אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ד.ל.ט.ה פוד בע"מ ואח' נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ

ד.ל.ט.ה פוד בע"מ ואח' נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ

תאריך פרסום : 15/11/2010 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ראשון לציון
5744-06
15/11/2010
בפני השופט:
שאול מנהיים

- נגד -
התובע:
1. ד.ל.ט.ה פוד בע"מ
2. אלכסנדר גראידר

הנתבע:
אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ע"י עו"ד אמנון עמיקם
פסק-דין

פסק דין

מבוא

תביעה כספית לתגמולי ביטוח ולריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. מקרה הביטוח הנטען הוא גניבתה של משאית בבעלות התובע ושל ארגז קירור שהיה מותקן עליה, בבעלות התובעת. הצדדים היו חלוקים בעניינים רבים, וכדי לפשט את כתיבת פסק הדין אפרט את נושאי המחלוקת כפי שהם עולים מסיכומי הצדדים, והעובדות הצריכות להכרעה תובאנה במסגרת הדיון בכל אחד מנושאים אלה.

השאלות שבמחלוקת (שלא בסדר ובאופן בהם הוצגו בסיכומי הצדדים) הן:

קיומה של זיקת ביטוח ושאלת ההשפעה של קביעת זהות הבעלים האמיתי של הרכוש המבוטח על התביעה;

האם קוימו דרישות המיגון הקבועות בפוליסה, ואם לא קוימו - האם פטורה הנתבעת מחבות בשל כך;

הוכחת מקרה הביטוח הנטען (האם הוכח כנדרש שהיתה גניבה, או שמא מקרה הביטוח הנטען מבוים והתובעים היו מעורבים בהיעלמותה של המשאית);

האם התובעים הכשילו את בירור חבות המבטחת בכוונת מרמה, ועל כן דין התביעה להידחות;

חישוב תגמולי הביטוח (המחלוקות מתמקדות בשיטת השערוך של שווי הארגז הנקוב ביורו, בהשתתפות עצמית ובשאלת הריבית המיוחדת).

