אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דחיית תביעה שהתיישנה להכרה בנכות נפשית עקב שירות צבאי

דחיית תביעה שהתיישנה להכרה בנכות נפשית עקב שירות צבאי

תאריך פרסום : 24/03/2008 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי מרכז
4646-08-07
10/03/2008
בפני השופט:
1. אילן ש' שילה - אב"ד
2. אסתר דודקביץ
3. מאיר יפרח


- נגד -
התובע:
מ"צ
הנתבע:
קצין התגמולים
פסק-דין

לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), [נוסח משולב], התשי"ט - 1959 (להלן: " החוק" או " חוק הנכים"), שליד בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ש' רפאלי, עו"ד ע' שגיב וד"ר ק' ל' קרפל) מיום 13/12/2006, אשר דחתה ערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב שדחה את תביעתו להכרה בזכות בגין מחלת נפש.

1.         העובדות הצריכות לעניין

(א)                המערער, יליד 08/02/1961, התגייס לשירות צבאי ביום 06/07/1979, שירת כלוחם בחטיבת גולני והשתחרר ביום 09/11/1982. יוער, כי שחרורו משירות החובה, שנועד ליום 03/08/1982 נדחה ב-3 חודשים עקב מלחמת שלום הגליל.

(ב)                ביום 15/06/1982 הגיש המערער תביעה להכרה בזכות בגין חבלה באגודל ימין שאירעה בעת  אימון והתביעה הוכרה ביום 31/05/1982.

(ג)                  ביום 04/02/1985, כשנתיים ורבע לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, אושפז המערער לראשונה בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, ואובחן כסובל ממחלת השסעת (סכיזופרניה).

(ד)                ביום 26/06/1986 קבע המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") את נכותו הצמיתה של המערער בשיעור של 50 אחוזים בגין מצב פסיכוטי מתמשך, רטרואקטיבית מיום 01/04/1986. מזמן לזמן קבע המל"ל למערער נכויות זמניות בשיעורים גבוהים, כשביום 11/06/1991 קבע נכות צמיתה בשיעור 75 אחוזים (נספח י"ג לכתב הערעור).

(ה)                ביום 13/08/1986 הגיש המערער תביעה להכרה בזכות מכוח החוק בגין מצבו הנפשי. ביום 02/10/1986 החליט המשיב לדחות את התביעה מהטעם שזו התיישנה ואינה עומדת בתנאי סעיף 32 בחוק, דהיינו שאין רישום על חבלה שאפשר היה לייחס לה את מצבו הנפשי.

(ו)                  ביום 21/01/1986 הגיש המערער, באמצעות אחותו, ערעור על החלטה זו (ע"נ (מחוזי - ת"א) 306/86). בדיון שהתקיים לפני השופט א' מני ביום 04/12/1987, ביקש בא-כוחו של המערער למשוך את הערעור ולפנות אל המשיב בבקשה להחיל את סעיף 32א בחוק שעניינו הארכת תקופת ההתיישנות, לנוכח היותו של המערער סובל מכפיון. בית המשפט נענה לבקשה ומחק את הערעור.

(ז)                 המערער פנה אפוא שוב אל המשיב, שביום 20/07/1988 דחה את הבקשה לאחר שבחן אותה לגופה, ובהסתמכו על חוות דעת רפואיות. המשיב נימק את דחיית הבקשה בכך שמחלת השסעת הופיעה כשנתיים לאחר שחרורו של המערער מהשירות הצבאי, והיא מחלה קונסטיטוציונלית תורשתית שאין לה קשר לשירות. כן נימק המשיב את הדחייה בכך שהמערער בחר לממש זכויותיו במל"ל שממנו קיבל קצבה שוטפת החל מיום 01/02/1985, שעל-כן אין הוא זכאי להינות מהזכויות על פי חוק הנכים (סעיף 36 בחוק).

(ח)                המערער ערער על החלטה זו לפני ועדת הערעורים (ע"נ (מחוזי - ת"א) 227/88 בראשות השופט בדימוס י' ינון) שדחתה את הערעור על יסוד טענות המשיב בדבר התיישנות התביעה והעדר "חבלה רשומה".

(ט)                על החלטה זו ערער המערער (ע"א (מחוזי - ת"א) 910/92, לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים י' גרוס, י' בן-שלמה וא' שלו). ביום 04/09/1994 דחה בית המשפט את הערעור בקובעו שבדין החליטה הוועדה כי התביעה התיישנה, וכי לא התגבשו התנאים להארכת המועד לפי סעיף 32א בחוק, מאחר שהמערער לא הוכיח "חבלה רשומה" בקשר עם מחלת השסעת. מסמך שהומצא בטענה שהוא מעיד על רישום החבלה עסק בבעיות עיניים, ולא היווה ראיה למחלת נפש. סוגיית קבלת התגמולים מן המל"ל לא נדונה, שכן לאור מסקנת בית המשפט התייתר הדיון בה. פסק דין זה היה לחלוט.         

