אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> האם לאחר מותו של נפקד זכאים יורשיו לקבל זכויות בנכסיו שהוקנו לאפוטרופוס?

האם לאחר מותו של נפקד זכאים יורשיו לקבל זכויות בנכסיו שהוקנו לאפוטרופוס?

תאריך פרסום : 18/01/2011 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון
8753-07
16/11/2010
בפני השופט:
1. א' רובינשטיין
2. ס' ג'ובראן
3. ח' מלצר


- נגד -
התובע:
1. עזבון המנוח עטאללה ח'ליל בהיג'
2. ח'ליל עטאללה בהיג'
3. עווד עטאללה בהיג'
4. סועאד עטאללה בהיג'
5. ודאד עטאללה בהיג'

עו"ד סלאמה עאטף
הנתבע:
1. האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים
2. רשות הפיתוח ע"י מנהל מקרקעי ישראל
3. עיריית שפרעם (פורמאלי)

עו"ד טלי מרכוס
פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א.                  ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר-זיו) מיום 16.8.07 בתיק ת"א 207/04, בו נדחתה תביעת המערערים לסעד הצהרתי לפיו הם בעלי הזכויות בחלקה 1 בגוש 10273 באדמות שפרעם (להלן: החלקה). עסקינן בנסיבות מורכבות של משפחה שנתפצלה ב-1948, ובעל הקרקע מתוכה היה לנפקד, כפי שיפורט, ואילו ילדיו מאשתו הראשונה נותרו כאן.

רקע

ב.                   המערער 1 הוא עזבונו של המנוח עטאללה ח'ליל בהיג' עליו השלום (להלן המנוח), אשר היה בעליה הרשומים של החלקה. המערערים 5-2 הם ילדיו של המנוח ויורשיו על-פי צו ירושה שהוציא בית הדין השרעי בעכו ביום 18.2.03. כעולה מצו הירושה, יורשים אחרים של המנוח - ילדיו מאשה שניה החיים בסוריה - ויתרו על חלקם בירושה לטובת המערער 3. המנוח יצא מהארץ בשנת 1948 לא שב אליה עד לפטירתו (ביום 16.4.90), והוא נפקד, בהתאם לאמור בחוק נכסי נפקדים תש"י-1950 (להלן החוק או חוק נכסי נפקדים). בשנת 1947, טרם יציאתו מהארץ, מכר המנוח חלק מהחלקה לעבדאללה אברהים אשקר (להלן אשקר). רעייתו הראשונה של המנוח, אימם של המערערים, שלא עזבה את הארץ, הלכה לעולמה בשנת 1950 והם גודלו על-ידי סבתם. בהתאם לרישומי האפוטרופוס שולמו לסבתא הענקות בגין נפקדות המנוח לפי חוק נכסי נפקדים (פיצויים) תשל"ג-1973. המשיב 1 הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן האפוטרופוס) לו הוקנתה החלקה מכוח חוק נכסי נפקדים. בשנת 1953 מכר האפוטרופוס את החלקה למשיבה 2 (להלן רשות הפיתוח), והחלקה נרשמה על שמה ביום 18.9.53. בשנת 1979 הגיש בנו של אשקר תביעה נגד האפוטרופוס ורשות הפיתוח לקבלת בעלות על חלקו של אביו בחלקה. ביום 13.12.81 חתמו הצדדים על הסכם פשרה, ובעקבותיו בשנת 1984 נרשמה החלקה בבעלותם המשותפת (יצוין, כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נרשם כי החלקה רשומה על-שם רשות הפיתוח רק מאז 1984, כנראה בשל האמור). כשתיים-עשרה שנה לאחר פטירת המנוח פנו המערערים אל המשיבים בדרישה לקבל את הזכויות בחלקה. דרישה זו סורבה, ועל כך הוגשה התביעה נשוא ערעור זה לבית המשפט קמא. עוד יצוין, כי ביום 24.12.02 נערך הסכם בין רשות הפיתוח לעיריית שפרעם לפיו הועברו זכויותיה של רשות הפיתוח בחלק מהחלקה לידי העיריה לצורך הקמת מבני ציבור. המערערים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על כל שינוי בחלקה, בתאריך 29.1.04 ניתן הצו, אשר בהסכמת הצדדים צומצם כך שלא יחול על השטח המיועד למבני הציבור, אשר לגביו הוסכם כי יעבור לרשות עירית שפרעם (בש"א 1607/04). 

