אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> די בטעם ממשי מתקבל על הדעת בכדי לקבל הארכת מועד להגשת ערר

די בטעם ממשי מתקבל על הדעת בכדי לקבל הארכת מועד להגשת ערר

תאריך פרסום : 07/04/2010 | גרסת הדפסה
בש"פ
בית המשפט העליון
2000-10
25/03/2010
בפני השופט:
הרשמת דנה כהן-לקח

- נגד -
התובע:
בת שבע מזרחי
הנתבע:
מדינת ישראל
החלטה

           ביום 17.1.2010 התפרסם בספר החוקים חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 60), התש"ע-2010 (להלן: תיקון מס' 60 או: התיקון). במסגרת התיקון האמור, תוקן סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, על דרך של הוספת סעיף-קטן (ג). וזו לשון הוראת-החוק האמורה לאחר תיקונה:

53. ערר על החלטת בית המשפט

(א) "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בעניין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערעור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד.

(ב) השופט הדן בערר, רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שניתוסף מאז הדיון בבית המשפט קמא.

(ג) ערר כאמור בסעיף קטן (א) יוגש בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט, ואולם בית המשפט רשאי להאריך את המועד האמור מטעמים שיירשמו".

(ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל)

       מהי תכלית הוספתו של סעיף 53(ג) הנ"ל לספר החוקים ומה הן אמות-המידה למתן אורכה להגשת ערר על-פיו? אלה השאלות המונחות לפניי.

התיקון ותכליתו

1.    סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים או החוק) קובע זכות לערור בפני בית משפט שלערעור על החלטת בית משפט בעניין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר. יוער כי בנוסחו הנוכחי, קובע סעיף 53(א) הנ"ל זכות ערר כפולה. משמעות הדבר היא כי גם כאשר החלטת המעצר או השחרור הראשונה ניתנה בבית משפט השלום והוגש ערר עליה לבית המשפט המחוזי, קמה זכות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי לפני בית המשפט העליון (בעניין קיומה של זכות ערר כפולה, ראו: בש"פ 5668/07 חמדני נ' מדינת ישראל, בפסקה ג(4) (טרם פורסם, 24.9.2007)).

2.    עד לחקיקתו של תיקון מס' 60, לא קבע חוק המעצרים מועד להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור. כפועל יוצא מכך, המועד להגשת ערר כאמור - בין ערר ראשון ובין ערר שני - היה בלתי מוגבל (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62), התש"ע-2009, הצ"ח תש"ע 16, 17; להלן: הצעת החוק). תיקון מס' 60 נועד לשנות מצב דברים זה. במסגרת התיקון נקבע כי ערר בעניין מעצר או שחרור לפי חוק המעצרים, יוגש בתוך 30 ימים מיום שניתנה החלטת בית המשפט.

       דברי ההסבר להצעת החוק אינם מפרטים את התכלית לתחימת המועדים כאמור, מלבד אמירה לפיה "...מוצע לקבוע מועד אחיד של 30 ימים להגשת עררים..." (שם, עמ' 17). אף בדברי הכנסת לא נכללה התייחסות לתחימת המועדים בסעיף 53(ג) לחוק (ראו: http://www.knesset.gov.il/plenum/data/00142010.doc). עם זאת, בדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט ניתן למצוא התייחסות קצרה לעניין, במסגרת עבודת ההכנה של הצעת-החוק לקראת הקריאה השנייה והשלישית. במסגרת דיונים אלה, ציינה נציגת משרד המשפטים כי ביסוד התיקון הנדון מונחת השאיפה לקדם את יעילות הדיון בהליכי המעצר ולמנוע את תופעה של בחירת המותב שיישב בדין ("פורום - שופינג") (ראו: פרוטוקול מס' 96 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מיום 10.11.2009, עמ' 12-13: http://www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/huka/2009-11-10-01.rtf).  

       מהנאמר בדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת וכן מהגיונם של דברים, נראה כי ביסוד התיקון לתחימת המועד להגשת ערר שעניינו מעצר או שחרור בפלילים, מונחים הטעמים הבאים: ראשית, האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובוודאות משפטית תומך בכך שלא ניתן יהיה לערור על החלטת בית משפט בעניין מעצר או שחרור, במשך תקופת זמן בלתי מוגבלת. הצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים, וכן האינטרס בחיזוק הוודאות המשפטית, מצדדים בכך שבירור ערר בעניין מעצר או שחרור ייערך בסמוך לאחר מתן ההחלטה נשוא הערר. יש לזכור כי הליכי מעצר, על-פי מהותם, נוגעים הן לחשוד או לנאשם אשר בעניינו דנים, והן לציבור בכללותו לרבות הנפגעים בפועל או בכוח ממעשי העבירה בגינם החשוד נחקר או מועמד לדין. שני הצדדים - החשוד והנאשם מן העבר האחד, והציבור המיוצג על-ידי המדינה-המאשימה מן העבר השני - זכאים לסופיות הדיון בהליך המעצר או השחרור (בכפוף לאפשרות להגשת בקשה לעיון חוזר כפי שיפורט בפסקה 6 להלן).

