אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הארכת מעצר בגין חשד לביצוע ירי

הארכת מעצר בגין חשד לביצוע ירי

תאריך פרסום : 28/10/2007 | גרסת הדפסה
בש"פ
בית המשפט העליון
8868-07
24/10/2007
בפני השופט:
א' חיות

- נגד -
התובע:
1. דוד שימול
2. שלמה ניסן

עו"ד ניר ליסטר
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד ג'ויה שפירא
החלטה

         זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ח' סלוטקי) מיום 21.10.2007, בה התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (השופט נ' אבו טהה) מיום 19.10.2007 והוחלט על מעצרם של העוררים עד ליום 25.10.2007.

1.        ביום 5.3.2007 נורה בוריס סימנטוב (להלן: בוריס) במשרדו שבדימונה. כתוצאה מהירי נפצע בוריס בכתפו והועבר לטיפול רפואי. ביום 9.10.2007 נעצרו העוררים, צעירים כבני 23, בחשד לביצוע הירי ולמחרת היום עתרה המשיבה למעצרם למשך 14 ימים. בבקשתה ציינה המשיבה כי העוררים חשודים בביצוע נסיון לרצח, קשירת קשר לפשע, עבירות בנשק וירי בשטח בנוי. בשתי החלטות מיום 10.10.2007 קבע בית משפט השלום (כב' השופט ג' טהר-לב) כי החומר שהוצג בפניו מגבש חשד סביר לביצוע העבירות על ידי העוררים וכי נוכח החשש שהעוררים ינסו להשפיע על נחקרים ועל אנשים אחרים הקשורים לפרשה קיימת נגדם גם עילת מעצר. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי החקירה המתנהלת נגד העוררים מורכבת וכוללת פעולות האורכות זמן ניכר ומחייבות את הותרתם במעצר. לפיכך הורה בית משפט השלום על הארכת מעצרם של העוררים בשבעה ימים עד ליום 16.10.2007 בשעה 13:30. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' הנדל) דחה ביום 12.10.2007 ערר שהגישו העוררים על החלטה זו בקובעו כי החומר שהוצג בפניו מלמד כי קיימות ראיות הקושרות כל אחד מן העוררים לביצוע העבירות וכי קיים "חשד סביר בעוצמה הנדרשת בשלב זה". בית המשפט הוסיף וקבע כי התרשמותו היא שגורמי החקירה פועלים ביעילות ועושים מאמץ לקדם את החקירה וכי בנסיבות העניין לא ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר תוך פגיעתה פחותה בחירותם.

2.        ביום 16.10.2007 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בבאר-שבע הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים או החוק), בה ציינה כי יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד העוררים ולבקש את מעצרם עד תום ההליכים ולצורך הכנתו היא עתרה להארכת מעצרם בחמישה ימים. בהחלטתו מיום 16.10.2007 הורה בית-משפט השלום, בהסכמת העוררים, על הארכת המעצר בשלושה ימים, עד ליום 19.10.2007 בשעה 11:00. ואולם, במקום כתב אישום נגד העוררים שבה המשיבה ועתרה ביום 19.10.2007 להארכת מעצרם בשבעה ימים נוספים לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, בנימוק שחלה בינתיים התפתחות משמעותית בחקירה המתנהלת בעניינם. בהחלטה מיום 19.10.2007 דחה בית משפט השלום (השופט נ' אבו טהה) את הבקשה בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס המעשים המיוחסים לעוררים וכי סוג העבירות ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר נגדם. עם זאת קבע בית המשפט כי "משלא הוגש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים [כנגד העוררים], אין מנוס, עם כל ההבנה למצב שנוצר בפני גורמי החקירה, מלמלא אחר דבר המחוקק הראשי, כמתחייב מסעיף 17(ד) לחוק המעצרים ולהורות על שחרורם של ה[עוררים]", והוא הוסיף וקבע תנאי ערובה לשחרורם. לבקשת המשיבה הורה בית משפט השלום על עיכוב ביצוע החלטתו ב-48 שעות לצורך הגשת ערר.

3.        הערר מטעם המשיבה על החלטת בית משפט השלום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 21.10.2007, והעוררים הגישו אף הם ערר על אותה החלטה בטענה כי לא היה מקום להטיל עליהם תנאים לשחרור או לעכב את ביצוע החלטת השחרור. בית המשפט המחוזי איחד את הדיון בעררים אלו ובהחלטתו מיום 21.10.2007 קיבל את ערר המשיבה, וממילא דחה את עררם של העוררים. בית משפט קמא קבע כי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים נועד לאפשר רצף מעצר של מי שנסתיימה חקירתו ובכוונת המדינה להגיש נגדו כתב אישום יחד עם בקשה לעוצרו עד תום ההליכים, בכפוף לתנאים הקבועים בסעיף זה. בית המשפט הוסיף וציין כי במקרה דנן סברה המשיבה ביום 16.10.2007 כי החקירה בעניינם של העוררים הסתיימה והיא הצהירה על כוונתה להגיש כתב אישום וביקשה להאריך את מעצרם, אך ביומיים שלאחר מכן חלה התפתחות בחקירה ובעקבותיה נדרשת השלמת החקירה. בנסיבות אלה, כך הוסיף וקבע בית המשפט, רשאית המשיבה להגיש בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, שאם לא כן עלולה החקירה להשתבש. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד ליום 25.10.2007.

