די א מנט ואח' נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשת כונסי הנכסים להורות על מחיקת התביעה שהוגשה על ידי בעלת מניות של החברה שבפירוק ועל ידי מי שמחזיק במניותיה של אותה בעלת המניות.

תמצית העובדות הדרושות לעניין:

התובע 1 (להלן: "דיאמנט"), הוא מבעלי ומנהלי התובעת 2 (להלן:"גילרן") ושימש בעבר כבעלים ומנהל של חברת "דיור לעולה בע"מ" (להלן: "דיור לעולה"). גילרן היא הבעלים הרשום של מניות חברת "שיכון אזרחי בע"מ" (להלן: "שיכון אזרחי"). שיכון אזרחי נמצאת בהליך פירוק בבית משפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק פש"ר 1491/00 (להלן: "בית המשפט של הפירוק").

גם דיור לעולה נמצאת בהליכי חדלות פרעון וביום 9.1.2000, ניתן צו הקפאת הליכים בעניינה ובהמשך ביום 12.7.2000 אושר הסדר נושים של חברה זו (להלן: "הסדר נושים"). להבטחת הסדר הנושים העמידה שיכון אזרחי נכס מקרקעין שבבעלותה בשכונת נווה יהושע ברמת גן (להלן: "הנכס"). עו"ד שלמה נס משמש כנאמן לנכסי דיור לעולה ועו"ד מרדכי גלוסקא משמש כנאמן לנכסי שיכון אזרחי. שני אלה מונו גם ככונסי נכסים לנכס (להלן: "הכונסים").

בחודש נובמבר 2006 התנהלה התמחרות למכירת הנכס ובסופה נכרת הסכם מכר (להלן: "ההסכם") עם הנתבעת 1 (להלן: "חברת לוי"). בהתאם למוסכם נמכר הנכס לחברת לוי תמורת סך של כ- 29,000,000 ₪ והמכר אושר על ידי בית המשפט. יצוין כי המכר נעשה לאחר ביטול של מכירה קודמת לקבוצת בובליל. בהמשך, ביום 20.10.2009 התקשרה קבוצת רוכשים הם הנתבעים 2-128 עם חברת לוי בהסכם לפיו רכשו ממנה חלק מזכויותיה בנכס (להלן: "קבוצת הרוכשים").

לעמדת דיאמנט וגילרן, הפרה חברת לוי את ההסכם מחמת שלא שילמה את המיסים החלים על המכירה, וכמתחייב על פי ההסכם. ההפרה גם לא תוקנה לטענתם, במהלך השנים שהיה על חברת לוי לשלם את המיסים החלים, בין היתר באמצעות העמדת ערבויות בנקאיות. דיאמנט וגילרן סבורים כי מדובר בהפרה יסודית המקנה לנפגע את הזכות לבטל את ההסכם. משכך, הגישו דיאמנט וגילרן בקשה למתן הוראות לבית המשפט של הפירוק ובמסגרתה עתרו כי ההסכם בטל וכי יש להורות לכונסים, במעמדם דאז כמנהלים מיוחדים, לנקוט בהגשת הליך משפטי מתאים נגד חברת לוי. אין בבקשה כל עתירה ולו חלופית, לפיה התובעים הם שיגישו את התביעה.

לאחר קבלת התגובות, הגיע בית המשפט (כב' השופטת קרת), לידי מסקנה, בהחלטתו מיום 24.8.2010 כי המדובר במחלוקת סבוכה, שאינה ניתנת לבירור במסגרת הליך של מתן הוראות וכי יש לבררה לפני הערכאה המוסמכת, כפוף לתשלום האגרה. לפיכך הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה (להלן: "ההחלטה"). בשולי ההחלטה דחה בית המשפט את הבקשה לחייב את המנהלים המיוחדים להגיש את התביעה, והכל כאמור בהחלטה.

בעקבות ההחלטה, הוגשה התביעה שלפניי, בה עתרו התובעים כאמור להורות על ביטול ההסכם. התובעים ציינו כי הם בחרו לצרף את קבוצת הרוכשים כנתבעים, בין היתר מאחר והם עלולים להיפגע כתוצאה מקבלת התביעה וכי ככל שההסכם יבוטל, הם ישקלו בחיוב להתקשר ישירות עם נתבעים אלה, ובאותם התנאים של ההתקשרות שבין הנתבעים האמורים לבין חברת לוי.