       שנית, תחימת המועדים להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור עשויה לתרום לייעול הדיון בעררים אלה. בהקשר זה יצוין כי הליך המעצר, מעצם טיבו, עשוי להיות מושפע מאירועים החלים בהליך העיקרי לאחר מתן החלטת המעצר או השחרור. שיהוי ממושך בין מתן ההחלטה לבין הגשת הערר, עלול להוביל לידי כך ששופט הערר יצטרך להידרש לשינוי נסיבות או לחומר ראיות חדש שנתווסף מאז הדיון בהליך המעצר בבית המשפט קמא (ראו: סעיף 53(ב) לחוק המעצרים). תוצאה זו אינה בהכרח יעילה והיא מכרסמת במנגנון של בקשה לעיון חוזר, האמורה להיות מוגשת לפני הערכאה שנתנה את ההחלטה המקורית בעניין המעצר או השחרור (ראו: סעיף 52(א) לחוק המעצרים). תחימת המועד להגשת ערר תוך 30 ימים מעת מתן ההחלטה, עשויה לצמצם מקרים אלה.   

         לבסוף, נראה כי תכלית חקיקתו של סעיף 53(ג) לחוק היתה להגן גם על הסדר הטוב בעבודת בתי המשפט ועל השוויון בין בעלי-הדין. בהתאם לסעיף 53(א) לחוק המעצרים שנוסחו הובא בראשית הדברים, הדיון בערר על החלטת מעצר או שחרור מתקיים בפני שופט יחיד. בהתאם לפרקטיקה הנוהגת, עררי מעצר או שחרור - הן בבתי המשפט המחוזיים והן בבית המשפט העליון - נדונים על-ידי שופטים תורנים. טרם קבלת תיקון מס' 60, המועד הבלתי מוגבל להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור, הוביל לידי כך שמגישי הערר יכלו לבחור את מועד הגשת ההליך, ועל-ידי כך להשפיע על זהות השופט התורן שידון בערר שהוגש על-ידם ("פורום-שופינג"). חקיקתו של סעיף 53(ג) נועדה למנוע מצב בלתי ראוי זה.

3.    הנה כי כן, תיקון מס' 60 הוביל לשינוי מבורך בתחימת המועד להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור לפי חוק המעצרים. הכלל הינו כי ערר כאמור צריך להיות מוגש בתוך 30 ימים מעת מתן ההחלטה. כלל זה תורם לוודאות המשפטית ולהצבת גבול להימשכות ההליכים בענייני מעצר ושחרור. הוא תורם ליעילות בירורם של הליכי המעצר, לסדר הטוב ולשוויון בין בעלי הדין. ואולם, האינטרסים האמורים, חשובים ככל שיהיו, אינם מוחלטים. אין הם חזות הכל. בצד כלל 30 הימים להגשת ערר, קובע סעיף 53(ג) לחוק חריג. בהתאם לחריג, "בית המשפט רשאי להאריך את המועדים האמורים מטעמים שיירשמו".

       מה הן התכליות המונחות בבסיס קביעת החריג האמור? ראשית, אין כלל משפטי שאין לו חריג. כך בכלל וכך בתחום סדרי הדין. כך במיוחד כאשר עסקינן במועדים שנקבעו בחיקוק אשר מעצם טיבם הם חדים ונוקשים, ולפיכך מתחייב מתן שיקול-דעת לבית המשפט לסטות מהם במקרים מתאימים המצדיקים זאת.

       שנית, קיומו של חריג המאפשר הארכת מועד להגשת ערר בעניין מעצר או שחרור, נותן מענה לצרכי המציאות והחיים. לעיתים, האיחור הינו מוצדק ואין לראות במגיש הערר כמי שזלזל במועדים ובסדרי הדין. נוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין עלולה להוביל לתוצאה שרירותית. כבר נאמר בפסיקתו של בית משפט זה כי "...דחף היעילות אינו צריך להיהפך לבהילות. לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה" (ע"א 89/66 ששון נ' קדמה, פ"ד כ(3) 477, 480 (1966)). עוד נאמר כי "יש לזכור תמיד, כי סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן...דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית" (בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 523 (2000)).

         שלישית, קיומו של חריג המאפשר הארכת מועד להגשת ערר מתחייב ממהותם של ההליכים בהם עסקינן. ענייננו בהליכי מעצר ושחרור שבטבורם מצויה חירותו של אדם. עוצמתה של זכות זו רבה בהתחשב בכך שבשלב הליכי המעצר, החשוד או הנאשם הם בחזקת חפים מפשע. בהתחשב בכך, הצורך לאפשר בירורו של ערר שהוגש באיחור על-ידי חשוד או נאשם המצויים במעצר, עשוי בנסיבות מתאימות לגבור על האינטרסים לוודאות משפטית וליעילות דיונית. הזכות החוקתית לחירותם של חשודים ונאשמים - בוודאי בשלב בו טרם הורשעו בדין - היא מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, והדבר מחייב גמישות במידה מתאימה לעניין המועדים בהגשת עררי מעצר. הצורך בגמישות דיונית עשוי להתקיים גם בנסיבות הפוכות, בהן הערר שהוגש באיחור נוגע להחלטה לשחרר חשוד או נאשם ממעצרו. בנסיבות כאלה, האינטרס הציבורי בשמירה על שלום הציבור ובטחונו ואף במניעת שיבוש הליכי משפט, עשויים להצדיק את בירורו של הערר, על-אף האיחור בהגשת ההליך. הנה כי כן, זכותם החוקתית לחירות של החשוד והנאשם מזה, והאינטרסים הציבוריים לשמירה על שלום הציבור ובטחונו מזה, יצדיקו לא פעם קבלת ערר לרישום על-מנת שיתברר לגופם של דברים, על-אף האיחור במועד הגשתו. גמישות דיונית זו מתחייבת בהתחשב במהותם ובמאפייניהם של הליכי מעצר ושחרור בפלילים (ראו והשוו: ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353, פס' 5 (1986); עוד ראו והשוו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ("בגלגול שני"): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 118-119 (2006)).

"טעמים שיירשמו" - אמות-המידה להארכת מועד לפי סעיף 53(ג) לחוק

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