אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דלק ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

דלק ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

תאריך פרסום : 17/03/2014 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
20082-06-13
09/03/2014
בפני השופט:
אריאל צימרמן

- נגד -
התובע:
דרויש דלק
הנתבע:
1. מדינת ישראל
2. רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח
3. חמיס דלק

החלטה

בקשה לסעד זמני. לאחר שהמשיבות 2-1 (להלן יחד: המדינה) הצליחו להביא למתן פסק דין לפינויו של המשיב 3 ממקרקעי מדינה, בתום הליך משפטי של כ-10 שנים, ומשעלה בידן לזכות בצו פינוי מלשכת ההוצל"פ לביצוע פסק הדין בחלוף חמש שנים נוספות, התייצב המבקש והודיע שהוא הוא המחזיק ובעל הזכויות בעיקר המקרקעין. הוא עותר לסעד זמני לעיכוב ביצועו של פסק הדין ככל שהוא חל על "מקרקעיו", עד לבירורה של תובענה לסעד הצהרתי שהגיש עתה, הקוראת לבטלות פסק הדין ולהכרזה עליו ועל אחיו (שאינו צד להליך) כבעלי הזכויות במקרקעין.

תמצית הרקע העובדתי

1.על גבול תל אביב וחולון, בסמוך לרח' תל גיבורים, עשר חלקות מקרקעין בשטח של עשרות דונמים, שבע מהן (חלקות 7, 11, 12, 17, 20, 21, 27 בגוש 6989) בבעלות המדינה, שלוש (חלקות 13, 14 -16 בגוש 6989) – של רשות הפיתוח. בפועל, וללא היתר (למעט ביחס לשטח קטן שהוחכר למבקש, ואינו מעניינה של הבקשה), משמשים המקרקעין מזה עשרות שנים לעסקי הרכב של משפחת דלק. מי בדיוק במשפחת דלק – חלוקים הצדדים, שכן מאז שנת 1989 ובמשך חצי היובל שחלף גרסה המדינה כי המדובר בחמיס דלק ובחברתו, דלק חמיס ובניו בע"מ, ברם לעת פינוי המקרקעין בהסכמה עם אלה, התייצב המבקש, בנו של חמיס, וטען כי הוא דווקא בעלי עיקר המקרקעין, ואילו אביו נעדר זכויות ונודה מן המשפחה לפני עשרות בשנים.

2.פעילותה של המדינה (לרבות רשות הפיתוח) לפינוי חלקות המקרקעין השונות נמשכת מאז שנת 1989. רצף של תביעות הוגשו נגד חמיס דלק, לעתים יחד עם חברת חמיס דלק ובניו. לא נרחיב, אך המדובר במעין משחק מוזר, כאשר בכל פעם מוגשת תביעה ביחס לאחדות מן החלקות, חמיס מסכים להתפנות מאחדות מן החלקות, ולאחר זמן שב ותופס בהן חזקה, מה שמוביל לתביעה חדשה. האחרונה שבהן צוינו לאחרונה 15 שנים להגשתה: ת"א 104752/98, שבו ניתן פסק הדין מכוחו מנסה המדינה לפעול לפינוי כל המקרקעין (להלן נכנה אותה למען הנוחות: תביעת חמיס). חמיס נאבק נמרצות בתביעה. בחלוף עשר שנים הגיעו הצדדים לכלל הסכם פשרה, שאמור היה לחול על חמיס, חליפיו ויורשיו, המסדיר את פינויים ההדרגתי של כל המקרקעין אגב תשלום דמי שימוש עבור המקרקעין שלא יפונו מיידית (נספח 7 לתגובת המדינה). בית המשפט נתן ביום 13.3.08 פסק דין חלקי (המותיר את שאלת דמי השימוש להשלמה בהמשך), תוך שהוא מברך את הצדדים על כי הגיעו לאחר כעשר שנים להסכם פשרה (נספח 8 לתגובה). ברכות אלה, התברר, היו מוקדמות.

