אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דלק מתחמים קמעונאים בע"מ נ' אופק ל.ש. יזמות בע"מ ואח'

דלק מתחמים קמעונאים בע"מ נ' אופק ל.ש. יזמות בע"מ ואח'

תאריך פרסום : 24/12/2011 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
25638-12-10
20/12/2011
בפני השופט:
יאיר דלוגין

- נגד -
התובע:
דלק מתחמים קמעונאים בע"מ על ידי עו"ד אהרון טטרו
הנתבע:
1. אופק ל.ש. יזמות בע"מ
2. לימור רון
3. שרון זמיר גילאון

פסק-דין

פסק דין

לפניי תביעה כספית בסך של 352,743 ₪, בגין דמי שכירות שחייבת הנתבעת 1 לתובעת ואשר הנתבעות 2 ו-3 חייבות על פי ערבותן.

רקע עובדתי

הנתבעת 1 שכרה מהתובעת, לפי הסכם שכירות שנחתם ביום 30.7.08, שטח של כ-99 מ"ר במתחם מסחרי המכונה "נינה", הממוקם ברח' הפטיש 12 בהוד השרון וזאת לצורך הפעלת בית קפה, ששמו המסחרי "גרשווין". עוד שכרה הנתבעת 1, במסגרת אותו הסכם, מחסן בשטח של 9.8 מ"ר. דמי השכירות נקבעו ל-25 דולר למ"ר, בתוספת מע"מ וביחס למחסן, לפי 10 דולר למ"ר, בתוספת מע"מ. תקופת השכירות נקבעה ליום 15.9.08 עד 14.9.11.

אין מחלוקת כי במסגרת הסכם השכירות ניתנה לנתבעת 1 האפשרות למסור את הפעלת המושכר לזכיין מטעמה, ובלבד שהנתבעת 1 תהיה אחראית ביחד ולחוד עם הזכיין, למילוי כל הוראות הסכם השכירות (ס' 10.3 להסכם). אין מחלוקת כי במועד שבו חתמה הנתבעת 1 על הסכם השכירות (30.7.08), טרם נחתם הסכם זכיינות בינה ולבין הזכיין, אשר לפי טענתה, עמו הייתה הנתבעת 1 במו"מ מתקדם באותו מועד.

עוד אין מחלוקת כי הנתבעת 1 קיבלה את החזקה במושכר לצורך ביצוע שיפוצים לתקופה של כחודשיים ימים, במהלכם לא נדרשה לשלם דמי שכירות. כמו כן, אין מחלוקת כי בסופו של דבר, מי שהתחיל להפעיל את בית הקפה במושכר, היה אותו זכיין אשר עמו הייתה הנתבעת 1 במו"מ מתקדם, אשר הבשיל לכדי הסכם.

לאחר תקופה קצרה ביותר של שהות הזכיין במושכר, עזב הנ"ל את המושכר, וזאת בחודש פברואר 2009, היינו לאחר 4 חודשים בלבד מתחילת תקופת השכירות. מיד לאחר מכן, החלה הנתבעת 1 להפעיל את המושכר בעצמה. הנתבעת 1 העבירה בעצמה שני תשלומים של דמי שכירות, ולאחר מכן, היינו החל מחודש אפריל 2009 כולל, הפסיקה לחלוטין לשלם את דמי השכירות. מצב זה, שבו הנתבעת 1 מחזיקה במושכר ומפעילה את בית הקפה, ומאידך אינה משלמת דמי שכירות, התמשך עד למועד עזיבת הנתבעת 1 את המושכר, בחודש נובמבר 2010.

התובעת עותרת בכתב התביעה לחייב את הנתבעות בתשלום דמי שכירות עבור התקופה אפריל 2009 ועד לתום תקופת השכירות החוזית שהסתיימה ביום 14.9.11. הנתבעות, מנגד, טוענות, בין היתר, כי בעקבות עזיבת הזכיין את המושכר, הוסכם עם התובעת כי הנתבעת 1 תפעל למציאת שוכר חלופי, או זכיין אחר, ועד למועד זה תפעיל הנתבעת 1 את בית הקפה, לא תשלם דמי שכירות, ורק כשיימצא זכיין או שוכר חלופי כאמור, ידונו הנתבעת 1 והתובעת על שיעור דמי השכירות, רטרואקטיבית. הנתבעות טוענות שלא נעשתה כל פנייה אליהן, מאז חודש אפריל 2009 ועד להגשת התביעה. עוד טוענות הנתבעות, כי הן לא נדרשו לחתום על כתב ערבות ומעולם לא חתמו על ערבות אישית להתחייבויות הנתבעת 1.

דיון

הנתבעת 1

עיינתי, ושבתי ועיינתי, בחומר שלפני, ולא מצאתי טענת הגנה ממשית מצד הנתבעת 1, ביחס לתביעה. אין מחלוקת כי הנתבעת 1 החזיקה במושכר והפעילה בו בית קפה, בחלק נכבד מהתקופה הרלוונטית לתביעה (מחודש אפריל 2009 ועד חודש נובמבר 2010), ולא שילמה דמי שכירות כלשהם בגין תקופה זו וגם לא בגין התקופה שלאחר עזיבת הנתבעת 1 את המושכר ועד לתם תקופת השכירות לפי החוזה (14.9.11).