בין הצדדים נוהלו הליכים שונים בפני כב' הרשמת ובגדר זאת חיוב התובעים בערובה להבטחת הוצאות.

הונחו לפניי שלוש בקשות לסילוק התביעה על הסף:

בקשה 5 מטעם קבוצת הרוכשים הנתמכת בתצהיר של מר משה נתן; בקשה 7 מטעם חברת לוי הנתמכת בתצהירה של גב' מיכל גור; בקשה 14 מטעם כונסי הנכסים המושתתת רק על אדנים משפטיים שעיקרה העדר מעמד של התובעים להגיש את התביעה, ומשכך אינה נתמכת בתצהיר. במסגרת התגובות לבקשות, עמדו התובעים על חקירת המצהירים. לאחר עיון בבקשות ובתגובות מצאתי לקבל את בקשת כונסי הנכסים ומשכך התייתר הצורך לדון בבקשות האחרות לסילוק על הסף וממילא בחקירת המצהירים.

בקשת כונסי הנכסים

כונסי הנכסים טוענים כי לאור ההלכה הפסוקה, מנועים התובעים מלהגיש את התביעה. לעמדתם, אין התובעים קרי, גילרן ודיאמנט רשאים להגיש תביעה בקשר לקניין של החברה שעה שזו נקלעה להליכי חדלות פירעון, וכי הסמכות להגישה מוקנית לבעל התפקיד מטעם בית המשפט. לגופו, סבורים כונסי הנכסים שאין מקום לתביעה וכי דינה להדחות, עמדה אשר הביעו אותה לפני בית המשפט של הפירוק.

התובעים מאידך, טוענים כי ההלכה עליה נסמכים כונסי הנכסים אינה רלבנטית לנסיבות העניין, תוך שמאבחנים בינה לבין המקרה שלפניי. לחלופין, ביקשו לעכב את בירור הבקשה עד לאחר הכרעה בבקשה שהוגשה על ידם לבית המשפט של הפירוק, לביטול הליכי הפירוק של שיכון אזרחי. לחלופי חילופין, עתרו לעכב את ההכרעה על מנת לאפשר בידם להגיש בקשה לבית המשפט של הפירוק להמחות להם את זכות התביעה.

ההלכה

ביום 10.2.2011 ניתן בבית משפט העליון פסק דין, ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נגד CIBEL FINANCIERE S.A. ואחר' (להלן: "הלכת סיבל"). באותו מקרה, קיבל בית המשפט העליון ערעור שהוגש על החלטת בית משפט המחוזי אשר התיר לבעלות מניות של חברות בפירוק ובכינוס נכסים, להגיש במקום החברות, תביעות כספיות נגד שני בנקים שהם נושים של החברות, ובהם בנק הפועלים שהגיש את הערעור.

בית המשפט העליון קבע כי נושה או משתתף של חברה חדלת פירעון אינו רשאי לממש זכות תביעה של החברה וכי הדבר מסור לבעל התפקיד לו הוקנו הסמכויות לפעול בשמה של החברה וברכושה. הוסיף וקבע בית משפט העליון כי היה ובעל התפקיד סבור שאין מקום להגיש תביעה, רשאי אותו נושה או נושא משרה או משתתף להגיש בקשה לחייבו לעשות כן ולחלופין להמחות לו את זכות התביעה. לעניין זה סיכם בית המשפט:

"... בפני מפרק של חברה השוקל האם לפעול למימוש זכות תביעה של החברה, עומדות שתי אפשרויות: האחת, הגשת תביעה על ידיו הוא; השנייה, המחאה של זכות התביעה לגורם אחר, למשל משתתף, מי שהיה דירקטור, או נושה. אם המפרק אינו פועל באחת מן הדרכים האמורות, ניתן לפעול נגדו על דרך בקשה למתן הוראות במטרה לחייבו להגיש תביעה או להמחות את זכות התביעה. בית המשפט של חדלות הפירעון רשאי, במקרה קונקרטי, ליתן אחד משני סעדים אלה. אין הוא רשאי להתיר למשתתף (מי שהיה בעל מניות) או לדירקטור לשעבר, להגיש תביעה נגזרת תחת החברה שבפירוק".

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)