דיון

זיקת ביטוח

כידוע, עם כניסתו לתוקף של חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן "חוק חוזה הביטוח") שהכניס שינויים רבים ויש האומרים מהפכניים בדיני הביטוח בישראל, בוטלה הדרישה לזיקת ביטוח כפי שנקלטה במשפטנו מהמשפט המקובל הבריטי. במקומה באה הדרישה (בנוגע לביטוחי רכוש) כי הביטוח יכסה את נזקו של המבוטח או המוטב עקב קרות מקרה הביטוח (הנכס המבוטח אבד או ניזוק, כלשון המחוקק), אולם הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של אדם אחר (סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח). עסקינן בהוראות חוק ברורות ומפורשות המנתקות את דרישת הקשר הקנייני בין המבוטח לבין הנכסים נשוא הביטוח, ומחליפות אותה בדרישה גמישה המסתפקת בכך שהמבוטח או המוטב יינזקו בקרות מקרה הביטוח שבו יאבד או יינזק הנכס המבוטח. מטרת הדוקטרינה של זיקת ביטוח, במתכונתה המקורית וגם במתכונת החדשה המתחייבת מסעיף 55 הנ"ל, היא למנוע מצבים בהם אדם יבטח לטובת עצמו רכוש שאין לו כל זיקה אליו במובן זה שאין לו זכות קניין בו והוא (או המוטב שנקבע על ידו) לא יינזק כלל אם אותו רכוש יאבד או יינזק. זאת על מנת להבחין בין ביטוח, שהוא כלי להעברת סיכון אמיתי מהמבוטח או המוטב אל המבטח, לבין הימור גרידא. ביטוח הוא תופעה רצויה שהחוק מתיר, וסוגים מסוימים שלו אף מתומרצים באמצעות דיני המס. נושא הביטוח מוסדר בהרחבה בדין, לרבות פיקוח נרחב ובעל סמכויות רבות. לעומת זאת הימורים הם, ככלל, אסורים ועולים כדי עבירה פלילית אלא אם ניתן להם היתר כחוק. הצורך לזהות מתי עסקה המוגדרת כביטוח היא אכן בגדר ביטוח ומתי אין היא אלא מסווה להימור אסור, הוא שהוליד את דוקטרינת זיקת הביטוח. כל עוד המבוטח או המוטב עלולים להינזק עקב אבדנו או נזקו של הרכוש המבוטח, אין כל פסול בכך שערכו ביטוח לאותו רכוש גם אם איש מהם אינו בעליו. נוכח הדין הנ"ל, נשאלת השאלה מה פסול מצאה הנתבעת במצב העובדתי הקיים בענייננו שבו התובע הוא בעליה של המשאית והתובעת היא בעליו של ארגז הקירור המותקן על המשאית, ומי שערך את הביטוח (למשאית ולארגז יחד) הוא התובע כאשר ביטוח הארגז משועבד לטובת התובעת. אודה כי לא עלה בידי לרדת לסוף דעתה של הנתבעת בנושא זה. המשאית עצמה בבעלות התובע וממילא אין כל בעיה של זיקת ביטוח לגביה, בהיותו גם המבוטח. הארגז בבעלותה של התובעת ולא התובע, אולם הוא דאג לכך שהתובעת תהיה המוטב לעניין ביטוח הארגז. אמנם הדבר נעשה בדרך עקיפה, על ידי הגדרתה כבעלת שיעבוד על ביטוח הארגז במקום הגדרתה במפורש כמוטב, אולם מבחינת התוצאה יש לראותה כמוטב משום שמוטב הוא מי שאינו המבוטח אולם נקבע שהוא יקבל את תגמולי הביטוח. מכאן שנתקיימו כאן דרישות החוק: לגבי המשאית, המבוטח הוא הבעלים וממילא הוא צפוי להינזק אם יתרחש מקרה הביטוח ויביא לנזקה או לאובדנה; ולגבי הארגז, התובעת היא הבעלים והיא הצפויה להינזק מנזקו או מאובדנו, והיא גם המוטב בביטוח בכל הנוגע לארגז. אלא מאי? הנתבעת טוענת כי הבעלים האמיתי של המשאית איננו התובע אלא התובעת. היא מסיקה זאת משורה של עובדות, כגון העובדה שלתובע עצמו כלל אין רישיון נהיגה מתאים, העובדה שהתובעת אינה משלמת לו דבר עבור השימוש שהיא עושה במשאית פרט למשכורת, התובעת היא הנושאת בהוצאות התחזוקה של המשאית, ועוד. כידוע, בכלי רכב הרישום אינו קונסטיטוטיבי ולא בהכרח על פיו תיקבע הבעלות האמיתית. לצורך הדיון אני מוכן לקבל שסביר יותר שהבעלות האמיתית במשאית היא של התובעת מאשר שהיא של התובע, וייתכן שהסיבה לכך שהתובע נותר רשום כבעל המשאית מקורה בכך שהמשאית משועבדת לטובת בנק (וכך גם הביטוח), והיא גם מעוקלת. השאלה היא האם בכך נותקה זיקת הביטוח, במובן הנדרש בחוק חוזה הביטוח, בין התובע למשאית עד כי הוא אינו יכול לערוך לה ביטוח כלל. בדרך כלל, חברות הביטוח נוקטות בקו טיעון מנוגד לזה שננקט כאן. על פי רוב טענתן היא כי כאשר מי שאינו רשום כבעלים מבטח רכב, לא נתקיימה בו זיקת ביטוח. הפעם הטענה היא הפוכה: המבוטח הוא אמנם הבעלים הרשום של הרכב, אולם נטען כי אינו הבעלים האמיתי. לטעמי, אין בטענה ממש. מדובר בביטוח רכב גרידא, שבו ככלל זהות המבוטח אינה מהותית למבטח למעט שאלות של עבר תאונתי ושל גיל הנהג (לאו דווקא המבוטח) ומועד קבלת רישיון הנהיגה על ידו, שאף הן רלבנטיות רק לשיעור דמי הביטוח ולא לעצם נכונותה של המבטחת לערוך את הביטוח. די בבעלות הפורמאלית, הרשומה במשרד הרישוי, על המשאית כדי לומר שהמבוטח יינזק אם המשאית תספוג נזק בתאונה או תיגנב, ולו משום שמהות טענת הנתבעת בנדון היא כי בכל הנוגע למשאית עצמה, התובע הוא נאמן (בעלים פורמאלי) והתובעת היא הנהנה (הבעלים האמיתי). מעצם הגדרת נאמנות בסעיף 1 לחוק הנאמנות, שתל"ט-1979, נאמנות היא זיקה של הנאמן לנכס הנאמנות. על נאמן חלות, בקשר לנכס הנאמנות, חובות כלפי הנהנה ובכלל זה חובות בכל הנוגע לאבדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות (סעיף 12(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979), אשר תוכנן נקבע לפי הוראות חוק השומרים, תשכ"ז-1967. די בכך כדי לקבוע שלמבוטח (התובע) יש זיקת ביטוח כנדרש בחוק למשאית (ראו והשוו: ע"א 130/80 ביטון נ' חלמיש).

