לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע מיום 1.3.2022 (כב' השופט א' ממן) בתלה"מ 21839-02-22 שעניינה מזונות אשה זמניים ומזונות זמניים לקטינים, ילדי הצדדים.
1.הצדדים נישאו כדמו"י ביום 14.1.2008. מנישואיהם נולדו שני ילדים – ש' ילידת 2008 ונ' יליד 2010. למבקשת בן בגיר מנישואים קודמים.
יחסי הצדדים עלו על שרטון, וביום 8.11.2021 הגיש המשיב בקשה ליישוב סכסוך. ביום 10.12.2021 יצא המשיב את בית המגורים המשותף בבאר שבע ועבר (לאחר מספר שבועות בהם התגורר בבית אמו) להתגורר בדירה שכורה בבאר שבע.
2.ביום 9.2.2022 הגישה המבקשת כתב תביעה למזונות ומדור. המבקשת עותרת לחייב את המשיב במזונות אישה וקטינים, לרבות מדור, בסך של 19,700 ₪ לחודש, וכן בתשלום מלוא הוצאותיהם הרפואיות והחינוכיות של הקטינים.
בסמוך לכך (ביום 10.2.2022) הגישה המבקשת בקשה לפסיקת מזונות זמניים.
3.בהחלטה מיום 1.3.2022 העמיד בית המשפט לענייני משפחה את מזונותיהם הזמניים של שני הקטינים על סך של 3,200 ₪ לחודש, כולל הוצאות אחזקת המדור. בהחלטה לא נפסק מדור, משום שעל הדירה בה מתגוררים הקטינים לא רובצת משכנתא. בית המשפט קמא חייב את המשיב לשאת במחצית הוצאות החינוך עבור הקטינים (לרבות מחזור אחד של קייטנה בעלות ציבורית וחוג אחד בעלות ציבורית), ובמחצית הוצאות רפואיות חריגות. נקבע כי החיוב הוא מיום הגשת התביעה.
על פי האמור בהחלטה, המבקשת אינה עובדת מאז שנולדו הקטינים. לטענת המבקשת, היא הקדישה את כל זמנה לטיפול בקטינים, אשר אובחנו על הרצף האוטיסטי. צוין כי קצבת הנכות בעבור הקטין נ', לו נקבעו 188% נכות, משולמת כיום לידי המבקשת, ובנוסף היא מקבלת קצבת ילדים על סך 250 ₪.
המשיב עובד כשכיר בחברת ******, ובית המשפט העמיד את פוטנציאל השתכרותו, על בסיס תלושי שכר שהגיש, על סך של 24,000 ₪ נטו לחודש.
בית המשפט קמא קבע כי נוכח התיעוד הדל שהציגה האם ביחס לצרכי הקטינים, אין יסוד לסבור שצרכיהם של הקטינים גבוהים מהשיעורים שנקבעו בהלכה הפסוקה כחזקה בדבר צרכיו המינימליים של קטין. קביעה זו התבססה על תדפיסי אשראי, תדפיסי חשבונות שוטפים ותיעוד של הוצאות הקטינים שצירפה המבקשת; וכן על פירוט כרטיסי אשראי שצירף המשיב לשנים 2019-2021.
בית המשפט דחה את בקשת המבקשת למזונות אישה, בנימוק הבא:
"משעל פניו אין למבקשת כל מניעה לצאת ולהשתכר ואף לנוכח פירודם של הצדדים, כשלא נהיר, העת הזאת, מה חלקה של התובעת בפירוד זה ומה השלכותיו על סוגיית דמי מזונות אישה".
על החלטה זו הוגשה (ביום 28.3.2022) בקשת רשות הערעור.
4.המבקשת עותרת לחייב את המשיב במזונות אישה זמניים בסך 7,000 ₪ לחודש; במלוא הוצאות המדור; במלוא ההוצאות הרפואיות והחינוכיות החריגות של הקטינים; בהוצאות חוגי הפסנתר של הקטינים; ולהטיל את החיוב החל מיום הפירוד (10.12.2021) ולא מיום הגשת התובענה, כפי שנקבע.