4.        מכאן הערר שבפניי בו טוענים העוררים כי בית המשפט אינו מוסמך להורות על הארכת מעצרו של חשוד לפי סעיף 13 לחוק המעצרים לאחר שהוארך מעצרו מכוח סעיף 17(ד) לחוק על פי הצהרת תובע. לטענת העוררים נוכח הפגיעה בחירות הטמונה בסעיף זה יש ליתן לו פירוש מצמצם ודווקני, והם מוסיפים וטוענים כי גישה המאפשרת לעתור למעצרם של חשודים לפי סעיף 13 ו-17(ד) לסירוגין מרוקנת את סעיף 17(ד) מתוכן. עוד טוענים העוררים כי בית המשפט המחוזי לא נימק כדבעי מדוע מצא להתערב בהחלטת בית משפט השלום ולא הסביר מכוח איזו מסגרת חוקית רשאי בית המשפט להורות על הארכת מעצרם של חשודים לאחר שהוגשה הצהרת תובע בעניינם. העוררים מוסיפים וטוענים כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו שחקירת המעורבים בפרשה טרם הסתיימה. לבסוף טוענים העוררים כי הארכת מעצרם נגועה בפגם דיוני היורד לשורשו של הליך ועל כן הם עותרים לשחרורם ממעצר בלא תנאים מגבילים.

           המשיבה מצידה טוענת כי אין הגבלה בהוראות החוק על הארכת מעצרו של חשוד לאחר שהוגשה בעניינו הצהרת תובע כאשר מסתבר בדיעבד כי הליכי החקירה טרם הושלמו. טוענת המשיבה כי במקרה שלפנינו במועד בו הוגשה הצהרת התובע היו בידיה די ראיות לבסס סיכוי סביר להרשעה, אך  נוכח תפנית פתאומית בחקירה הסתבר כי ניתן לחזק ולעבות את התשתית הראייתית. ראיות אלה לא ניתן יהיה להשיג, כך מוסיפה המשיבה וטוענת, אם העוררים ישוחררו ממעצר או אם יוגש נגדם כתב אישום וחומר החקירה ייחשף בפניהם. לטענתה לא ניתן לקבל מצב דברים בו חשודים ישוחררו ממעצר תוך שגורמי החקירה יוותרו על נתיב חקירה מרכזי שנתגלה. עוד טוענת המשיבה כי כשם שבית המשפט מאשר כדבר שבשגרה להמשיך ולקיים הליכי חקירה בפרק הזמן שבין החלטת המעצר לפי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים ועד להגשת כתב האישום, כך הוא מוסמך להורות על המשך החקירה בתנאי מעצר גם בנסיבות שנוצרו בענייננו, בפרט נוכח העובדה שהמפנה בחקירה אירע בסמוך מאוד לאחר המועד שבו הוגשה הצהרת התובע.

5.        סעיף 13 לחוק המעצרים מונה את העילות למעצרו של חשוד לפני הגשת כתב אישום, וכך נקבע בו:

(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה;

(1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

(2) קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;

(3) בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר;בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים;שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.

(ב) שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה.

           סעיף 17 לחוק מוסיף וקובע תנאים לגבי מעצרו של חשוד טרם הגשת כתב האישום, וס"ק (ד) הצריך לענייננו קובע כי:

נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב).

           הנה כי כן, הכלל הוא שבסיומן של פעולות החקירה יש לשחרר חשוד ממעצר, אך הוראת הסיפא שבסעיף 17(ד) מאפשרת "מעצר גישור" בין תקופת המעצר לצרכי חקירה ובין מועד הגשת כתב האישום, שלא יעלה על חמישה ימים ובכפוף לתנאים הקבועים בסעיף (ראו בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי, פ"ד נד(4) 794, 800 (2000) (להלן: פרשת בדווי)).

6.        בערר שבפנינו מתעוררת שאלת היחס בין הוראת סעיף 13 לבין הוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. העוררים טוענים כי בין ההוראות מפרידה "חומה" וכי לאחר שהתביעה נוטשת את מסלול המעצר הקבוע בסעיף 13 לחוק ומבקשת להאריך את מעצרו של חשוד מכוח סעיף 17(ד) לחוק, אין היא רשאית עוד לסוב על עקביה ולשוב למסלול הקבוע בסעיף 13. המשיבה מצידה טוענת כי אין כל הגבלה בחוק לשוב לנתיב הקבוע בסעיף 13 לחוק המעצרים גם לאחר שהוגשה הצהרת תובע ונתבקשה הארכת מעצר לפי סעיף 17(ד) לחוק, אם צרכי החקירה מצדיקים זאת.

