דר' אורלי איזנברג נ' ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לבי ואח'

פסק דין חלקי בשאלת החבות

מבוא וטענות הצדדים

לפניי מחלוקת בשאלת חבותן של הנתבעות, או מי מהן, לפיצוי התובעת בגין נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ('חוק הפלת"ד').

התובעת טוענת כי ביום 23.10.03 נכנסה למכוניתה כדי להסיע את ביתה. החלה בנסיעה לאחור כדי לצאת מן החניה, ברחוב מול בית מגוריה. הבת שכחה משהו בבית, ויצאה מן הרכב לרגע כדי להביאו. התובעת כיבתה את המנוע והמתינה לה מספר דקות, במצב עצירה, במקום האסור לחניה והמפריע לתנועה. הנתבע 2, שכנה של התובעת, יצא עם רכבו, פולקסוואגן טרנספורטר קבינה כפולה עם ארגז פתוח [פרוטוקול, עמ' 37], מן החניה המשותפת לדירתו ולדירת התובעת, פנה ימינה ברחוב, ובמהלך ביצוע הקשת לצורך השתלבותו בנסיעה ברחוב – פגע במכוניתה של התובעת.

התובעת טוענת כי פגיעה זו גרמה למכוניתה נזק-פח קטן, אך גם פגיעת-גוף מסוג 'צליפת-שוט'; שבגינה היא זכאית לפיצוי לפי חוק הפלת"ד": או מן הנתבעת 1, מבטחת השימוש במכוניתה, או מן הנתבעת 3, מבטחת השימוש ברכבו של הנתבע 2.

הנתבעת 1 טוענת כי התאונה, כגרסת התובעת, כלל לא התרחשה. לחלופין טוענת הנתבעת 1 כי הפגיעה הנטענת לא נגרמה עקב שימוש במכונית, שלא הייתה במצב נסיעה, והיוותה 'זירת האירוע' בלבד. לפיכך, אם בכלל קיימת חבות בגין התאונה – הנתבעת 3, כמבטחתו של השימוש ברכב הפוגע, היא הנושאת בה.

הנתבע 2 מכחיש כי הוא או נהג אחר ברכבו פגע במכוניתה של התובעת.

הנתבעת 3 מצטרפת לטענת הנתבעת 1 כי התאונה הנטענת לא התרחשה כנטען. לחלופין היא טוענת כי התובעת עמדה במקום אסור היוצר סיכון תעבורתי, ועל כן הפגיעה בתובעת הייתה עקב שימושה במכוניתה. לפיכך, ככל שקיימת חבות – הנתבעת 1, מבטחתה של מכונית התובעת, היא הנושאת בה.

בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

אירוע התאונה

התובעת הצהירה והעידה כי התאונה אירעה ביום 23.10.03, סמוך לפני חצות. תחילה נראה היה אי לא נגרם נזק משמעותי. למחרת בבוקר חשה בכאבי צוואר, ופנתה לטיפול רפואי. כבר בהזדמנות זו ציינה את עיקר גרסתה בדבר התאונה הנדונה, והדבר תועד בתיעוד הרפואי. התובעת הסבירה כי באותו יום, יום שישי, לא הסכימה המשטרה לגבות ממנה הודעה, ועל כן ההודעה נגבתה ביום ראשון הסמוך, 26.10.03. בהודעה פורטה גרסת התובעת במלואה. הגרסה בהודעה קוהרנטית עם האמור בכתב התביעה; עם תצהיר הנסיבות, עם תצהיר העדות הראשית ועם עדותה לפניי.

בניגוד לטענת הנתבעות, אין מדובר בעדות יחידה של בעל-דין. העדות נתמכת על ידי עדויותיהם של ביתה ושל בן-זוגה. אמנם, הם לא ראו את התאונה. אולם, יש בעדויותיהם, כמי שנחשפו לתגובותיה של התובעת לתאונה 'בזמן אמיתי', כדי לתמוך בעדות התובעת.

הבת העידה כי עובר לתאונה, בעת שהלכה בשביל הגישה לחניית ביתם של התובעת והנתבע 2, ראתה את רכב הנתבע 2 עולה במעלה שביל הגישה במהירות גבוהה-יחסית, ולולא ניתרה הצידה – הייתה עלולה להיפגע ממנו. בחלוף מספר דקות שמעה מאימה כי רכב זה פגע במכונית התובעת, והמשיך בנסיעתו מבלי לעצור.

בן-זוגה של התובעת העיד כי מיד לאחר התאונה התקשרה אליו התובעת, וסיפרה לו על שאירע, כשהיא נסערת.

העדות היחידה שעליה מסתמכות הנתבעות היא עדותו של הנתבע 2. אמנם, העד שלל פגיעה במכונית התובעת. אולם, למעשה אין ביכולתו לשלול כי פגע במכונית התובעת מבלי לחוש בכך, ומבלי שהפגיעה תשאיר סימנים.