לטענת המבקשת, המשיב חסם (ביום 10.12.2021 - היום בו החלו הצדדים להתגורר בנפרד) את החשבון המשותף של הצדדים לשתי חתימות, ומשך 6,000 ₪ מהחשבון המשותף. בכך, לפי הנטען, הותיר המשיב את המבקשת משותקת כלכלית, וכורעת תחת נטל כלל הוצאות הבית והקטינים.
המבקשת טוענת כי היא בת 51, הייתה שנים ארוכות מחוץ למעגל העבודה, אין לה הכנסה כלשהי, ופוטנציאל השתכרותה העתידי שואף לאפס.
5.לטענת המבקשת, היא מילאה את כל חובותיה כרעיה כלפי המשיב ולכן היא זכאית למזונות אישה זמניים, וזאת במיוחד על רקע הכנסתו הגבוהה. נטען כי טרם הוגשה תביעת גירושין מטעם מי מהצדדים, וממילא אין קביעה של בית הדין הרבני שיש בה כדי לשלול את זכותה למזונות אישה.
לטענת המבקשת, המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, והנטל להוכיח כי "המניעה ממנה" הוא עליו.
לטענת המבקשת, משך כל השנים המשיב היה המפרנס היחידי של המשפחה, והמבקשת לא עבדה מאז לידת הקטינים. לטענתה, היא הקדישה את כל כולה לבית ולילדים, ובדגש גדול לטיפול בילד עם צרכים מיוחדים. נטען כי המבקשת הייתה ועודנה סמוכה על שולחנו של המשיב. נטען כי פסיקת מזונות אישה זמניים תשמור על מצב הדברים שהיה עובר לעזיבת המשיב את הבית.
6.המבקשת עותרת, כאמור, גם לחיוב המשיב במלוא הוצאות רפואיות וחינוכיות חריגות של הקטינים, וכן בהוצאות חוג הפסנתר של הקטינים. המבקשת מפנה לפסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 וטוענת כי יש להביא בחשבון את פער ההכנסות בין הצדדים. לטענת המבקשת, קביעתו של בית המשפט קמא אינה מאזנת נכונה בין הצרכים של הקטינים לבין עובדות המקרה. היא גוזרת על המבקשת עונש כלכלי קשה מנשוא, בעוד שהמשיב נותר עם 20,000 ₪ פנויים לחודש.
7.המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה.
לטענת המשיב, הוא סולק מבית המגורים המשותף בבושת פנים, לאחר שהוגשה נגדו תלונת שווא והוא נאלץ להתלוות לחקירה במשטרה. המשיב טוען כי המבקשת הגישה כנגדו תלונת שווא נוספת, כשבא לאסוף את הקטין במסגרת הסדרי השהות. לטענת המשיב, הוא אינו יכול לשוב הביתה מחשש לתלונות שווא נוספות.
לטענת המשיב, המבקשת רואה עצמה פרודה מבעלה והגישה תביעה לאיזון משאבים בין הצדדים, לפני הגירושין. לטענת המשיב, הוא דרש את פירוק השיתוף בחשבון המשותף, בו חסך כספים רבים שאותם יכולה המבקשת לקבל באופן מיידי, אולם המבקשת לא אפשרה זאת, כדי לצייר את עצמה כמסכנה.
נטען כי מדובר בגלגול שלישי של סכסוך בין הצדדים, לאחר שבשנים 2013 ו-2017 הגישו הליכים משפטיים האחד כנגד רעהו לסיום הקשר. לטענת המשיב, הוא עבר מסכת התעללות מצד המבקשת במשך שנים רבות ובכל מריבה קטנה היא הייתה מודיעה לו שעליו לעזוב את הבית. לכן, טוען המשיב, יש להכריז על המבקשת כמורדת, והיא אינה זכאית למזונות אישה.
עוד טוען המשיב כי על אף שהמבקשת יכלה לצאת לעבוד במהלך השנים, בזמן שהילדים במסגרות החינוך, היא בחרה בחיי הנוחות בבית.
לטענת המשיב, לפני הפירוד בין הצדדים, הקשר בינו לבין ילדיו היה טוב ואוהב. אולם לאחר שהמבקשת סילקה את המשיב מהבית ואיימה עליו בתלונות שווא, החלה להסית את בתם נגד המשיב עד כדי ניכור קשה, וכיום הקטינה אינה מעוניינת לראות את אביה.
8.המשיב מוסיף וטוען כי המבקשת מתגוררת בבית ללא תשלומי משכנתא או שכירות, וההוצאות היחידות הן ארנונה מופחתת בשל נכות הבן, חשמל, מים ומזון. לעומת זאת, המשיב, כך נטען, מתגורר בדירה שכורה והוצאות המדור ואחזקתו עומדות על 6,690 ₪ בחודש. לטענתו, הוא משלם כל חודש 4,400 ₪ שכר דירה ו- 2,290 ₪ הוצאות החזקת מדור (חשמל, מים, ארנונה, ועד בית ואינטרנט).
באשר להוצאות רפואיות חריגות של הקטינים, טוען המשיב כי המשיבה מקבלת לידיה את קצבת הנכות של הקטין בסך 5,642 ₪, והלכה למעשה אין לו הוצאות רפואיות חריגות. עוד נטען כי לא ברור מדוע לא ניתן לשלם על חוג הפסנתר של הקטין מתוך הגמלה המשולמת לו.
דיון והכרעה
9.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת תיק בית המשפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור, ולקבל את הערעור.
סעיף 2 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט- 1952, שכותרתו "מזונות לבן זוג", מורה כי: "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו...".
בענייננו, מדובר בצדדים יהודים, והדין החל עליהם בעניין מזונות בן זוג הוא הדין הדתי היהודי. על פי הדין הדתי, אישה נשואה זכאית, ככלל, למזונותיה (בכפוף לכך שניתן להתחשב בפסיקת המזונות בכנסותיה של האישה מ"מעשי ידיה"). לאחר הגירושין, האישה אינה זכאית למזונות עבור עצמה (בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 5.11.2015, פסקה 31 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז).
כידוע, על פי הדין הדתי, כל עוד אישה היא נשואה, היא זכאית למזונות אישה מבעלה על פי הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו". חובה זו נוצרת עם קשירת קשר הנישואין, ועומדת בעינה עד להתרת הנישואין. חובה זו אינה מוחלטת, והיא עשויה להתבטל במקרים בהם קבע בית הדין הרבני כי האישה היא מורדת (בר"ע 63/71 בן גיגי נ' בן גיגי פ"ד כה(1) 729 (ניתן ביום 16.5.1971) או במקרים בהם האישה אינה חיה עוד עם בעלה תחת קורת גג אחת ואינה ממלאה את חובותיה כלפיו. אולם די בכך שהאישה תתן טעם מבורר לכך שהמניעה להתגורר יחד לא הגיעה ממנה, ודי בטעם שמשקלו כמשקל נוצה, כדי שזכותה למזונות תישמר בידה (ע"א 560/82 פלונית נ' פלוני פ"ד לח(3) 743 (ניתן ביום 19.9.1984).
10.במקרה שלפני, מדובר בבני זוג שנישאו כדת משה וישראל, ועודם נשואים. ההחלטה עליה משיגה המבקשת היא החלטה זמנית שניתנה בסמוך לאחר פתיחתו של ההליך המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה, ובטרם החל בירור עובדתי בעניין נסיבות יציאתו של המשיב מבית המגורים המשותף. בנוסף, אף אחד מהצדדים לא הגיש, לעת הזו, תביעת גירושין לבית הדין הרבני. בית הדין לא נדרש איפוא לשאלה האם המבקשת היא מורדת.
לטעמי, במצב דברים זה, הדיון בבקשה למזונות זמניים אינו המקום הראוי לברר טענות המשיב כי האישה היא מורדת. יש מקום לקביעות לכאוריות בעניין זה רק במקרים חריגים ומובהקים, ומקרה זה אינו נמנה עליהם.
כמו כן, ספק אם הדיון בבקשה למזונות זמניים הוא המקום הראוי לברר טענות בעניין מיצוי כושר ההשתכרות של האישה, כאשר מדובר באשה שלא עבדה במשך תקופה ארוכה במהלך חיי הנישואין ועובר לפירוד בין הצדדים.
11.בית המשפט קמא דחה את בקשת המבקשת למזונות זמניים בנימוק כי אין למבקשת כל מניעה לצאת ולהשתכר, ומשלא נהיר, בעת הזו, מה חלקה של המבקשת בפירוד ומה השלכותיו על סוגיית מזונות אישה.
לטעמי, אין די בנימוק זה כדי לשלול מהמבקשת מזונות זמניים.
אין מחלוקת כי המבקשת אינה עובדת מאז נולדו הקטינים. משך השנים, המשיב היה המפרנס היחיד של הבית, ומשכורתו שימשה את כל המשפחה, לרבות המבקשת. קביעה כי כיום, בחלוף 14 שנים מאז הולדת הבת הבכורה ש', אין מניעה כי המבקשת תצא לעבוד, אין מקומה בהחלטה על מזונות זמניים. העניין טעון בירור יסודי במסגרת התביעה העיקרית, תוך בחינת מכלול הנסיבות האישיות והמשפחתיות ויישומן בדין האישי, לרבות הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו".
עצם הפירוד בין הצדדים אין משמעו הטלת חובה אוטומטית על האישה לעבוד לפרנסתה.
קביעת בית המשפט, משמעותה הלכה למעשה כי המשיב נותר עם הכנסתו כמעט במלואה (בניכוי מזונות עבור צרכים הכרחיים של הקטינים) ואילו המבקשת, שעד הפירוד נסמכה על משכורתו של המשיב, נותרת ללא הכנסה. אוסיף כי גם אם תנסה המבקשת לצאת לעבוד, כקביעת בית המשפט קמא, לא ברור תוך כמה זמן תצליח למצוא עבודה ההולמת את כישוריה, לאחר 14 שנים בהם הייתה מחוץ למעגל העבודה וטיפלה בקטינים. לא ברור גם האם הכנסתה תתאם את רמת החיים בה חיו הצדדים בהתאם להכנסתו של המשיב.
יש לזכור כי מזונות זמניים נועדו להעמיד מקור מחייה מיידי לבני משפחה שנותרו ללא מקור מחייה בשל הסכסוך הזוגי, ויש להעמיד מקור מחייה כזה למבקשת, ולו לתקופה קצובה ומוגבלת. פסיקת מזונות זמניים נעשית תוך התחשבות במציאות החיים עובר לפירוד ולעת בירור הבקשה. מזונות אישה זמניים היא ממילא זמניים, ושיקולים ארוכי טווח מקומם במסגרת התביעה למזונות קבועים.
נוכח כל האמור, מצאתי כי יש לחייב את המשיב במזונות זמניים למבקשת.
12.מכאן לסכום המזונות.
המבקשת עתרה לקבל 7,000 ₪ לחודש בעבור מזונותיה ופירטה בבקשתה את ההוצאות הנדרשות לה, לטענתה, לכלכלה, ביגוד והנעלה, מספרה, איפור וטיפוח, החזקת רכב, תרופות, ביטוח רפואי והיגיינה, ושונות (סעיף 25 לבקשה לפסיקת מזונות זמניים מיום 10.2.2022).
לתמיכה בטענותיה צירפה המבקשת פירוט כרטיסי אשראי מבנק דיסקונט לחודש דצמבר 2021, בו סך כל החיוב היה 30,496 ₪.
לא ניתן ללמוד מפירוט אשראי לחודש בודד אודות הוצאות שוטפות. מה גם שבפירוט האשראי קיימות הוצאות גבוהות, שנראה כי אינן הוצאות שוטפות, כגון שני חיובים ב"אייבורי מחשבים" בסך 3,056 ₪ ובסך 3,561 ₪ וחיוב ב"איידיגיטל סטור רמת אביב" בסך 1,999 ₪. יתר החיובים המפורטים הם חיובים בסופרים שונים, במסעדות, בחנויות בגדים, בתחנות דלק ובחנויות פארם, ולא ברור מהם מה נקנה בעבור הקטינים ומה נקנה בעבור המבקשת.
13.נוכח האמור, מצאתי כי יש לפסוק למבקשת את סכום המזונות על דרך האומדנה, בשים לב לרמת החיים המשוערת של המשפחה לאור הכנסות המשיב ובשים לב לסכום מזונות הילדים שכוללים רק צרכים הכרחיים.
בהביאי בחשבון שיקולים אלה, ומבלי לקבוע מסמרות, אני מעמידה את המזונות הזמניים למבקשת על סך 5,000 ₪ בחודש.
לא מצאתי לסטות מנקודת המוצא לפיה החיוב במזונות זמניים מוטל מיום הגשת התביעה והבקשה למזונות זמניים (ולא מיום הפירוד), וזאת בטרם נערך בירור אודות ההתנהלות הכלכלית של הצדדים עובר לתביעה ובהעדר פער משמעותי בזמנים בין מועד הפירוד (10.12.2021) למועד הגשת התביעה (9.2.2022).
14.המבקשת עותרת גם לחיוב המשיב בהוצאות אחזקת המדור ותשלום מלוא ההוצאות הרפואיות והחינוכיות החריגות של הקטינים. מצאתי כי יש לקבל את הערעור בחלק מהרכיבים.
לגבי החזקת מדור, בית המשפט אמנם ציין בהחלטה כי המזונות הזמניים עבור הקטינים, שהועמדו על 1,600 ₪, כוללים אחזקת מדור. אך בפועל לא ברור כיצד נערך החישוב, שעה שבית המשפט עצמו מציין כי צרכים הכרחיים של קטינים עומדים על 1,300 – 1,800 ₪ לחודש. נמצא, כי המזונות שנפסקו יש בהם לכל היותר כדי לספק צרכים הכרחיים והם אינם מכסים את עלויות החזקת המדור.
15.לטענת המבקשת, הוצאות החזקת המדור מגיעות ל- 1,800 ₪ לחודש (סעיף 25 לבקשה לפסיקת מזונות זמניים). המבקשת צירפה לבקשתה למזונות זמניים קבלות בעבור תשלומים שונים (ארנונה, חשמל, מים, גז, תקשורת וכו') המסתכמים לכדי כ-1,600 ₪ בחודש.
המשיב טען כי הוצאות אחזקת הבית לחמש נפשות (כולל בנה הבגיר של המבקשת) עמדו בשעתו על סך של 2,046 ₪. יצוין כי לדבריו כיום הוא נדרש ל- 2,290 ₪ לחודש לכיסוי הוצאות המדור בו הוא מתגורר לבדו.
נוכח האמור, מצאתי להעמיד את חלקם של הקטינים בחזקת מדור על 700 ₪ לחודש.
16.באשר להוצאות רפואיות וחינוכיות חריגות, לטעמי אין מקום לחיוב המשיב בגין הקטין נ', נוכח קצבת הנכות המשולמת עבורו לידי המבקשת. יש להניח כי כספי הקצבה משמשים להוצאות רפואיות וחינוכיות חריגות, ומכל מקום לכך הם נועדו.
לגבי הקטינה ש', מצאתי כי יש לחייב את המשיב במלוא הוצאות חינוכיות ורפואיות חריגות שלה, בשים לב לפערים בהכנסות הפנויות של הצדדים (גם בהינתן מזונות אשה זמניים) וזאת כנגד קבלות.
סוף דבר – הערעור מתקבל.
המשיב ישלם למבקשת הוצאות משפט ושכר טרחה בסך של 5,000 ₪.
העירבון שהפקידה המבקשת יושב לה באמצעות ב"כ.
מתירה פרסום ההחלטה ללא שמות ופרטים מזהים.
ניתנה היום, י"ז אייר תשפ"ב, 18 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