3.חמש שנים חלפו, הפינוי בוצע חלקית בלבד, וסופם של דברים בניסיון של המדינה להביא לפינוי המקרקעין (זולת חלקה 21, שאינה מענייננו כאן), באמצעות לשכת ההוצל"פ. כאן נכנס לתמונה המבקש. לדבריו, בבקשתו שהגיש בתחילה שאף שלא בגדרי הליך עיקרי, טען כי לא בעסק אחד במקרקעין מדובר, כי אם בשניים: האחד, של אביו חמיס, היושב על שטח זעיר יחסית מן המקרקעין בפינה הצפון מערבית של המקרקעין (חלקות 7, 11 ו-12); והאחר, של עסקו שלו ושל אחיו יוסף, היושב בשש החלקות הנוספות שצוינו בהודעת הפינוי. יום בהיר אחד גילתה אחותו הודעה מודבקת על שער עסקו של חמיס, שעניינה פינוי המקרקעין מכוח פסק הדין בתביעת חמיס, אולם היא מתייחסת גם לעסק "שלו". מיהר ופנה המבקש באמצעות בא כוחו למדינה בנסיון לגלות במה דברים אמורים, ואף לשחזר את התיק הנושן בתביעת חמיס, אולם פניו נענו ריקם. כך נאלץ להגיש בתיק ההוצל"פ בקשת צד שלישי, בהתאם להוראת סעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל, הקורא לעיכוב הפינוי ככל שהוא מתייחס לחלקותיו, עד בירור זכויותיו בנכס, ולאחר שעוכב הפינוי בנתון להפקדה, הגיש את ההליך דכאן, תחילה בקשה ואחריה תביעה לסעד הצהרתי, להכריז על זכויותיו וזכויות אחיו יוסף במקרקעין.

4.בבקשתו מבאר המבקש כיצד הפך לבעליהם החוקיים של שש חלקות המקרקעין שבמחלוקת- חלוקת 13, 14, 16, 17, 20 ו-27. הוא מפליג בסיפורו עד לשנת 1799, אז כבש נפולאון בונפרטה את יפו וטבח בתושביה, לרבות בסבו (יש להניח – מספר דורות לאחור) של המבקש, דרויש ה-1, שמקום נפילתו באיזור המקרקעין של ימינו כונה "סכנת דרויש". חלפה מאה ומחצה, וסבו (כמשמעותו המקובלת של המושג) של המבקש, דרויש ה-2, רכש בשנים 1944-1943 את הקרקע, בחוזים שהעתקם צורף לבקשה. דרויש ה-2 והמבקש, הוא דרויש ה-3, עשו שימוש בקרקע מאז, טוען המבקש, אף שניתן להבין כי לפחות חלק מן התקופה מיוחס השימוש לפעילות סבו לבדו, שכן המבקש רק נולד בשנת 1965 ואחיו יוסף – אחריו. בתחילה שימשו המקרקעין לגידולים, משנת 1969 – בתחום הברזל והרכב, משנת 1976 – עבדו המבקש ואחיו עם סבם, ובשנות ה-90' העביר להם סבם את העסק. העברות זכויות אלה היו עקובות מדם ורוויות שנאות משפחתיות, תוך בשנת 1995, על ערש דווי, בגיל 97, ציווה הסב את המקרקעין והעסק למבקש ואחיו, ושעות לאחר מכן – מצא את מותו בנסיבות מחשידות; רוצחו לכאורה מצא את מותו זמן לא רב לאחריו. ואכן, המבקש ואחיו מנהלים את העסק שירשו במקרקעין שירשו עוד מאז, ולראיה מציג המבקש מגוון אשר לאביהם חמיס (המשיב 3), נטען, הרי שככל אין הוא ואחיו עומדים עמו בקשר, שהרי הוא נודה מן המשפחה עוד בשנת 1970 לאחר שהמיט קלון משפחתי, כך נטען ולא נפרט, ואין ולא היתה לו כל זכות ליטול התחייבויות כלשהן או להגיע להסכמות כלשהן עם המדינה ביחס לשטח של המבקש ואחיו.

5.על רקע האמור עתר המבקש לצו, וטען כי אם לא יינתן לו – ייפגע קשות, שכן במקרקעין הוא ואחיו מפעילים עסק רחב פעילות ובעל מוניטין מזה עשרות שנים, העוסק במכירת רכב, ובו מוסך, מחסנים, חלקי חילוף, וכלי רכב בכמויות עתק.

6.צו במעמד צד אחד וקודם הגשת תביעה לא ניתן, כאמור. המבקש הגיש תביעתו וחזר על בקשתו. המדינה (קרי המשיבות 2-1 יחד) מסרה תגובה מפורט. תמצית טענתה: המדובר בקרקעות מדינה, שלאיש אין בהן זכויות. מאז שנת 1989 היא עמלה על פינוי הנכס. חמיס דלק, אביהם של המבקש ויוסף, הוא שהציג עצמו תמיד כבעלי מלוא הזכויות במקרקעין. התביעות התנהלו נגדו ונגד עסקו, דלק חמיס ובניו, בלא כל זכר לכך שדווקא בניו הם המחזיקים בנכס. התביעה האחרונה נמשכה 10 שנים, עד שהגיעו הצדדים להסדר, ואף בחמש השנים שחלפו לא השלים את חמיס את פינוי הנכס. גם כאשר פעלה המדינה לביצוע הפינוי בחלקים נרחבים של המקרקעין לא נשמע קולו של המבקש. ככל שהדברים נוגעים לאחיו יוסף, גם הוא לכאורה בעל זכויות במקרקעין, הרי שהלה אף ניסה יחד עם אביו להביא לעיכוב הליכי ההוצל"פ בשנת 2009, כך שברור שהוא ידע היטב על מהלכי הפינוי.

7.דיון ראשון התקיים ביום 9.7.13. אפשרויות שונות לפתרון הסכסוך הועלו, אך לאחר שנבחנו משך זמן – נדחו לבסוף, ואין להרחיב בכך. דיון לגוף הבקשה נדחה לבקשת הצדדים והתקיים לבסוף ביום 21.11.13. במהלכו נחקרו המבקש ומצהירים מטעמו מזה ונציג המנהל שהצהיר – מזה. כן התייצב מר חמיס דלק עצמו לדיון, והתכחש באופן גורף לכל טענה הנובעת מן ההליכים הקודמים הרבים שבעניינו, שלפיה הוא המחזיק במקרקעין. לאחר זמן נוסף וארכות ממושכות הגישו הצדדים סיכומיהם. המדובר בסיכומים מפורטים ביותר, המחזיקים עשרות עמודים לכל צד, ודווקא מטעם זה הרי שלעיקרי הטענות הנחוצות לענייננו אידרש רק בגוף הדיון. בתמצית, הרי שיש בסיכומי המבקש (ובסיכומי התשובה, שנתאפשר לו להגישם) חזרה על עיקרי הטענות המפורטות שבבקשה, תוך התמקדות בקיום כל המבחנים למתן הסעד הזמני. המבקש מלין אף על כך שהמדינה פעלה אצל עיריית תל אביב להניעה לשלוח למבקש דרישה לתשלום ארנונה, בסך של כ-8.3 מיליון ₪, וניצלה את השהות להגשת סיכומיה להגשת תביעה שכנגד בסך של כ-63 מיליון ₪, דמי שימוש ראויים בגין הקרקע. המשיבה מצדה גורסת כמובן כי אין מתקיימים אף אחד מן הטעמים למתן הסעד. לאחר בחינתם היסודית של סיכומים אלה, הגיעה עת הכרעה.

דיון

8.דין הבקשה להידחות. אעמוד על טעמיי לכך באופן תמציתי במידת הניתן, תוך התמקדות להלן בטענות העיקריות המחייבות הכרעה. זאת, מבלי לגרוע מכך שבחנתי כמובן כל טענה וטענה שהועלתה, ולא מצאתי בהן כדי לשנות מן התוצאה המתחייבת.