7.        כפי שצוין, דרך המלך להארכת מעצרם של חשודים קבועה בסעיף 13 לחוק המעצרים ואילו המעצר על פי סעיף 17(ד) לחוק נועד לגשר בין תקופת המעצר לצורכי חקירה, לאחר שזו נסתיימה, לבין התקופה הנדרשת לצורך הגשת כתב האישום. זאת על מנת ליצור רצף של מעצר באותם המקרים שבהם סבורה המדינה כי יש מקום לעתור למעצר עד תום ההליכים בד בבד עם הגשת כתב האישום. הנה כי כן, סיום החקירה הוא הקו המפריד בין "מים למים" דהיינו בין מעצר לצורכי חקירה על פי סעיף 13 לחוק ובין מעצר על פי הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק  (ראו: פרשת בדווי, 806; בש"פ 8845/04 אלטויל נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (לא פורסם, 7.12.2005)). יחד עם זאת, ובניגוד לעמדה שהציג בא-כוחם המלומד של העוררים אין מדובר ב"חומה" בלתי עבירה וייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לשוב ולהורות על מעצרו של חשוד לפי סעיף 13 לחוק המעצרים גם לאחר שמעצרו הוארך לפי סעיף 17(ד) לחוק בעקבות הצהרת תובע כי החקירה הסתיימה וכי התביעה מתכוונת להגיש כתב אישום. מטבע הדברים ראוי להם לאותם המקרים כי יהיו חריגים ויוצאי דופן ובוודאי שאין מדובר במהלך שיש לאפשר אותו כדבר שבשגרה. כך נראה כי על מנת שבית המשפט ייעתר לבקשת מעצר על פי סעיף 13 לחוק המעצרים לאחר שהתביעה הצהירה קודם לכן כי החקירה הסתיימה ועתרה למעצר על פי סעיף 17(ד) לחוק עד הגשת כתב אישום, יהא על התביעה להראות, בין היתר, כי חלה התפתחות מהותית המצדיקה זאת וכן כי התפתחות זו יש בה כדי להשליך באופן ממשי על תוכנו של כתב האישום שיוגש ועל סיכויי ההרשעה. כמו כן יהא על התביעה להראות כי לא ניתן היה בשקידה סבירה לבצע קודם לכן את פעולות החקירה הנוספות הנדרשות וכי לשם ביצוען נדרש וחיוני כי החשוד ימשיך לשהות במעצר. לעומת זאת ככל שמדובר ב"מקצה שיפורים" המיועד לתקן מחדלי חקירה שאירעו עד אותו שלב, אין מקום ככלל להורות על מעצר כאמור ויש להעדיף את האינטרס של החשוד ואת זכותו לחירות. השיקולים המפורטים לעיל אינם מהווים כמובן רשימה ממצה וכל מקרה ראוי לו כי ייבחן לפי נסיבותיו. כהנחיה כללית ניתן לומר שעל בית המשפט אשר בפניו מובאת בקשה יוצאת דופן כזו לבחון ולחקור היטב מהו הטעם אשר בגינו מתבקשת הארכת מעצר על פי סעיף 13 לחוק המעצרים, לאחר שכבר הוגשה הצהרת תובע והמעצר הוארך לפי סעיף 17(ד) לחוק, ועליו להשתכנע כי אכן נתקיימו נסיבות חריגות המצדיקות זאת.

8.        במקרה שלפנינו הוצגו לעיוני דו"חות סודיים הנלווים לבקשת המעצר ומן האמור בהם שוכנעתי כי אכן ארעה במקרה זה תפנית משמעותית בחקירה, אשר לא ניתן היה לצפותה מראש ואשר בעקבותיה נדרשות פעולות חקירה נוספות אותן מן הראוי לקיים בעוד העורר נתון במעצר. משכך אני סבורה כי בדין הורה בית המשפט המחוזי על הארכת מעצרו של העורר עד ליום 25.10.2007. בדיון שהתקיים בפני אתמול, 23.10.2007, הודיעה המשיבה כי היא שוקלת לשוב ולעתור להארכת מעצרם של העוררים לפי סעיף 13 לחוק. בקשה כזו אם תוגש ראוי שתיבחן בקפידה על ידי בית משפט השלום תוך שימת לב לפעולות החקירה הנוספות שכבר בוצעו בינתיים וכן ליתר הפעולות שהתביעה מבקשת להוסיף ולבצען נוכח ההתפתחות החדשה, על מנת שלא יוארך מעצרו של העורר מעבר לנדרש.

           הערר נדחה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