גם אם הייתי מקבל את גרסת הנתבעות בכתב ההגנה, שלפיה הסכימה התובעת לאפשר לנתבעת 1 להחזיק במושכר ולא לשלם דמי שכירות, הרי שגם לפי גרסת הנתבעות עצמן, מדובר היה בהסדר זמני, עד למציאת שוכר חלופי או זכיין חלופי (ראה סעיפים 15 ו-16 לכתב ההגנה).

אין מחלוקת כי הנתבעת 1 לא מצאה שוכר חלופי, ולא זכיין חלופי, וגם אין מחלוקת שהנתבעות לא טענו בכתב ההגנה כי סוכם עם התובעת כי במידה ולא יימצא שוכר חלופי, תהיה הנתבעת 1 פטורה מתשלום דמי שכירות. להפך, עולה מגרסת ההגנה, כי אם יימצא שוכר חלופי, יהיה דיון על שיעור דמי השכירות אשר ישולמו רטרואקטיבית (סעיף 16 הנ"ל), ולפיכך ובהעדר הסכמה נוגדת, מובן כי גם אם לא עלה בידי הנתבעת 1 למצוא שוכר חלופי כאמור, יש לקיים את אותו דיון בנושא דמי השכירות, שהרי כוונת הצדדים, גם לפי גרסת הנתבעות, הייתה להקל על הנתבעת 1 בשוטף, ולא לפטור אותה באופן מוחלט מתשלום דמי שכירות ולאפשר לה ליהנות "חינם אין כסף" מהמושכר, ולתקופה כל כך ארוכה.

לגופו של עניין, איני מקבל ולו את גרסת הנתבעות הנזכרת לעיל, שכאמור גם על פיה, לא עומדת לנתבעת 1 הגנה ממשית כנגד התביעה. בתצהירי העדות הראשית של הנתבעות 2 ו-3, הועלתה גרסה הנוגדת את גרסת ההגנה שהוצגה בכתב ההגנה בנקודה זו. בעוד אשר הנתבעות טענו בכתב ההגנה להסדר זמני של דחיית תשלום דמי שכירות והתחשבנות רטרואקטיבית, הרי שבתצהירי העדות כבר הועלתה גרסה אחרת, שלפיה הנתבעת 1 נשארה במושכר רק בשל בקשת התובעת וכי היה ברור לנתבעות בעת עזיבתן את המושכר בנסיבות אלה כי לא יצטרכו לשלם דמי שכירות כלשהם.

ראה סעיפים 21 ו-22 לתצהיר הנתבעת 2, שם נטען כי: "21. לאחר עזיבת הזכיין את המושכר, התובעת והנתבעת 1 הגיעו להסכמות, לפיהן, הצדדים יפעלו למציאת שוכר חלופי ועד להימצא של זה, הנתבעת 1 תפעיל את בית הקפה. 22. בעניין זה ראוי להבהיר- עצם הפעלת המושכר לאחר עזיבת הזכיין הייתה אינטרס מובהק של 2 הצדדים (התובעת והנתבעת 1), מאחר ובסמוך לתקופה זו נסגרה אחת החניות במתחם (חנות פרחים) וסגירת חנות נוספת הייתה גורמת לנזק תדמיתי רב לתובעת (כך הם אמרו לנו במפורש) ולפיכך ביקשו בכל לשון את סיוענו בהפעלת המקום". כן ראה סעיף 26 לתצהיר הנ"ל: "דא עקא, ניסיונות הנתבעת 1 למצוא שוכר חלופי שיפעיל את בית הקפה תחתיה לא צלחו והתובעת לחצה על הנתבעת 1 להמשיך ולהפעיל את המושכר על מנת שלא להותיר את המקום נטוש וכדי למנוע נזק תדמיתי למתחם". ראה גם סעיף 27 לתצהיר הנ"ל: "במהלך נובמבר 2010, לאחר שלא נותרה לנו כל ברירה, בגרנו את בית הקפה שבמושכר, כאשר לנו היה ברור כי לא נדרש לשלם את דמי השכירות רטרואקטיבית אחרת היינו עוזבות את המושכר עוד קודם".

גרסה חדשה זו, שהועלתה לראשונה כאמור בתצהירי הנתבעות 2 ו-3, הינה בבחינת הרחבת חזית ובכל מקרה בבחינת עדות כבושה, שמשקלה מועט ביותר. בנוסף לכך, אין בידי לקבל גרסה זו ולו בשל כך שעדויות הנתבעות 2 ו-3 לא היו אמינות עלי, וכללו סתירות נוספות, שעוד יפורטו בהמשך פסק הדין.

