א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
12276-03
18/12/2005
|
בפני השופט:
אגי זהבה- ס. נשיא
|
| - נגד - |
התובע:
1. מגדל חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
עו"ד ש. סלע ואח'
|
הנתבע:
בתיתו דוד
עו"ד מזור ואח'
|
| החלטה |
1. מונחת בפני בקשה להתיר לנתבעות להביא ראיות לסתור את החלטת הועדה הרפואית לעררים במוסד לביטוח לאומי (להלן:
"הועדה"), אשר קבעה בהחלטתה מיום 8.9.03 כי לתובע 40% נכות צמיתה, לפי סעיף 48 (2) (ו) IV בשל הגבלה ביישור הברך, מינוס °30 ו-10% נכות צמיתה לפי סעיף 75 (1) ב', בשל צלקות בגוף מכאיבות או מכערות, בסה"כ 46% נכות משוקללת, בגין תאונת דרכים מיום 7.7.00.
הועדה הפעילה את תקנה 15 במלואה והעמידה את נכותו של התובע על 69%.
2. לטענת הנתבעות, במקביל להליכים שניהל התובע במחלקת נפגעי עבודה במל"ל, הגיש התובע תביעה לניידות, אשר נדחתה. על החלטת מחלקת הניידות הגיש התובע ערעור אשר נדחה אף הוא.
לטענת הנתבעות, עיון בדוח הועדה הרפואית לעניין מוגבלות בניידות, מגלה כי קיים פער המשמעותי בין ממצאי שתי ועדות המל"ל עד כי קיים חשד כי ועדת המל"ל במחלקת נפגעי עבודה הוטעתה ע"י התובע, בכל הנוגע למגבלה בברך.
לטענת הנתבעות, עולה מפרוטוקול הועדה לגימלת ניידות כי התובע הציג מצג מטעה באשר למצבו הרפואי, ובעצם הוא מסוגל ליישר את ברכו ואינו סובל מהגבלת תנועה כלשהי.
משכך, הואיל וקיימת סתירה בין ממצאי הועדות השונות של המל"ל, הרי שלטענת הנתבעות, בהתאם להלכה הפסוקה די בכך על מנת להצדיק הבאת ראיות לסתור.
3. התובע מתנגד לבקשה. התובע מקדים וטוען כי עילת הבקשה בממצאי הועדה הרפואית לניידות, אשר בפניה עמד התובע עוד ביום 17.9.03, ולכן אין להיזקק לבקשה המוגשת בשלב מאוחר כל כך, לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית.
לגופו של עניין טוען התובע, כי אין להסיק מסקנות מדברי הועדה לניידות, כאילו התובע הולך בעצמו וללא ציוד עזר וכי רגלו לא התקצרה, הואיל וממצאים אלה היו גם כשנבדק ע"י רופאי המל"ל. היות והפגם שיש לתובע אינו נכנס לרשימת הליקויים לצורך ניידות, הרי שאין כל משמעות למגבלת יישור הברך. הסעיף ברשימה המזכה בניידות מחייב מגבלה גם בכיפוף וגם ביישור הברך. כך, הואיל ולתובע יש מגבלה רק ביישור, הרי שאינו זכאי לגימלת ניידות.
כללי ההכרה של הועדה לניידות שונים מכללי קביעת הנכות ע"י הועדה לנפגעי עבודה. מכאן, לטענת התובע, גם אם יש סתירה בין ממצאים של שני גופים רפואיים שונים נקבע כי פער כזה לכשעצמו אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור.
4. הנתבעות הגישו תשובה לתגובת התובע. הנתבעות הסבירו כי ממצאי הועדה הרפואית לניידות לא עמדו בפניהן מאז כינוס הועדה ביום 17.9.03, כפי שטוען התובע, אלא הגיעו לידיהן רק לאחרונה במסגרת הכנת תיק המוצגים מטעמן ובסמוך להגשת הבקשה, לאחר קבלת תצהיר העדות הראשית מטעם התובע.
יתרה מכך, לטענת הנתבעות החוק אינו קוצב מועדים להגשת בקשה להבאת ראיות לסתור. לאור זאת, מבקשות הנתבעות לקבוע כי לא התמהמהו בהגשת הבקשה.
5.
דיון
סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:
"חוק הפיצויים") קובע:
"... בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".
נפסק, כי ההיתר להביא ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל פי דין מיועד למקרים מיוחדים וחריגים. בית המשפט הצביע על שני סוגי טעמים, העשויים להתיר מתן היתר כזה:
א. טעמים משפטיים, כגון שההליך בו נקבע הנכות שעל פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או בטלות מעיקרה.
ב. טעמים עובדתיים, כגון מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז שנקבעה נכותו ע"י המל"ל ועד לדיון בבית המשפט.
(ראה בעניין זה: בר"ע 634/85
עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פד"י ל"ט (4) 505, ע"א 5779/90
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פד"י מ"ה (4) 77, אליעזר ריבלין,
תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה חדשה ומעודכנת, עמ' 494, 495).
כבר נפסק כי:
