בפניי בקשה, להורות על סיום הליכי יישוב סכסוך מכוח תקנה 16 לתקנות אשר הותקנו עפ"י החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה "הוראת שעה", תשע"ה – 2014 (להלן: "החוק").
תקנה 16 האמורה בבקשה, מכוונת למצב שבו יראו את התובענות שתגיש המבקשת בעתיד, כנספרות מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.
העתירה מכוונת להוראה כי תמה תקופת עיכוב ההליכים ולמעשה, כי יש להורות על סגירת התיק, כך שיתאפשר למבקשת לפעול על-פי ההוראות שבחוק, הנוהגות למצב שלאחר הליך המהו"ת.
מחויבת על-פי חוק, הגישה המבקשת ביום 13.11.16 בקשה ליישוב סכסוך.
עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, קבעה לה מזכירות בית-המשפט פגישת מהו"ת ראשונה ליום 21.02.17, לאמור 100 ימים לאחר הגשת התובענה.
מאליו ברור, כי למזכירות בית-המשפט גם לבית-המשפט עצמו אין שום שליטה על הקצב בו עובדת יחידת הסיוע. המועדים הפנויים נקבעים על-ידי יחידת הסיוע ולעניין זה המזכירות אינה אלא דוור, המודיע לצדדים את התאריכים כפי שהוכתבו על-ידי יחידת הסיוע.
אומרת המבקשת בסעיף 3 לבקשתה, כי בא-כוחה ניסה ליצור קשר עם יחידת הסיוע והובהר לו, כי יחידת הסיוע עמוסה מאוד וכך נקבעים המועדים.
מספרת המבקשת בסעיף 14.4 לבקשתה, כי בעצת יחידת הסיוע הוצע לבא-כוח המבקשת לפנות בכתב למנהלת היחידה, פניה כאמור נשלחה ביום 14.11.16 ועד ליום הגשת הבקשה, יום 20.11.16, לא נענתה.
למרבה הצער אספר למבקשת, כי בהכירה את העומס המוטל עליה, נוטה יחידת הסיוע להיעתר לבקשות לעיכוב הליכים, בשל אורכו של המועד שנקבע לפגישת המהו"ת ואין אני יודע מדוע כך המדיניות, בין מחמת העומס ובין מחמת שפסק-דין קודם שלי שהתרתי לפרסם, סבר כפי שאסביר בהמשך ואולם, במקרה שבכאן כאמור, טרם התקבלה תשובת יח"ס.
אומרת הוראת סעיף 3ב3 לחוק, כי פגישות המהו"ת צריכות להתקיים בתוך 45 ימים מיום הגשת הבקשה ואולם, יחידת הסיוע רשאית להאריך את התקופה פעם אחת, ב- 15 ימים, בהודעה לערכאה השיפוטית.
כבר בשעתו הסברתי, כי זכות הפניה לערכאות היא זכות חוקתית, הנמנית על זכויות היסוד לא רק של האזרח, אלא של כל השוהה בתחומי מדינת ישראל גם כאלה במקרים מסוימים השוהים מחוצה לה וכלל הוא, על-פי סעיף ההגבלה (סעיף 8) שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שאין פוגעים בזכות יסוד אלא לתכלית ראויה ושלא למעלה מן הדרוש.
אגב חקיקת החוק להסדר התדיינות, נתן המחוקק דעתו על הסוגיה וקבע הוא כי הפגיעה תהא, כאמור, למשך 45 יום, בהם מנוע אדם מלנקוט הליכים משפטיים, למעט בקשות דחופות ובקשות לסעד זמני.
במילים אחרות, המחוקק אמר את דברו באשר להיקף הפגיעה בזכות היסוד ואכן, ככל שדעתי הצנועה תישמע, מדובר בתכלית ראויה ובפגיעה מידתית, אלא שאיש אינו יכול או צריך לשנות על דעת עצמו מהוראות החוק ומהוראות המחוקק ולהאריך את התקופה.
ביני לביני, ספק גמור בעיניי אם הארכת התקופה על-ידי יחידת הסיוע ב- 15 ימים נוספים, נועדה לטפל בעומסים שאינם עומסי אקראי – סבור אני יותר כי מדובר בסיבות אובייקטיביות של הצדדים: אולי מי מהם אינו נמצא בארץ, אולי מי מהם נפל למשכב ואולם, מדיניות גורפת כפי הקיים כעת, כי העומס מוביל לזילות הוראת המחוקק או להתעלמות ממנה שלא בהתייחס לתיק ספציפי, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת החוק, בעיניי.
כך או אחרת, ברור לי שבמקרה שבכאן, אין מדובר ב- 60 ימי המתנה, אלא ב- 100 ימי המתנה ועוד לא דיברנו על האפשרות כי תידרש פגישת מהו"ת שניה ו- 100 ימים מי יודע בכמה יתארכו עוד.
המעיין בתקנה 17 לתקנות שהוסדרו בשנת 2016, יגלה כי ביהמ"ש רשאי לקצר את תקופת עיכוב ההליכים במקרים המנויים בתקנות ובתוך שסעיף 17א10 מדבר על מקרה חריג בו המליצה יחידת הסיוע, מן הטעם שההמתנה תגרום נזק, לסיים את עיכוב ההליכים.
אלא שבכאן אין מדובר במקרה חריג.
לצערי והדברים אינם מוסתרים, מדובר בשיטה שבה העומס או כל טעם אחר, גורם לכך כי באופן קבוע נקבעות פגישות המהו"ת הראשונות מעבר לתקופה הנקובה בחוק וכעת שומע אני כי פגישות מהו"ת נקבעות כבר לחודש מרץ 2017, לאמור כי התופעה עליה קובלת המבקשת שרירה היא וקיימת.
