובע לתאר בכתב התביעה את העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ובפרט כאשר עניינה עוולת רשלנות, כבמקרה דנא, שבה נדרשת הקפדה יתירה בתיאור העובדות והתאריכים הרלבנטיים, כך "שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן" (זוסמן, סעיף 111 בעמ' 135; וראו תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי הנדרשת לפרטים ותאריכיהם). אכן, למועדים ייחס מחוקק המשנה חשיבות; ראו הדיבור "אימתי נולדה" העילה, כלשון תקנה 9(5). והנה בכתב התביעה דנא לא בא זכרו של האירוע השני. אין לקבל את העולה מטענת המבקשים, כי המשיבים יבינו ויבנו בעצמם עילה חדשה, ויחברו אחת לאחת פיסות מידע הפזורות במסמכים - שעה שהמבקשים עצמם לא עשו כן מתחילה. אין צד להתדיינות לעומתית אמור לעשות את מלאכת יריבו. משלא כללו המבקשים מפורשות את האירוע נשוא הבקשה בכתב התביעה, אין להם להלין על הצד שכנגד. אין המדובר בטעות סופר, אלא דומה שהמבקשים נחפזו להגיש את התביעה בטרם תיפול חרב ההתישנות, ורק לאחר מכן הובהרו להם דברים במפגש עם המבקש. התביעה אמנם הוגשה ממש בערבו של יום ההתישנות, כך שאף בתנאים הלא פשוטים של תובע המצוי בארץ זרה, היה מקום לשרטט במועד את מלוא התמונה, תוך הידרשות לתאריכים של התיעוד הרפואי שבין השאר נסמכים עליהם המבקשים עתה... הלכה מקדמת דנא היא, כי על בית המשפט בבואו לדון בבקשת רשות לתיקונו של כתב תביעה, לבחון היש בתיקון כדי להאיר את הסוגיות שהיו במחלוקת בין הצדדים ותו לא, או שמא מוסיף  התיקון עילת תובענה חדשה ועימה מחלוקות חדשות (זוסמן, סעיף 276 בעמ' 344). אמנם, כאמור, לדיבור 'עילת התובענה' פנים אחדות. אך גם לשיטה שעילת התובענה על פי תכלית ההתישנות, היא בעלת "הגדרה רחבה, הכוללת את העסקה או המעשה המובא לדיון"  (ע"א 728/79 קירור נ' אלחפיז זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (השופט - כתארו אז - ש' לוין); ע"א 203/63 עזבון ברנשטיין נ' עורות בע"מ, הנזכר, בעמ' 311; זוסמן סעיף 277 בעמ' 346), אין בכך כדי להושיע את המבקשים. אכן צוין, כי במקרה של בקשת תיקון לפי תקנה 92 "אין טעם להקפיד על העילה, שכן תובע שלא קיבל רשות לתקן, יוכל להגיש תובענה אחרת, והנתבע לא ייבנה מכך שרשות לתקן לא ניתנה" (זוסמן, עמ' 352, ה"ש 51). אולם במה דברים אמורים? במקרה "רגיל", ולא כאשר מצטרפת לכך עילת ההתישנות. בנידוננו אין להתיר את תיקון כתב התביעה, שהרי עסקינן במעשה נפרד, שמועד התיישנותו חלף, והרי "הכל מודים שאין בית-משפט מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי על-ידי פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל דין להעלות, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתישנה, תידחה הבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על-ידי הוספת עילה שהתישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי" (ע"א 728/79 קירור נ' עבד אלחפיז זייד, הנזכר, שם; ע"א 203/63 עזבון ברנשטיין נ' עורות בע"מ, שם (השופט - כתארו אז - זוסמן)), וכפי שמציין זוסמן בספרו בסעיף 284 בעמ' 351: "המבחן... הוא זה: האם מעניק מתן רשות לתקן לתובע-המבקש יתרון שלא ישיג אם יוגש כתב תביעה חדש?" ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 8) 145-143; וכן רע"א 6064/90 סאסי נ' יקבי ארזה, פ"ד מה(3) 130, 132, שם הותר תיקון כיוון שהשאלה שבמחלוקת לא השתנתה (השופט - כתארו אז - לוין), מה שאין כן בענייננו. וכפי שמציין זוסמן (ה"ש 51 בעמ' 352), "לצורך חוק ההתישנות אין צידוק לפרשנות מרחיבה על מנת לזהות תביעה אחת עם תביעה אחרת"".

            התיקון, לפיכך, לא הותר.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