אי גילוי הבעלות ה"אמיתית"

עד כאן נבחן עניין זהות הבעלים של המשאית בהיבט של זיקת הביטוח הנדרשת בדיני הביטוח בישראל. עתה נבחן את השאלה האם פטורה הנתבעת מחבות על פי חוזה הביטוח משום שדבר בעלותה האמיתית של התובעת במשאית לא הובא לידיעתה עובר לכריתת חוזה הביטוח. נבחן תחילה האם היה המבוטח (התובע) חייב להודיע ביוזמתו לנתבעת עובר לעריכת הביטוח, כי הבעלים האמיתי של המשאית היא התובעת ולא הוא. החובה לגלות עובדות באופן יזום חלה רק על פרט שמוסר המידע יודע שהוא "מהותי", היינו – לפי ההגדרה שבסעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח – עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את חוזה הביטוח בכלל או לכרותו בתנאים שבו. כפי שכבר נכתב לעיל, לא הוכח שההבדל בין התובע לתובעת היה "עניין מהותי" עבור מבטח סביר, כלומר שאילו ידעה שהתובעת היא הבעלים האמיתי של המשאית היה הדבר משפיע על נכונותו של מבטח סביר לערוך את הביטוח בכלל או בתנאים בהם נערך בפרט. כאמור לעיל, בביטוח רכב אין מבטח מתייחס בדרך כלל לזהות המבוטח כשיקול בקבלת ההצעה ואפילו כשיקול בקביעת גובה דמי הביטוח. תנאי נוסף לחובת הגילוי היזום הוא שהעדר גילוי כזה נעשה בכוונת מרמה (סעיף 6(ג) לחוק). כוונת מרמה פירושה כוונה לרמות את המבטח. לא הוכח שהיתה כוונה כזו. מכאן שלא הוכחו התנאים המצטברים שבלעדיהם אין לדבר על הפרת חובת הגילוי היזום עובר לכריתת חוזה ביטוח. שמא עלינו לקבוע כי עצם הצגת התובע כבעלים של המשאית, במקום התובעת, היא הפרה של חובת הגילוי ה"רגילה" משום שהיא עולה כדי מתן תשובה שאינה מלאה וכנה לשאלה מהו בעל המשאית? גם כאן, צריך קודם כל להוכיח שהתשובה היא "עניין מהותי" עבור מבטח סביר כדי שניתן יהיה לדבר על הפרת חובת גילוי עובר לכריתת החוזה. כאמור, הדבר לא הוכח. זאת ועוד: גם מקום בו הופרה חובת גילוי לפי סעיף 6 לחוק, עדיין תנאי לכך שהמבטח יהיה זכאי לפטור מלא מחבותו אם לפני כריתת חוזה הביטוח וטרם קרות מקרה הביטוח ארע אחד מאלה: או שחובת הגילוי הופרה בכוונת מרמה, או שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח לו ידע את מצב דברים לאמיתו גם בדמי ביטוח מרובים יותר (סעיף 7(ג) לחוק). לא הוכח אף אחד מאלה. כוונת מרמה בהקשר זה היא כוונה לקבל מהמבטח על פי המצג הכוזב, ביודעין, את מה שידוע למי שכורת את חוזה הביטוח שלא יוכל לקבל מהמבטח אם יגלה לו את האמת. עצם הצגת מצג כוזב אינה "כוונת מרמה", אלא נדרש כאמור שהמצג הכוזב יוצג על מנת לקבל באמצעותו את מה שהמציג יודע שלא יוכל לקבל מהמבטח אם יציג מצג אמיתי. כבר ראינו שגם אם נראה את התובעת כבעלים האמיתי(ת) של המשאית, אזי העובדה שהבעלות הרשומה נותרה בידי התובע אינה נובעת מכוונה להונות את המבטחת (שכאמור לעיל לא הצביעה על כך שידיעת נתון זה מלכתחילה היתה משנה דבר וחצי דבר בהחלטתה לערוך את הביטוח בכלל או בקביעת תנאי הביטוח), אלא מכוונה להתגבר על מכשולים שמנעו העברת הבעלות במשאית.

