1. בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 139,958 ש"ח.
2. הנתבע נטל הלוואת משכנתא מהבנק התובע (
להלן: "הבנק"). הנתבע לא עמד בפרעון ההלוואה. ביום 18.3.2004 נפתח תיק הוצל"פ למימוש המשכנתא שנרשמה על הדירה לטובת הבנק. ביום 11.11.2004 מונה ב"כ הבנק ככונס נכסים על הדירה, לצורך מכירתה. ביום 2.2.2005 אישר ראש ההוצל"פ את מכירת הדירה. לאחר שכספי המימוש הועברו לכיסוי חוב ההלוואה, נותר עדיין חוב בסך 139,958 ש"ח, ומכאן התביעה.
3. הנתבע ביקש רשות להתגונן במספר טענות הגנה.
4. הנתבע טוען כי סכום ההלוואה עלה כדי 94% משווי הדירה, והבנק הרגיע אותו כי הדירה משמשת כבטוחה להלוואה כך שהוא לא ייפגע.
אין בידי לקבל טענה זו. מי שנוטל הלוואה לצורך רכישת דירה להשקעה (והנתבע אישר בעדותו כי רכש את הדירה לצרכי השקעה), לא יישמע בטענה כאילו הסתמך על שעבוד הדירה לטובת הבנק. השעבוד נועד להגן על הבנק המלווה, ולא על החייב הלווה. אם אכן הבנק טעה מבחינה מסחרית והעניק הלוואה בסכום המתקרב לגובה הנכס, הוא הזיק רק לעצמו, ולא לנוטל ההלוואה. ודוק: אין עסקינן בערב להלוואה, אלא בחייב עצמו, ומי שהחליט לרכוש את הדירה באמצעות מימון בנקאי גבוה במיוחד.
5. הנתבע טוען כי הבנק התעכב בנקיטת ההליכים למימוש המשכנתא לאחר שההלוואה לא נפרעה.
אין מקום לקבל טענה זו. הנתבע אישר בעדותו כי הוא עצמו היה זה שביקש מהבנק לעכב את מימושה של הדירה:
"
ניסיתי לפני הליך המימוש לקבל דחיה בתשלום, איזה הפחתה זמנית כדי שנוכל לעמוד בתשלומים האלה, לא הלכו לקראתי ולא חזרו אליי ...
בהתחלה ניסיתי להגיע לדחיה עם הבנק, אבל לא רציתי שהבנק יממש את הנכס כי ניסיתי ... " (ע' 2 לפרוטוקול).
פשיטא כי מי שמבקש דחייה בתשלומים אינו יכול להשמע בטענה כי הבנק לא הזדרז מספיק לממש את הדירה.
ניתן לשער כי לו הזדרז הבנק לנקוט בהליכי מימוש מייד כשנוצר הפיגור הראשון בתשלומים, היה הנתבע טוען שהבנק נוהג בחוסר תום לב בכך שאין הוא נותן לו הזדמנות לפרוע את החוב.
הנתבע טען כי חדל לפרוע את תשלומי המשכנתא בחודש מאי 2003. טענה זו אינה מדוייקת. בפועל נזקף תשלום על חשבון החוב בסך של 5,700 ש"ח בחודש אוקטובר 2003 (הגם שהנתבע טוען כי תשלום זה בוצע בטעות). אינני סבור כי יש להטיל על הבנק חבות כספית בגין העובדה שביקש את מימוש הנכס רק בחודש מרץ 2004, משום שזהו פרק זמן סביר כאשר עסקינן בצעד כה דרמטי כמו מימוש נכס, ותמיד קיימת תקווה כי החייב יפרע את חובו וימנע את הצורך במימוש הנכס. צריך להזכיר כי מימוש נכס הוא צעד של מוצא אחרון, ולא מוצא ראשון, שכן צעד זה גורם בהכרח נזק כספי לחייב: מכירה בהליכי הוצל"פ כרוכה בתשלום שכ"ט עו"ד והיא נעשית בדרך כלל במחיר נמוך ממחיר השוק. על כן, אין להלין על הבנק על פרק הזמן של חמישה חודשים שחלף מאז התשלום האחרון ועד לתחילת הליכי המימוש. מכל מקום, לו חפץ הנתבע להקטין את נזקיו לנוכח אי יכולתו לפרוע את ההלוואה, יכול היה לנסות ולמכור את הדירה בעצמו, ומשלא עשה כן אין הוא יכול להלין על הבנק.
6. הנתבע טוען כי הבנק התעכב זמן נוסף מאז פתיחת תיק ההוצל"פ ועד למכירת הדירה. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. מאז נפתח תיק ההוצל"פ ועד שאושרה המכירה, חלף פרק זמן של אחד עשר חודשים, שאינו חורג מגדר הסביר. גם בין מועד מינויו של כונס הנכסים מטעם הבנק ועד לאישור המכירה חלף פרק זמן קצר יחסית, של שלושה חודשים.
7. הנתבע טוען כי המכירה בוצעה על יסוד חוות דעת שגוייה של השמאי מטעם הבנק, שהעריך בטעות את הנכס בשווי של 130,000 דולר. לדידו, השווי הנכון של הנכס צריך היה להיות 158,260 דולר, משום ששטחו גדול יותר מהשטח שקבע השמאי.
אין בידי לקבל טענה זו. הנתבע מניח כמובן מאליו כי הערכת השמאי היא נגזרת של נתון אחד ויחיד- שטח הדירה, אך ברור כי השמאי שביקר בדירה, התרשם ממכלול נתוניה עת העריך את שוויה, ולא רק מהשטח שנרשם בחוות דעתו.
הנתבע גם לא הגיש חוות דעת של שמאי מטעמו כדי לבסס את טענתו, ולמעשה הוא הגדיל את שווי הדירה בשיטה אריתמטית של ערך משולש, קרי, בהתאם לשטחה הנכון לגרסתו. פשיטא שלא זו הדרך לשום את שווייה של הדירה, גם אם שטחה גדול יותר ממה שקבע השמאי.
זאת ועוד, בפועל הדירה נמכרה תמורת סך השווה ל- 138,500 דולר, קרי, יותר ממה שקבע השמאי.
וחשוב מכל: אין כל ראיה כי ניתן היה להשיג מחיר טוב יותר ממה שהושג בפועל עבור הדירה, והנתבע, אשר השתתף בעצמו בהליך ההתמחרות של הדירה, אישר כי לא עלה בידו לאתר קונה שיציע מחיר גבוה יותר מזה שבו הדירה נמכרה בפועל: "
אני לא הצלחתי לקבל מחיר יותר טוב" (ע' 3 לפרוטוקול). על כן, אין כל קשר סיבתי בין חוות דעתו של השמאי לבין מחיר המכירה בפועל וברור שלא היה ניתן להשיג מחיר טוב יותר עבור הדירה.
8. גם טענתו של הנתבע כי מאז החל לפגר בתשלומים ועד למכירת הדירה בפועל, חלה ירידה במחירי הדירות, אינה יכולה להתקבל. ראשית, הטענה לא נתמכה בחוות דעת שמאית כנדרש. שנית, הנתבע יכול היה לפעול בעצמו כדי למכור את הדירה ובכך היה מקטין את הנזק הנטען על ידו. משלא עשה כן, אין הוא יכול לגלגל נזק זה, ככל שהוא קיים, לפתחו של הבנק.
9. סיכומו של דבר, אין בפיו של הנתבע טענות הגנה ראויות. אשר על כן, הבקשה נדחית. הבנק רשאי ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה. הנתבע ישלם לבנק שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.