סעיף 10 מדבר אמנם במקרה חריג בו המליצו יחידות הסיוע, אלא שכאמור, יחידות הסיוע אינן קובעות את פגישות המהו"ת בתוך 45 יום כעניין שבשגרה והן ממליצות דרך כלל, בשל העיכוב, על סיום עיכוב ההליכים גם מבלי שיהא מדובר במקרה חריג.
במילים אחרות, לא מתקנה 7א10 יימצא פתרון ישיר לסוגיה שבפניי.
המבקשת, בסעיף 8א לבקשתה, מכנה את המצב הקיים "הפרת חוק".
ליבי ליבי ליחידת הסיוע.
אלא ברור לי שיחידת הסיוע עושה כמיטב יכולתה, בתום לב ובמקצועיות, אלא שכל האמור לעיל עדיין אינו מתיר לאיש להפר, על דעת עצמו וכעניין שבשיטה, את הוראות המחוקק.
דברו של זה לעניין המועדים ברור כשמש ואיש לא נתן ליחידת הסיוע היתר גורף אשר יכול להינתן רק על-ידי המחוקק, שלא לקיים את הוראות החוק.
ואולי טוב היינו עושים אם מראש, בכל מקרה של קביעת פגישה במועד רחוק לפי הוראות החוק, היינו "מגלים" לצדדים כי הם רשאים להגיש בקשה לסיום עיכוב ההליכים.
כך או אחרת, לדעתי, אין צורך להטריח את יחידת הסיוע בבקשות חוזרות ונשנות לקיצור התקופה, באין בידי יחידת הסיוע פנאי לעמוד בהוראות החוק.
לדעתי, המשמעות האמיתית של קביעת פגישת מהו"ת ראשונה מעבר ל- 45 הימים, כמוה כהמלצת יחידת הסיוע לקצר את עיכוב ההליכים, לבל תיפגע הזכות החוקתית של גישה לערכאות.
צריך להבין, כל עוד קיים עיכוב ההליכים, מוגבלת מאוד גישתו של בעל דין לערכאות. מדובר בבקשות מקוצרות, שתוקפן דרך כלל רק עד תום עיכוב ההליכים. בעל דין כזה, גם אם יגיש בקשה, יסתכלו בבקשות במשקפי החוק, תוך שיקול של אי שינוי המצב, כך שיתאפשר ניהול שיח, הבקשות תוגשנה ותיעננה בצורה תמציתית ומקוצרת וסעדים רחבי היקף שאינם מיידיים נמצאים, למעשה, מחוץ להישג ידו של בעל הדין.
אומרת המבקשת בסעיף 10 לבקשתה, כי בכך, למעשה, מתרוקנת מתוכן ההגבלה על הגישה לערכאות שקבע המחוקק (וראה סעיף 10 לבקשה) ולדעתי, הדין עמה.
הוריתי ליחידת הסיוע ולמשיב להגיב לבקשה והמועד חלף עבר היום.
תגובת המשיב מונחת בפניי, תגובת יחידת הסיוע לא הגיעה אל התיק, אך גם ללא תגובה ברור לי כי יחידת הסיוע אינה פועלת במזיד. ליחידת הסיוע מגבלת תקציב, מגבלת כמות כוח אדם, אין לה כל שליטה על היקף התיקים המופנים אליה, היא עושה כמיטב יכולתה ובתנאים קשים, אך כל זאת אין בו די כדי להפר דברי המחוקק.
המחוקק הוא שחוקק ורק הוא יכול לשנות את חוקיו.
בתגובתו מסביר לי המשיב, כי אי קיצור תקופת עיכוב ההליכים יחסוך הוצאות כספיות, יאפשר פתרון בדרכי שלום, ידו כביכול אינה משגת לממן הליכים משפטיים (אף שהוא מיוצג על-ידי משרד עורכי דין הראוי לכבוד והערכה על ידיעותיו), עלולות לצוץ אמוציות שליליות ובכלל אין הוא האשם בסיטואציה שנוצרה.
מסכים אני כי המשיב אינו אשם בסיטואציה אשר נוצרה ובכלל, אין בדעתי לתור אחר אשמים.
חיסכון כספי, ניסיון לפתור בעיה בדרכי שלום, טעמים שביעילות וכו', כולם טעמים ראויים שעמדו גם לנגד עיני המחוקק.
המחוקק קבע 45 יום ובשום מקום לא נאמר כי יחידת הסיוע תהא רשאית להכפיל או לשלש את המועד, בשל שיקולים טכניים של עומס.
למעשה, מציב המצב את בתי-המשפט בפני בעיה נתונה ותפקידם של בתי-המשפט לספק פתרונות לבעיות ופתרונות אלה צריכים, בראש ובראשונה לציית לחוק אשר קבע המחוקק.
בנסיבות אלה, אם יחידת הסיוע איננה פנויה והסכסוך נותר בעינו, 100 ימים או יותר, אין מנוס אלא להבין כי מן הראוי לסיים את תקופת עיכוב ההליכים, כל אימת שנקבע מועד הועלה על 45 הימים ולראות את הודעת יחידת הסיוע בדבר המועד, כהסכמה אוטומטית לעיכוב ההליכים.
כך כתבתי בפסק-דיני הקודם.
אולי מוקדם להעריך האם אמנם, כמקווה, הניב החוק שלל הסכמים. ספק בעיניי, מנסיוני האישי והבלתי מחייב, אם כך הדבר ואולי בתנאים של עומס כבד, אל לנו לצפות לציפיות מרחיקות לכת מיחידת הסיוע.
הואיל וכך, תם עיכוב ההליכים.
אני מתיר לפרסם פסק-דין זה, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
אין צו להוצאות.
המזכירות תסגור התיק.
ניתן היום, כ"ח חשוון תשע"ז, 29 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.