פסק הדין קמא

ג.                    בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע, כי אין המערערים זכאים להירשם כבעלי החלקה. ראשית, קבע בית המשפט, כי הקניית החלקה לאפוטרופוס והעברתה לידי רשות הפיתוח היא כדין. נפסק, כי עם עזיבת המנוח את הארץ בשנת 1948 הפכה החלקה לנכס נפקד, ומשכך לא נכללה החלקה בעזבונו, וממילא לא ניתנה להורשה למערערים. שנית, נקבע כי טענת המערערים לפיה העביר האפוטרופוס את החלקה לרשות הפיתוח שלא בתום לב, נטענה באופן סתמי ולא בוססה. נאמר, כי אין בהעדר אישור הנפקדות המקורי או שטר המכר שמכוחו הועברה החלקה לרשות הפיתוח כדי להעיד על חוסר תום לב. עוד נאמר, כי חוק נכסי נפקדים אינו מאפשר ככלל החזרת נכס בעין, ותחת זאת מעניק פיצוי כספי בעת הצורך, וכן שיש בתגמול סבתם של המערערים כדי למנוע מן המערערים לטעון כנגד הגדרת הנכס כנכס נפקד. נקבע, כי אין בהכרת המשיבים בזכויותיו של אשקר כדי להעיד על הכרה בזכויות הנטענות על-ידי המערערים, שכן שם דובר בהכרה בזכות כתוצאה מעסקה שנחתמה טרם הפיכת החלקה לנכס נפקד. עוד נאמר, כי המערערים ידעו על ההליך המשפטי, לא חלקו על זכויותיו של אשקר ולא פעלו באותה עת שבה נרשמו זכויותיו לרישום זכותם הנטענת. שלישית, נקבע כי לעצם ההחזקה במקרקעין והכרה נטענת של עירית שפרעם בזכויות המערערים בחלקה, הבאה לידי ביטוי בגביית מיסים ובפיצוי בגין עקירת עצים, אין משמעות משפטית שכן לעיריה עצמה אין זכות בחלקה. רביעית, אשר לטענה כי מחצית הזכויות בקרקע היו שייכות לאם המערערים (שנותרה בארץ) מכוח הלכת השיתוף, נקבע כי אין מקום להחיל את חזקת השיתוף, כיון שאין מדובר בבית המגורים; ואף לא הוכח ניהול משק בית משותף (ואדרבא, עזיבת המנוח ללא רעייתו מוכיחה את ההיפך). בנוסף, נאמר כי קבלת מלוא התגמול על-ידי הסבתא על מלוא החלקה מעידה על בעלות מלאה של המנוח בה, ללא שיתוף; וכך אף חוזה המכירה מול אשקר, שנערך על-ידי המנוח בלבד. לבסוף נאמר, כי צו הירושה שהוציא בית הדין השרעי מצביע על זהות יורשי המנוח אך לא על היקף העיזבון - ואין בו כדי לבסס את טענת המערערים ביחס לחלקה הספציפית. 

הערעור

ד.                   בערעור נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא ייחס חשיבות לכך שהמערערים אינם נפקדים, ושהם מחזיקים בחלקה עוד מלפני קום המדינה. שנית ודומה שזו עיקר, נטען כי לא הוכח שהאפוטרופוס הכריז רשמית על המנוח כנפקד ומשכך, אין להעברת החלקה לידי רשות הפיתוח בסיס חוקי. נטען, כי נפקדותו של האב לא בוססה בראיות כדבעי, וכפועל יוצא, אף לא הטענה בדבר היות הנכס נכס נפקד. נטען שהעדר תימוכין בכתב להכרזת נפקדות זו מעביר את נטל ההוכחה לשכמי האפוטרופוס. שלישית נטען, כי צו הירושה שניתן על-ידי בית הדין השרעי אינו אקט דקלרטיבי, אלא מהוה החלטה חפצית בעלת חלות משפטית כלפי כולי עלמא, ועל כן היה על בית המשפט לקבוע כי מכוחו מוקנית החלקה למערערים. רביעית נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא חייב את המשיבים להוכיח כי העברת החלקה לרשות הפיתוח היתה בתום לב, בפרט שעה שלא הוכח כי נתקבלה בעבורה תמורה. כן נטען, כי החזקת המערערים בקרקע אף לאחר מכירתה יצרה בקרבם הסתמכות להמשך החזקה זו.  חמישית, נטען כי יש להחיל את חזקת השיתוף בנכסים ביחס לאמם המנוחה של המערערים, רעיית המנוח, ולקבוע כי הם באים בנעליה, ועל כן זכאים לכל הפחות למחצית החלקה. לבסוף, חזרו המערערים על יתר טענותיהם שהושמעו בפני בית המשפט המחוזי, בהן בין היתר, הטענה לפיה עירית שפרעם הכירה בבעלותם על הקרקע, וכן כי האפוטרופוס התעלם מהחזקתם בקרקע בעת אישור הסכם הפשרה עם אשקר.