(י)                  ביום 18/10/2004, לאחר שהמערער ובני משפחתו פנו בכתב אל המשיב ואל גורמים אחרים, שב המערער ופנה אל המשיב בבקשה להכרה בזכות בגין מחלת הנפש, בטענה שזו פרצה תוך כדי ועקב השירות הצבאי בלבנון. המערער הסתמך על סעיפים 32 א' הנ"ל ועל סעיף 35 בחוק, שעניינו עיון מחדש. המערער הסתמך על ראיה חדשה: חוות דעת של פרופ' עמיחי לוי. ביום 30/11/2005 דחה המשיב את בקשת המערער לעיון נוסף.          

(יא)             ביום 01/01/2006 הגיש המערער ערעור על החלטה זו לוועדה דלמטה (ע"נ (שלום - ראשל"צ) 01/06). לאחר שהוועדה דחתה את הערעור, הגיש המערער את הערעור שלפנינו.

2.         החלטת הוועדה

(א)                הוועדה נאותה להשקיף על חוות דעתו של פרופ' עמיחי לוי, כעל ראיה חדשה לצורך סעיף 35 בחוק, אך קבעה שאין בה כדי לסייע למערער, שלא הצליח להתגבר על בחירתו לממש זכויותיו במל"ל לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: " חוק הביטוח הלאומי"), ועל התיישנות התביעה.

(ב)                הוועדה קבעה כי משהוכח שכבר בשנת 1986 קבע המל"ל למערער נכות יציבה בשיעור 50 אחוזים, והמערער החל לקבל גמלאות, ומשלא הוכח כי בעת פנייתו למל"ל היה המערער נטול גמירות דעת, הרי שבחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. הוועדה עיינה במסמכים שהציג המערער לחיזוק טענתו בדבר היעדר גמירות דעת, ומצאה שאין יסוד לטענה, באשר חרף מחלת הנפש שבה לקה, היו תקופות שבהן היה מצבו הבריאותי שפיר, מעולם לא מונה לו אפוטרופוס, והוא לא הוכרז פסול דין. גם בני משפחתו, אשר פעלו בשמו בחלק מההליכים, השגיחו עליו ועמדו על זכויותיו בערנות ובהקפדה.

(ג)                  המערער לא התגבר על טענת ההתיישנות, וזאת לנוכח הממצא החלוט שקבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובהיעדר ראיה חדשה בדבר "חבלה רשומה", שלא הייתה בפני המשיב בעת מתן החלטתו הראשונה. הוועדה דחתה מסמכים שהציג המערער שכללו תצהירים שלו ושל אחותו, אישור על קבלת טיפול רפואי ביום 12/01/1983 עקב כאבי ראש וסחרחורות, אישור צבאי מחודש ספטמבר 1982 בדבר הגשת תלונה בגין נשירת שיער, אישור צבאי על סחרחורות ואישור על בעיות עיניים, וקבעה שאין במסמכים אלו ראיה לקיומה של "חבלה רשומה", ואין בהם אפילו ראיה משנית המלמדת על קיומה של חבלה רשומה חלף ראיה שאבדה. התצהירים אינם בבחינת רישום מוסדי או ראיה משנית כלשהי, וחוות דעתו של פרופ' לוי, המהווה, לכאורה, ראיה חדשה לקיומו של קשר סיבתי, לא מהווה ראיה חדשה לקיומה של חבלה רשומה לצורך הארכת תקופת ההתיישנות. המסמך מ-09/1982 (שבו תועדו כאבי ראש, לחצים בראש וכאבי עיניים) עמד לנגד עיניי ועדת הערעורים ולפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ונקבע כי אין בו כדי לשמש חבלה רשומה משום שאין למצוא קשר בין תופעות אלו לבין נכותו הנפשית של המערער. גם האישור הרפואי מיום 06/08/1986 היה בתיקו הרפואי של המערער כשהמשיב דן בבקשתו, ולפני ועדת הערעורים ובית משפט המחוזי בתל-אביב, אך המערער נמנע מלטעון לפניהם כי מסמך זה מלמד על חבלה רשומה ולכן מנוע הוא מלעשות זאת עתה, בפרט כשאין בו תיעוד לכל תופעה, שאותה אפשר לקשור למצבו הנפשי או לבעיה נפשית. הוא הדין לעניין האישור על נשירת השיער, שאמנם לא ברור אם היה בתיקו הרפואי של המערער, אך אין בו כדי להעיד על פגיעה נפשית שאירעה תוך כדי השירות הצבאי ובמהלכו.

(ד)                בשל מחלתו הקשה של המערער לא עשתה גם הפעם הוועדה צו להוצאות, אף על פי שלא נעלם מעיניי הוועדה כי המערער ובני משפחתו שבים ומעלים טענות שכבר נדונו והוכרעו.

3.         טענות הצדדים

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