9.המצב שלפנינו הוא נפוץ למדי: בעל נכס פועל לפינוי הנכס, ואחרי שמאמציו מוכתרים לבסוף בהצלחה, והוא מצוי כמטחווי קשת מהחזרת הקרקע לשליטתו, מתייצב מאן דהוא וטוען כי כל הליך הפינוי היה הליך סרק, שהרי הוא בעל הזכויות בנכס, ואין כל מקום לפנותו. מובן שלעתים יכול להתברר שיש צדק בטענתו זה של הטוען החדש לזכויות, אולם תדיר אינן אלא נסיון לדחות את הקץ. כך באשר לבעלים פרטיים של נכסים (ראו: ע"א 14/76 זלוטוגורה נ' הר זהב, פ"ד ל(3) 722 (1976); בר"ע (מח'-ת"א) 1318/03 הג'ונגל של אלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (8.6.03)), וכך לעניין נסיונות של המדינה להביא לפינוי מי שנעדר זכויות לשבת במקרקעיה, על חשבון הציבור (ראו: רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל (6.8.2006)). בין שתי האפשרויות, הרי שההליך שלפניי, דומה, נועד לדחיית הקץ, לא להגנה נמרצת על זכויות אמת במקרקעין. אמות המידה למתן צו מניעה זמני אינן מתמלאות במקרה דנן.

10.נפתח בעניינים הקשורים בסיכויי התביעה. מובן שכל אמירה כאן היא לכאורה בלבד, ומבלי לטעת מסמרות בשלב הדיוני המקדמי שבו אנו מצויים.

11.אין המדובר בתביעה המנותקת מאירועי העבר, כי אם נסמכת עליהם, ומטרתה לעקר פסק דין חלוט, ככל שהוא משפיע על המבקש ואחיו יוסף. עצירת הליכי ההוצל"פ נסמכה על הוראת סעיף 65 לחוק ההוצל"פ, שלפיה כאשר רשם ההוצל"פ צו פינוי מכוח סעיף 64 לחוק, רשאי צד שלישי המחזיק במקרקעין לנסות ולהוכיח להנחת דעתו של הרשם כי הוא זכאי להחזיק במקרקעין, שאז רשאי הרשם להשהות את הפינוי. אמנם לא בהליך לפני רשם ההוצל"פ עסקינן כי אם בתובענה בבית המשפט, לאחר שרשם ההוצל"פ עיכב את הליכי הפינוי, אולם ברור שהשיקולים המדריכים את בית המשפט בכל הנוגע לעיכוב הליכי ההוצל"פ כסעד זמני, עד לבירור טענות המבקש בתובענתו העיקרית, יהיו דומים (ראו: עניין זלוטוגורה הנ"ל).

12.שאלה רבת חשיבות תהא אפוא מה טובים סיכוייו של המבקש לשכנע בקיום זכויותיו העצמאיות במקרקעין. סיכויים אלה אינם נראים מבטיחים כלל ועיקר. המבקש מתמקד בסיפור המשתרע מימי נפוליאון ועד ימינו, והחובק סכסוכי דמים, חשדות לרצח, וצוואות שכיב מרע. איני מחווה כמובן כל עמדה לגוף סקירתו ההיסטורית של המבקש, זולת אחת: כי לא ברור כיצד יהיה בה כדי להקים לו ולאחיו זכויות כלשהן במקרקעין. עסקינן, אין חולק, במקרקעין מוסדרים, הרשומים על שם המשיבות 2-1. סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. אפילו נניח כי סבו של המבקש התקשר בהסכמים לפני שנים ארוכות לרכישת מקרקעין, ואפילו נניח כי באותם מקרקעין מדובר (מה שאין כל דרך לקבוע בוודאות), הרי שקשה לראות איך יהיה בהסכמים אלה, שמעולם לא זכו להכרה רשמית כלשהי, כדי להקים זכויות לסב. גם טענת התיישנות ספק אם תוכל להקים זכויות לסב, נוכח הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, המסייג את תחולת חוק ההתיישנות על מקרקעין מוסדרים (וראו: רע"א 1284/13 אל סעדין נ' מדינת ישראל (4.3.13)). בנוסף, טענת ה"חזקה הנוגדת" המרומזת בסיכומי המבקש (סעיף 19 ואילך) ספק אם יכולה להראות קיומה של חזקה שהיא אכן "נוגדת", ובכל מקרה כזו שיהיה בה להקים זכויות. למעשה, אותן טענות עצמן עלו כפי הנראה בידי אביו של המבקש, בבקשתו למתן רשות להתגונן מפני תביעת המדינה לסילוק ידו, ונדבך זה בטענותיו נדחה בידי בית המשפט (החלטת כב' השופט דן מור בת"א 104752/98 מיום 19.6.01, נספח 6 לתגובה)).