מיגון

סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח קובע כי כאשר הותנה בחוזה ביטוח שעל המבוטח לנקוט באמצעים להקלת הסיכון והוא לא נקט בהם, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק בשינויים המחויבים. על הוראות סעיף 21 לא ניתן להתנות כלל, ועל הוראות סעיפים 18 ו-19 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח או המוטב (סעיף 39 לחוק חוזה הביטוח). סעיף 18(ג), החל על המצב שבו מקרה הביטוח קרה טרם שהמבטח ביטל את חוזה הביטוח מכח הוראות סעיף 18, קובע (בהתאמות המחויבות לעניין אמצעים להקלת הסיכון) כי במקרה כזה יהיה המבטח חב בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור היחסי שהוא כיחס בין דמי הביטוח ששולמו על בסיס ההנחה כי אמצעי המיגון הנדרשים קיימים לעומת דמי הביטוח שהיו משולמים לפי המקובל אצלו במצב בו אין דרישה לאמצעי המיגון, והוא פטור כליל רק באחת מאלה: אי מתן הודעה לפי סעיף 17 בכוונת מרמה (סבורני שסעיף זה אינו רלבנטי כלל לנושא אמצעי המיגון); או כאשר מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה ביטוח כלל, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שאמצעי המיגון לא יותקנו. במקרה כזה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם (סעיף 18(ג)(2) לחוק). סעיף 19 לחוק קובע כי המבטח לא יהיה זכאי לתרופות האמורות בסעיף 18 באחת משלושה, שהרלבנטי ביניהם הוא זה הקבוע בסעיף 19(1): "השינוי" (בענייננו – אי התקנת אמצעי המיגון) .... "או שלא השפיע על קרותו" (של מקרה הביטוח) או על חבות המבוטח או היקפה". המבטחים נוהגים לנסות לעקוף כללים קוגנטיים אלה שנקבעו בחוק חוזה הביטוח על ידי הגדרתם של אמצעי מיגון כ"תנאי מוקדם" לתוקף הביטוח או לכיסוי נגד סיכונים מסוימים (בד"כ פריצה או גניבה). אין לקבל זאת, משום שאם נכיר בתוקפה של הקביעה כי קיום אמצעי מיגון הוא "תנאי מוקדם" נעקוף את המנגנון הקוגנטי הקובע בסעיפים 21, 18 ו-19 לחוק. לו היה המחוקק מוכן לאפשר התניה על הסדרים אלה, לא היה כולל את הסעיפים הללו ברשימת הסעיפים שאין להתנות עליהם (כפי שעשה לגבי סעיף 21) או בזו המתירה התניה רק כאשר היא לטובת המבוטח או המוטב (כפי שעשה לגבי סעיפים 18 ו-19). אין, ודומה שלא תיתכן, מחלוקת על כך שאמצעי מיגון אינם אלא "אמצעים להקלת הסיכון" שאליהם מתייחס סעיף 21 לחוק. לא שמעתי עדיין כל טיעון המסביר מהם "אמצעים להקלת הסיכון" שאינם בגדר מיגון.