ההסבר ההגיוני, ואשר עולה גם בקנה אחד עם התנהגות כלכלית סבירה, הינו ההסבר שסיפקה התובעת בנקודה זו. הגב' אלבז, אשר העידה מטעם התובעת, ואשר טיפלה בזמנו אישית, יחד עם מנכ"ל התובעת, בעסקת השכירות, הכחישה בעדותה כי התובעת העדיפה את המשך החזקת המושכר ע"י הנתבעת 1 ובכל מחיר, היינו גם ללא תשלום דמי שכירות, וגם ציינה כי ניתנו הודעות לנתבעות 2 ו-3 על חובתן לשלם את דמי השכירות, ורק בשל רצון לסייע להן לא הוגשה התביעה קודם לכן, וכי הנתבעות 2 ו-3 ניצלו את התמימות שלה ואת הרצון שלה לסייע כאמור (ראה עמ' 25, שורות 26-7). עוד העידה הגב' אלבז, כי הנתבעות 2 ו-3 אמרו לה כל הזמן שמתנהל הליך גישור עם הזכיין, ולאחר מכן הנתבעות תגענה להסדר עם התובעת, וכך הדבר נמשך במשך 19 חודשים (שם, שורות 25-23). עוד ציינה הגב' אלבז כי חנות הפרחים הושכרה מחדש לאחר שהשוכר הקודם פינה אותה (שם, שורות 19-18), כך שאין ממש בטענה שלפיה התובעת חששה מנזק תדמיתי עקב סגירת עסקים במתחם. עדותה של גב' אלבז הייתה אמינה עלי.

גרסת התובעת וההסבר של הגב' אלבז כאמור, להמשך החזקת המושכר ע"י הנתבעת 1 במשך תקופה כ"כ ארוכה, מבלי שהוגשה תביעת פינוי, עולה בקנה אחד גם עם ההיגיון הכלכלי הסביר, שכן אין זה מתקבל על הדעת שהתובעת תסכים לאפשר המשך שהייה במושכר לתקופה כל כך ארוכה, ללא תשלום דמי שכירות כלשהם. הגרסה בדבר החשש לתדמיתה של התובעת, הינה כאמור גרסה כבושה וממילא לא הוכחה דיה, וזאת משלא הובאו ראיות ממשיות על מצב השכירויות במתחם, במועדים הרלוונטיים.

ראיה מהותית נוספת לכך שאין לקבל את גרסת הנתבעות, לגבי הפטור של הנתבעת 1 מתשלום דמי שכירות, הינה העובדה שהנתבעת 1 מצאה לנכון למסור לתובעת המחאות בגין דמי השכירות, לתקופה שלאחר עזיבת הזכיין, היינו לתקופה שבה הנתבעת 1 שהתה במושכר, וזאת כעולה מהעתקי ההמחאות, שסומנו ת/2, ואשר הנתבעת 2 אישרה בחקירתה הנגדית כי נמסרו לתובעת ע"י הנתבעת 1. מדובר בהמחאות לתאריכים 16.4, 5.5, 5.6, 5.7, 5.8, 6.9, 5.10 ו-5.11, הכל לשנת 2009, על סכומים של 12,481 ₪ כל המחאה, למעט שלושת ההמחאות הראשונות שנרשמו על סך של 10,080 ₪.

לנתבעת 2 לא היה כל הסבר מניח את הדעת, כיצד מסירת ההמחאות האמורות עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעות, שלפיה לא הייתה הנתבעת 1 אמורה לשלם סכום כלשהו בגין השהייה במושכר (ראה עמ' 28, שורות 29-17). להפך, כעולה מעדותה האמורה של הנתבעת 2, ובפרט בשורות 18 ו-28, עולה כי הנתבעות כן התכוונו כי הנתבעת 1 תשלם דמי שכירות, אם לא יימצא זכיין או שוכר חלופי, וכלשון הנתבעת 2 בעדותה: "ש. נכון שהתכוונתם לשלם את דמי השכירות גם לגבי חודש אפריל 2002 והלאה? ת. כן. באיזה שלב התכוונו לשלם? הרעיון לא היה לתפעל את העסק אלא להביא זכיין חלופי. היינו בקשר עם מרכז טיפוח יזמות", וכעולה בעיקר מתשובתה הנוספת, כמפורט להלן: "ש. מצד אחד את אומרת שזכיין היה אמור לשלם, מצד שני את מכינה צ'קים לפקודת התובעת עד לחודש נובמבר. ת. חשבתי באותו רגע שאם לא אמצא זכיין, אני אשלם את דמי השכירות". מה יותר מתשובתה זו של הנתבעת 2, כדי שאגיע למסקנה שמאחר ולא נמצא בסופו של דבר זכיין חלופי, ולא שוכר חלופי, על הנתבעת 1 לשלם את מלוא דמי השכירות בגין התקופה נשוא התביעה, שבה החזיקה במושכר והפעילה בו את בית הקפה, כולל בגין התקופה שעד תם תקופת השכירות החוזית.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