ה.                  המשיבים טענו מנגד, כי עצם עזיבתו של המנוח את הארץ בשנת 1948, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, היא שהפכה אותו לנפקד ואת נכסיו לנכסי נפקדים. נטען, כי מדובר בהקניה קונסטיטוטיבית מכוח החוק, שאינה דורשת פעולה כלשהי מצד האפוטרופוס, ומשכך לא היתה החלקה חלק מעזבונו של המנוח - ועל כן אין יורשיו יכולים להירשם כבעליה. עוד נטען, כי האפוטרופוס העביר הענקות לאם המנוח, היא סבתם של המשיבים, בשל נפקדות המנוח והחלקה. נטען, כי הדין הוא שמשעה שהאפוטרופוס מכר, בתום לב, את החלקה לרשות הפיתוח - שוב לא תושב החלקה בעין אלא תינתן תמורתה הכספית. נטען, כי על פעולת המכירה לרשות הפיתוח חלה חזקת התקינות המינהלית. כי נעשתה בתום לב ובתמורה, וכי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח אחרת. עוד נטען, כי צו הירושה לטובת המערער 1 ניתן שלא כדין, שכן בית הדין השרעי לא קיבל הסכמתו של האפוטרופוס, שהוא צד להליך, לדון בעניין בפניו. נאמר, כי לעניין חזקת השיתוף לא הניחו המבקשים תשתית ראייתית המבססת טענתם, ושמכלול הנסיבות מלמד דווקא כי איפכא מסתברא - לא היתה כוונת שיתוף בין הוריהם המנוחים.

הדיון בפנינו

ו.                    במהלך הדיון ניסינו להביא את בעלי הדין להסדר מוסכם. הדגשנו בפני הצדדים, כי נראה שמדובר במקרה חריג, בו אירע פיצול בתוך משפחה גרעינית, שחלקה נותר בישראל. על כן עשוי המקרה בנסיבותיו יוצאות הדופן, להצדיק התגמשות לעניין שחרור החלקה בהתאם לסעיפים 29-28 לחוק. באת כוח המשיבים השמיעתנו, כי במקרים כגון דא ניתן לפנות לועדה הפועלת לפי סעיף 29 כדי שתאשר את שחרור הנכס, אם כי ציינה שההשבה תהיה בפיצוי כספי בלבד. כן הדגישה, כי התמורה תיקבע בהתאם לנוהל, אשר לפיו בודקים את יעוד הקרקע בשנת 1954 ומעדכנים את המחיר ליום 1.6.73. עוד הותנה השחרור בתיקון צו הירושה, כך שיקנה לילדיו הנפקדים של המנוח את חלקם היחסי (המוקנה, כמובן, לאפוטרופוס) ואשר בצו הירושה הנוכחי הועברו למערער 3; זאת, כיוון שבהיותם נפקדים חלקיהם בעזבון מוקנים לאפוטרופוס ואין הם יכולים להסתלק ממנו. בא-כוח המערערים הסכים לקבלת תמורה כספית בלא השבה בעין, אך רק בכפוף לתשלום תמורת שווי השוק כפי שהוא כיום ובלא שישונה צו הירושה. נוכח הדברים הללו החלטנו ביום 17.2.10 לדחות את מתן פסק דיננו בארבעה חודשים, על-מנת לאפשר פניה לועדה לפי סעיף 28 לחוק, ולקיים את ההליך הנחוץ. ביום 13.5.10 מסר בא כוח המערערים כי הנסיון להגיע לפתרון מוסכם לא צלח. מעיון במסמכים שצורפו נראה, כי המענה הלא חיובי מצד המשיבים נבע מסירובם של המערערים לתיקון צו הירושה.