לאור הכללים דלעיל, ובהינתן העובדה שהנתבעת לא טענה שיש להפחית את חבותה באופן יחסי על פי הוראות סעיף 18(ג) רישא לחוק אלא טענה רק לפטור מלא מחבות, יש לבחון את השאלות הבאות: האם הוכיחה הנתבעת שאמצעי המיגון לא הותקנו; ובהנחה שהתשובה חיובית – האם הוכח שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה לביטוח המשאית ללא אותם אמצעי מיגון שנקבעו בפוליסה ולא הותקנו, אף בדמי ביטוח מרובים יותר; והאם העדרם של אמצעי המיגון השפיעה על קרות מקרה הביטוח (שאם לא כן אין הנתבעת זכאית לתרופה כלשהי, כאמור בסיפא לסעיף 19(1) לחוק). אני סבור שהנתבעת כשלה בעניין המיגון. נתחיל מהשאלה האחרונה דלעיל: לא הוכח שהעדר אמצעי מיגון כמפורט בפוליסה, ככל שאכן לא הותקנו או לא הופעלו, השפיעה על קרות מקרה הביטוח. לטעמי, לא רק שהדבר לא הוכח אלא שלא ניתן כלל להוכיח זאת במקרה של גניבה אשר לא הסתיים במציאת הרכב הגנוב, משום שלא ניתן לדעת כיצד בוצעה הגניבה וממילא לא ניתן לומר האם ניתן היה לבצעה בהצלחה למרות המיגון. דומה שלא ניתן לטעון ברצינות כי בידי חברות הביטוח בכלל או הנתבעת בפרט "חיסון" אולטימטיבי, יעיל במאה אחוזים, כנגד גניבות רכב, בדמות מיגון ששום גנב רכב אינו יכול להתגבר עליו. כל מי שאינו נאיבי יודע שטרם נמצא המיגון שלא ניתן לגבור עליו משום שלו היה כזה בנמצא היו כל המבטחים מחייבים את השימוש בו, וכתוצאה מכך שיעור הגניבות היה מצטמצם כמעט לאפס. בתרחיש כזה ניתן היה לגנוב רק כלי רכב שאינם מבוטחים, וכאלו שלא הפעילו את המיגון או שהיתה תקלה בפעולתו. מטבע הדברים אין לצפות שהדרכים להתגבר על אמצעי מיגון ספציפי יוצגו בעדות בהליך שיפוטי שאינו חסוי, אולם אין פירוש הדבר שקיים מיגון שניתן להוכיח כי היה בו כדי למנוע את הגניבה. עיון בסיכומי הנתבעת מלמד כי היא כלל אינה טוענת שהוכיחה כי הפעלת אמצעי המיגון שנקבעו בפוליסה היה בה כדי למנוע את הגניבה. די בכך כדי שהטענה תידחה. הוא הדין בשאלה האם הוכיחה הנתבעת כי מבטח סביר לא היה מבטח את המשאית והארגז ללא אמצעי המיגון שדרשה אף בדמי ביטוח מרובים יותר. הנתבעת אפילו אינה טוענת בסיכומיה כי הוכיחה זאת, ולא בכדי. גם נתון זה די בו כדי שהטענה בעניין המיגון תידחה. בסיכומיה הפנתה הנתבעת בעניין זה לפסיקה שדנה בשאלת המיגון טרם כניסתו לתוקף של חוק חוזה הביטוח, וכן ל-רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו. פסק דין זה לא עסק כלל בשאלת המיגון אלא בשאלה האם ירידת ערך כתוצאה מתאונה היא "נזק ישיר" או שמא היא "נזק עקיף", כאשר נזק מהסוג האחרון הוחרג מהפוליסה ודבר ההחרגה צוין בפוליסה בהבלטה הנדרשת. גם ע"א 497/83 הנזכר בסיכומי הנתבעת בהקשר זה לא דן כלל באמצעי מיגון, אלא בהגדרת מקרה הביטוח. ההפניה לפסקי דין אלה מעידה כי הנתבעת עדיין לא הפנימה את משמעות הוראות חוק חוזה הביטוח בדבר "אמצעים להקלת הסיכון" ואת אופיין הקוגנטי והיא עדיין שבויה בתפיסה המוטעית כאילו ניתן, על ידי הגדרת המיגון כ"תנאי מוקדם" לחבות המבטח, לעקוף הוראות אלה ולהפוך את נושא המיגון לחלק בלתי נפרד מהגדרת מקרה הביטוח. דומה כי כאשר אנו מתקרבים לשלושים שנות קיומו של חוק חוזה הביטוח לא ניתן לחלוק על כך שהגיעה העת להביא לקיצו ניסיון נפסד זה של המבטחים לנהוג בנושא המיגון כאילו לא נחקק החוק כלל וכאילו אין הוא כולל הוראות קוגנטיות בנושא זה. נראה שראוי כי המפקח על הביטוח ישקול להפעיל את סמכויותיו הנרחבות ולאסור על המבטחים להגדיר מיגון כ"תנאי מוקדם" לחבות המבטח או כחלק אינטגראלי של מקרה הביטוח. מכל מקום ולאור האמור לעיל, לא מצאתי צורך להידרש לגופה של השאלה האם קוימו הוראות המיגון בפוליסה אם לאו.