בעניין זה של הסימנים ייאמר כי התובעת ובן-זוגה העידו שראו סימני צבע לבן, כשל מכוניתה של התובעת, על רכבו של הנתבע, במקום המתאים לפגיעה; אך הנתבע 2 שלל זאת. לא מן הנמנע כי בפינת הפגוש, מקום מועד לשפשופים, היו אי-אלו סימנים בלתי-מובהקים; אשר התובעת ובן-זוגה "התבייתו" עליהם ופירשו אותם כמתאימים לפגיעה במכונית התובעת, והנתבע 2 לא זיהה אותם ככאלה.

אציין, בהקשר זה, כי קיימות הוריות רבות לכך שהפגיעה במכונית התובעת הייתה קלה מאוד. התובעת לא הגישה תביעה בגין נזק-הפח, ולא טרחה לתקן אותו. השריטות לא ניתנות להבחנה בצילומי הרכב שערך המומחה מטעם התובעת, מר חנניה דרעי, שגם העריך בסכום מאוד נמוך את עלות תיקונן [פרוטוקול, עמ' 11, 15-16, 26, 32]. לפיכך, לא מן הנמנע כי הנתבע 2 פגע פגיעה קלה כאמור במכונית התובעת, מבלי לחוש בכך, חרף ישיבתו במרחק קצר ממקום הפגיעה, והגם שהדבר אינו לחלוטין בלתי-תמוה [פרוטוקול, עמ' 42-43; במ/1].

תוזכר, בהקשר זה, עדותן של התובעת וביתה בדבר הנסיעה המהירה-יחסית של התובע, וכן תוזכר המסיביות של רכבו המסחרי. אופי הפגיעה במכונית התובעת, בדופן ימין, מלמד שהפגיעה נשאה אופי של התחככות קלה לאחר ההתיישרות שאחרי הפנייה לרחוב. הנתבע 2 כנראה מיהר. הוא נסע מהר-יחסית במעלה היציאה מן החניה, הסתובב, וכנראה שב והאיץ לאחר השלמת הקשת. כנראה, בנסיבות אלה, לא שם לב לשפשוף הקל של מכונית התובעת. יצוין כי גם ביתה של התובעת, שהייתה במרחק מטרים ספורים מן ההתרחשות, לא שמעה קול פגיעה ולא חשדה כי אירעה תאונה [פרוטוקול, עמ' 12].

התובעת נהנית מסימן האמינות המכונה בתלמוד 'מיגו': לו רצתה לשקר, ולייחס את נזק-הגוף שלה לתאונה בדויה – לא היה הגיוני מצדה לטפול את התאונה על השכן שלה, תוך היגררות לאי-נעימות מיותרת איתו, ותוך הסתכנות בכך שהוא יעיד במשפט ויכחיש את התאונה. יוזכר שההכחשה הייתה צפויה; שהרי התובעת העידה שצפרה לנהג שפגע בה והוא לא עצר. כמובן שעדותו הייתה צפויה; שהרי התובעת ציינה את פרטיו כמי שפגע בה. ייחוס הפגיעה לשכן חשפה את התובעת גם לטענה כי גרסתה נחלשת בשל היעדרם של צילומים של סימני הפגיעה, שלגבי רכב של שכן – להבדיל מרכב אלמוני נמלט – היו בני-השגה. היה הרבה יותר פשוט ובטוח מבחינת התובעת, לו רצתה לשקר כאמור, לטפול את התאונה על נהג אלמוני שפגע וברח.

נתתי דעתי גם על תמיהות שונות שהעלו הנתבעים. מבלי להקל בהן ראש, לא מצאתי שיש בהן כדי לשלול את עדיפות גרסתה של התובעת לפי מאזן ההסתברויות. כאמור לעיל [בפסקאות ‎14-‎15], לא בלתי-תמוה כי הנתבע 2 לא חש אפילו 'מכה קטנה בכנף' בעת שכנף-רכבו הקדמית-שמאלית פגעה במכונית התובעת. כמו-כן, באמת תמוה במידה מסוימת כי התובעת הספיקה לקלוט את מספרו של הרכב הפוגע. אולם, ייתכן שיש לתובעת זיכרון טוב למספרים (יוזכר כי היא מדענית). נכון כי הדבר אינו מתיישב עם נסיעתו של הרכב הפוגע במהירות עצומה. אולם, ממילא הגעתי למסקנה כי תיאור זה מהווה (ומשקף) הגזמה [פרוטוקול, עמ' 24; והשוו דברי המומחה, שם בעמ' 34. יוזכר גם הביטוי "חרש אותה", בהתייחס לשריטות במכונית – שם, בעמ' 28]. הרחוב הצפוף לא איפשר לפתח מהירות גבוהה באופן אובייקטיבי, ונראה כי המהירות נראתה לתובעת גבוהה יחסית לתנאי הדרך. גם התובעת התכנסה להסבר זה [פרוטוקול, עמ' 28]. היחס בין הפגיעה הקלה לבין נזק-הגוף הנטען אכן מאתגר; אולם אתגר זה יהיה רלבנטי רק בשלב הבא של ההליך, שלב בירור הנזק.