דיון והכרעה

ז.                    האם לאחר מותו של נפקד זכאים יורשיו (שאינם נפקדים) לקבל זכויות בנכסיו, כאשר הללו הוקנו לאפוטרופוס ולרשות הפיתוח? שאלה זו עומדת בבסיס דיוננו. שאלה מקדימה לכך שעלינו לתת עליה מענה היא האם החלקה היא אכן נכס נפקד. כן ראיתי לבחון את טענת המערערים בדבר חזקת השיתוף בין הוריהם.

נפקדות המנוח

ח.                  המערערים טוענים, כי האפוטרופוס לא הכריז על נפקדותו של הנפקד, ובהעדר הכרזה שכזו, לדבריהם, אין החלקה נחשבת נכס נפקד. אין להלום טענה זו.

ט.                  בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי, כי המנוח הוא נפקד (פסקה 13 לפסק דינו). מן המפורסמות היא, שלא בנקל יתערב בית משפט זה בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהן מתקיימות נסיבות מיוחדות, או כאשר המסכת העובדתית כפי שנקבעה בערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (וראו ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב(לא פורסם); ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ פ"ד נ(4) 536; ע"א 144/86 קופלמן נ' קופלמן פ"ד מא(1) 356)), מה שאין כן במקרה דנן בו פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק. זאת ועוד, הדברים במקרה דנא ברורים: במישור המשפטי הראייתי, אישור האפוטרופוס על אדם או על נכס כנפקד הוא ראיה להיותם נפקדים "כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר" מכוח סעיף 30(א) ו-(ב) לחוק ומכוח תקינות המעשה המנהלי (ראו ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז(5) 1, להלן פרשת חוות מקורה; ע"א 2576/03 וינברג ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם)). בפנינו הונח תצהיר האפוטרופוס לנכסי נפקדים בו הוא מצהיר על נפקדותו של המנוח והיותה של החלקה נכס נפקד (נספח ה' למוצגי המשיבות). המבקש לסתור הכרזה שכזו - עליו הראיה, נטל שלא הורם במקרה דנא.

י.                     ברם, למעשה אין בפנינו כל שאלה עובדתית שיש להכריע בה. המערערים עצמם מצהירים (סעיף 2 להודעת הערעור), כי אביהם יצא את הארץ עוד בשנת 1948 לסוריה - נתון אשר מקים את הגדרתו כנפקד בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק. כפי שציין בית המשפט קמא (פסקאות 14-13 לפסק דינו), מעמדו של נכס נפקד נגזר ממעמדו של בעליו ואינו תלוי בהכרזה או בצעד כלשהו מצד האפוטרופוס או המדינה. ביום בו הופך אדם לנפקד, הופך אף הנכס לנכס נפקד (ראו גם ע"א 415/89 דרויש נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד מז(5), 521), מעמדו של אדם כנפקד ומעמד נכסיו כנכסים נפקדים נובעים, מיניה וביה, מעצם יציאתו של האדם את הארץ, ולא, כפי שטוענים המערערים, מהכרזתו כנפקד על-ידי האפוטרופוס; דבר זה נלמד מלשון סעיף 1 לחוק המורה לאמור:

"(ה) 'נכס נפקד' פירושו - נכס אשר ... נפקד היה בעלו החוקי או נהנה ממנו או מחזיק בו, בעצמו או על ידי אחר..."

כלומר, עצם היות אדם מסוים נפקד - ואף המערערים אינם חולקים שאביהם בא בגדרים אלה -  היא שהופכת את נכסיו לנכסי נפקדים, ונפקדותו היא היא אשר מקנה את הנכס לאפוטרופוס בלא צורך בצעדים פורמליים. ההיגיון שבכך הוא, כי לא היה מקום לצפות שלעת הנפקדות יהא, בתנאי המלחמה ששררו, רישום של אנשים ונכסים, וגם לאחר מכן היה הדבר, בודאי באשר לאנשים, מסובך עד מאוד. כך מורנו איפוא החוק בסעיף 4(א)(1):

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