1. בפניי תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 672,394 ש"ח. התביעה הינה בגין חוב של חברת מינעים להשקעות בין לאומיות בע"מ (להלן: "החברה"), והיא הוגשה נגד שלושת הערבים לחוב. נגד הנתבעים כולם ניתן פסק דין. לאחר מכן בוטל פסק הדין בעניינה של הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") והיא ביקשה רשות להתגונן. הנתבעתהיא בתם של הנתבעים 1 ו-2 והיא החזיקה באחוז אחד ממניותיה של החברה. לדבריה, לא ידעה כלל על אחזקתה במניות החברה.
2. הנתבעת טוענת כי בעת שחתמה על כתב הערבות לא ידעה כלל שמדובר בכתב ערבות. לדבריה, היא נתבקשה על ידי אימה לסור לסניף הבנק כדי לחתום על מסמכים לטובת העסק. באותה עת היא היתה בת 20, שירתה כחיילת בשרות סדיר והיתה סמוכה על שולחן הוריה. לא היה לה כל מושג אודות האופן בו מתנהל העסק המשפחתי. בבואה לבנק נמסרו לה מסמכים שונים לחתימה, ופקיד הבנק לא הסביר לה על מה היא חותמת. לדבריה, גם לא קיבלה העתק מהמסמכים עליהם חתמה, וגם בכל השנים שחלפו מאז לא פנה אליה הבנק בכל דרישה הנוגעת לערבות עליה חתמה. הנתבעת טוענת כי הבנק הטעה אותה והפר את חובת הגילוי כלפיה.
3. הערבות נחתמה ביום 7.11.1993, קרי, לפני תיקונו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א- 1981 (
להלן: "חוק הבנקאות"). בגדרו של תיקון זה, שנעשה בשנת 1994, הוסף ס' 17א' הקובע כי הוראות החוק יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי. על פי דעת הרוב בע"א 1304/91
טפחות נ' ליפרט
, פ"ד מז(3) 309, הוראותיו של חוק הבנקאות בנוסחן טרום התיקון אינן חלות על ערבים. אמנם, בעקבות ההלכה שנפסקה בפרשת
ליפרט
הנ"ל, המחוקק אימץ בשנת 1994 את דעת המיעוט של כב' הנשיא שמגר, והחיל את הוראות חוק הבנקאות גם על ערבים, אך בית המשפט העליון קבע במסגרת דעת הרוב בע"א 1570/92
בנק המזרחי נ' ציגלר
, פ"ד מט(1) 369, כי על ערבויות שנחתמו קודם לתיקון משנת 1994 תמשיך לחול ההלכה שנפסקה בפרשת
ליפרט
הנ"ל, קרי, חוק הבנקאות אינו חל על ערבויות אלה.
4. יחד עם זאת, הן בפרשת
ליפרט
והן בפרשת
ציגלר
ציין כב' השופט מצא, שכתב את חוות דעתם של שופטי הרוב, כי עדיין עומדות לערב עילות הביטול הקבועות בחוק החוזים. בענין
ליפרט
הנ"ל הוא ציין כי:
"
כן חלות על יחסי הערב והנושה, בשינויים המחויבים, הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לרבות החובה לנהוג זה בזה בדרך מקובלת ובתום לב. מכאן שפגם בכריתתה של הערבות - כגון טעות, הטעיה, כפייה או עושק - יכולים להביא לבטלותה, או להעמיד לערב עילה לביטולה." (ע' 333)
ובענין
ציגלר
הנ"ל הוא קבע כי:
"
אך גם בהיעדר דין ספציפי, כאמור, עשויה חובת ההסבר (או הגילוי) של הנושה להיבחן כחלק מחובתו לנהוג בערב, בשלב המשא-ומתן ביניהם, בדרך מקובלת ובתום לב, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (עמדתי על כך בפרשת ליפרט, בעמ' 333ה'; וכן ראה: רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי חן בע"מ ואח' [טרם פורסם]). בענייננו ניתן, כמדומה, להניח, כי מעיקרא - ולאור נסיבות המקרה - על הבנק המערער לא רבצה חובת הסבר, כאמור, כלפי המשיב. מכאן שאילו חתם המשיב על הערבות, מבלי שנאמר לו דבר על-ידי פקיד הבנק, עלול היה (לפי הלכת ליפרט) לשאת בחבות מלאה מכוח ערבותו. אך משעה שהבנק בחר למסור למשיב מידע אודות אופי החיוב, חלה עליו חובה למסור לו מידע שלם ואמין. חובה זו הופרה על-ידי הבנק: המידע שמסר פקידו למשיב היה חלקי ומטעה, ומשסמך המשיב על המידע שנמסר לו והוטעה על-ידיו, חתם על ערבות, שאלמלא הוטעה כלל לא היה מסכים לחתום עליה. משהאמין בית המשפט קמא לגירסת המשיב, פסק לדחות את תביעת המערער. ובמסקנה זו - המיישמת כהלכה את הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) - אין כל טעות משפטית." (ע' 396)
5. אכן, במקרה דנן אין טענה להטעייה פוזיטיבית מצידו של הבנק, אלא הטענה היא בדבר הטעייה על דרך המחדל, אך די בכך בשלב זה כדי ליתן רשות להגן, על מנת לברר את השאלה האם בנסיבות הענין- קרי, כאשר מדובר בחיילת בת 20 החותמת על ערבות מתמדת להבטחת כל חוב, צריך היה פקיד הבנק להסביר לנתבעת את טיבו של המסמך עליו חתמה. נזכיר בהקשר זה את הוראת ס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובעת כי "
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן." במקרה דנן השאלה המתעוררת היא האם לפי
הנוהג
או
הנסיבות
היתה מוטלת חובת גילוי כאמור, באשר על פי
דין
- חובה כזו טרם הוכרה אז. עוד מתעוררת השאלה האם אכן בפועל ניתן לנתבעת הסבר כזה (בהנחה שאכן צריך היה ליתן הסבר). אני ער לכך שכב' השופט מצא ציין בפרשת
ציגלר
כי שתיקה גרידא אינה עולה כדי הטעייה, אך מדובר באמירה המתייחסת לנסיבות אותה פרשה, כפי שהוכחו בשלב הראיות, ואנו עסקינן בשלב מקדמי של רשות להגן, בטרם נתבררו עד תום כל נסיבות הענין.
כמו כן, יש להביא בחשבון את העובדה שבשלב זה של ההליך בית המשפט אינו שוקל שיקולי מהימנות ועליו להניח כי הנתבעת אכן אומרת אמת כאשר היא טוענת כי לא הבינה על מה חתמה, וכן כאשר היא טוענת שלא היתה חותמת על הערבות לו ידעה שמדובר בערבות, עם כל הקושי שטענות אלה מעוררות.
6. אשר על כן, ניתנת רשות להגן כמבוקש. הצדדים יחליפו תצהירי גילוי מסמכים תוך 30 יום. הבנק יגיש תצהירי עדות ראשית תוך 60 יום. הנתבעת תגיש תצהירי עדות ראשית תוך 30 יום לאחר מכן. נקבע לקדם משפט ליום 16.11.2006 שעה 08:30.
7.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום י"ז באייר, תשס"ו (15 במאי 2006) בהעדר
הצדדים הנ"ל.
__________________
חגי ברנר, שופט