13.אם לא די בקשיים אלה, הרי שאפילו נניח שלסב, שנפטר בשנת 1995, היו זכויות כלשהן במקרקעין, לא ברור כלל ועיקר כיצד אמורות היו הן לעבור בקפיצה נחשונית היישר לנכדו, המבקש. תיאור צוואת השכיב מרע הוא לאקוני במיוחד, ואין בתשתית שהוצגה עד הנה כדי לבסס סיכויים לעמוד בדרישות המחמירות של החוק לשם הכרה שיפוטית בצוואה מעין זו (ראו: סעיף 23 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; ע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 69 (1990)). בנוסף, כיצד ארע שהמבקש זכה בזכויות ובמקביל אליו נותר אביו חמיס, המנודה מן המשפחה, עם זכויותיו שלו במקצת המקרקעין – לא נדע. מדוע לא פעלו המבקש ואחיו יוסף להביא לידי ביטוי את זכויותיהם במקרקעין, לא הובהר. כל שלפנינו היא אפוא טענה שפלוני רכש זכויות במקרקעין מוסדרים לפני כ-70 שנה, לא רשם אותן כך שהזכויות במקרקעין נותרו של המדינה, הוריש אותן בדרך לא דרך למבקש ולאחיו לפני כ-30 שנה, ואף אלו לא עשו דבר כדי לקבל גושפנקה חוקית לזכויותיהם באותה קרקע.

על כך יש להוסיף שכל גרסתם העובדתית של המבקשים נחזית, לעת הזו, כדחוקה ומועררת תמיהות, וזאת גם לאחר ששמעתיהם באולמי. התקשיתי עד מאד מלהתרשם מנסיונו של חמיס לנער חוצנו מכל הודעותיו ארוכות השנים, שנוסחו בידי באי כוחו, המאשרות כי הוא (וחברתו, דלק חמיס ובניו) בעל החזקה היחיד בכלל המקרקעין, ובעל הסמכות להסכים לפנותם. התקשיתי להתרשם מן הנסיון של המבקש לתאר את חמיס כמי שכלל לא היה בעל זכויות במקרקעין, וכי זכותו העצמאית של המבקש יונקת כוחה מזכויות הסב (וראוי להפנות בעניין זה לדבריו של יוסף דלק, אחי המבקש, בהליך מנהלי שננקט נגדו, שם הצהיר בבית המשפט כי "המדובר במוסך. אנו שם דור שלישי" (נספח 26 לבקשה) – מה שקשה לראות איך מתיישב עם טענה שהסב הוריש את כל זכויותיו ישירות לנכדיו, בלא שחמיס יהיה מעורב בניהול המוסך). לא ארחיב, אך אפילו בעניין זה ארוכה הדרך לאימוץ טענות המבקש.

14.ודוק: ייתכן שהמבקש, ובעיקר אחיו יוסף, אכן פעילים במקרקעין. דוח"ות ופעולות של עיריית תל אביב בתחום רישוי העסקים (נספחים 29-21 לבקשה) מלמדים שלמצער יוסף (אך לא ברור שגם המבקש) נכחו במקום בשנים האחרונות. ברם בין נוכחות במקום לבין חזקה בו קיים מרחק רב, ומרחק רב עוד יותר קיים בין חזקה עובדתית לבין זכות במקרקעין.

15.מצב הדברים הוא אפוא זה: אביהם של המבקש, חמיס (המשיב 3) ויתר על טענות לזכויות במקרקעין, ואמור היה לפנותם זה מכבר. בניו לא הדגימו על פני הדברים כל זכות עצמאית, המנותקת מזכויותיו (הבלתי קיימות) של אביהם חמיס באותם מקרקעין. בנסיבות שתוארו, אפילו תתברר התובענה לסעד הצהרתי עד תומה, הרי שקשה לראות כיצד יוכרז לבסוף המבקש כבעל זכויות (להבדיל ממחזיק בפועל) במקרקעין, באופן שיצדיק את הימנעות פינויו מן המקרקעין. הסיכויים הנמוכים לשכנע בקיומה של זכות עצמאית במקרקעין מקעקעת את הבקשה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