הוכחת מקרה הביטוח והטענה שהתובעים היו מעורבים בגניבה הנטענת

נטל ההוכחה

לאחר שבמשך שנים ארוכות התלבטה פסיקת בית המשפט העליון בשאלת נטל ההוכחה של "היסוד השלילי" של מקרה הביטוח, דהיינו כי ידו של המבוטח לא היתה במעל, נקבעה ההלכה ב-ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ. חבל שבסיכומי הנתבעת אין אזכור לפסק-דין זה, ולעומת זאת מוזכרים שם פסקי דין קודמים שהכללים שנקבעו בהם אינם בתוקף כיום. שם נקבע כי הנטל על המבוטח להוכיח את היסודות ה"חיוביים" של עילתו, היינו את האירוע שלטענתו מהווה מקרה ביטוח. הנטל להוכיח כי האירוע אינו מקרה ביטוח משום שידו של המבוטח היתה במעל, הוא על המבטח. המבוטח צריך להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו, כאשר במקרי פריצה או גניבה ייעשה הדבר בדרך כלל על ידי הצגת ממצאי החקירה המשטרתית ומסירת העובדות הידועות למבוטח באשר לקרות הנזק (שם, סעיף 44 לפסק הדין). המבטחת צריכה להוכיח שידו של המבוטח היתה במעל, אם הוכיח המבוטח את שהיה עליו להוכיח. מידת ההוכחה הנדרשת מהמבטח תושפע מהעובדה שהוא מבקש לייחס למבוטח מעשה פלילי בהליך אזרחי, אך תביא בחשבון גם את נחיתותו של המבטח מבחינת המידע, ותשתנה לפי הנסיבות כאשר במקרה של ספק יזכה המבוטח בתביעתו (שם, סעיף 42 לפסק הדין).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