דחיית עתירה לביטול פסקי דין שניתנו בבתי דין השרעיים בגין חובת מזונות האב לבתו

השופטת א' פרוקצ'יה:

           עתירה לביטול שני פסקי דין של בית הדין השרעי הגבוה לערעורים ובית הדין השרעי ביפו שעסקו בחובת מזונותיו של העותר כלפי בתו, המשיבה 3.

1.        העותר 1 (להלן: העותר) הינו אביה של המשיבה 3 (להלן: המשיבה). ביום 17.2.02 הגישה המשיבה תביעה למזונות נגד העותר בבית הדין השרעי ביפו. ביום 4.4.02 חויב העותר על ידי בית הדין בפסק דין לתשלום מזונותיה של בתו (תיק מספר 99/02) (להלן: בקשת המזונות). על פסק דין זה לא הוגש ערעור. ביום 4.5.04 הגיש העותר תביעה לבית הדין השרעי ביפו להפסקת חובת תשלום המזונות שהוטלה עליו (תיק מספר 184/04) (להלן: בקשת הפסקת תשלום המזונות). תביעתו נדחתה, ועל החלטה זו ערער ביום 9.9.04 לבית הדין השרעי הגבוה לערעורים. בית הדין לערעורים החליט להחזיר את התיק לדיון חוזר בערכאה קמא (תיק ערעור 237/04). בעקבות החלטה זו, נערך ביום 18.9.05 דיון בבית הדין השרעי ביפו, אולם במהלך הדיון ביקש העותר למחוק את התביעה. התביעה נמחקה, אפוא, על-פי בקשתו, והוא לא ערער על המחיקה.

           העתירה מופנית כנגד החלטתו של בית הדין השרעי בבקשת המזונות מיום 4.4.02 וכנגד החלטתו של בית הדין השרעי הגבוה לערעורים מיום 20.12.04 להחזיר את הדיון בבקשת הפסקת תשלום המזונות לבית הדין השרעי ביפו.

2.        העותר טוען כי בשני ההליכים שנערכו בבתי הדין השרעיים, לא ניתנה לו הזדמנות ראויה לטעון את טיעוניו, ובכך נפגעה, לגישתו, זכות הטיעון שלו. את בקשתו למחוק את התביעה בהליך המחודש שהתברר בבית הדין השרעי ביפו מסביר העותר בכך שקיבל את הרושם כי בית הדין מתכוון לפסוק לחובתו, וזאת מבלי שניתנה לו הזדמנות ראויה לטעון את טיעוניו.

3.        המשיבה 3 מבקשת כי העתירה תימחק על הסף, וזאת בשל השיהוי הקיצוני שנפל בהגשתה, עקב חוסר ניקיון כפיו של העותר אשר הציג את החלטת בית הדין השרעי הגבוה לערעורים כאילו ניתנה על תביעת המזונות ולא על תביעת הפסקת המזונות, על היותה של החלטת בית הדין ביפו מיום 4.4.02 החלטה חלוטה, ועל מחיקתה של התביעה בהליך המחודש בעקבות בקשת העותר עצמו, ועל העדר תשתית עובדתית ומשפטית כלשהי לטענותיו של העותר.

4.        דין העתירה להידחות על הסף, משהיא חסרה כל תשתית ועילה להתערבות בית משפט זה.

           העותר מבקש בעתירתו סעד של ביטול שתי החלטות של בתי הדין השרעיים בעניינו: האחת - החלטה מיום 4.4.02 של בית הדין השרעי ביפו (להלן: ההחלטה הראשונה), אשר על פיה נתקבלה תביעת המשיבה למזונות, והעותר חוייב בתשלום מזונות; והשניה - החלטת בית הדין השרעי לערעורים מיום 20.12.04, אשר קיבל באופן חלקי את ערעורו בבקשתו להפסקת מזונות, והורה על החזרת הענין לדיון בפני בית הדין השרעי ביפו (להלן: ההחלטה השניה). לגבי שתי החלטות אלה כאחת, אין לעותר כל עילה לפנייה לבית משפט זה.

           אשר להחלטה הראשונה מיום 4.4.02 - העותר לא ערער מעולם על החלטה זו בפני ערכאת הערעור של בית הדין השרעי. משכך, החלטה זו בתיק 99/02 הפכה חלוטה, משהעותר לא מיצה לגביה את סעד הערעור שהיה נתון לו. פשיטא, כי בהעדר מיצוי הליכים בערכאה המוסמכת, אין מקום לעתירה בפני בית משפט זה.

           אשר להחלטה השניה מיום 20.12.04 - העותר ביקש ביוזמתו את מחיקתה של התביעה בדיון המחודש בפני בית הדין השרעי ביפו, ובעקבות בקשתו, התביעה נמחקה. משההליך נסתיים על פי בקשתו, הוא מנוע מלפנות לבית משפט זה בבקשת סעד מן הצדק בנסיון לפתוח מחדש את ההליך על דרך בקשת התערבות של בית משפט זה.

           יתר על כן, הנסיון לעתור בינואר 2007 כנגד ההחלטה השניה שניתנה על ידי בית הדין לערעורים ביום 20.12.04 נגוע בשיהוי כבד ביותר, המצדיק מטעם זה בלבד את דחייתה של העתירה על הסף (עע"מ 2273/03 אי התכלת, שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(4) 3390, 3417; בג"ץ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ו-6 אח' פ"ד מח(5), 630, עמ' 640-643 (להלן: פרשת נחום); ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' הארגון הבינלאומי של עורכי-דין ומשפטנים יהודים ואח' תק-על 2007(1), 460, עמ' 474; עע"מ 4768/05 גדליהו מרי ו-25 אחרים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז הדרום ואח' תק-על 2006(1), 4287, עמ' 4290.

           די בטעמים אלה כדי לדחות את העתירה על הסף.

6.        גם מעבר לטעמי הסף, דין העתירה היה להידחות. הלכה מושרשת היטב היא שבית משפט זה לא יתערב בהחלטות של בית-דין דתי, אלא במקרים בהם הייתה "פגיעה בעקרונות יסוד של דיון צודק" (ראו בג"ץ 160/59 ויקי לוי  נ' בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב יפו ו-יוסף לוי פ"ד יג 1182, 1193 הדגשה במקור), חריגה מסמכות או בקשה לסעד מן הצדק אשר איננה בתחום סמכותו של בית הדין (ראו בג"ץ 130/66 שגב נ' בית הדין הרבני האזורי, צפת פ"ד כ"א(2) 505, 521, בג"ץ 1689/90 עלי נאג'י עאסי נ' בית הדין השרעי ו-3 אח' פ"ד מה(5), 148 ,עמ' 154-155; בג"ץ 11230/05 חנאן אברהים מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים ואח' תק-על 2007(1), 2955 ,עמ' 2958 והשוו בג"ץ 2598/02 - טופז לילך טובה ואח' נ' בית הדין הרבני תק-על 2002(2), 741). אין חולק כי בית הדין השרעי, ככל בית דין אחר, כפוף לכללי הצדק הטבעי. כך לעניין קביעות בית הדין לגופו של מקרה וכך לעניין קביעת סדרי הדין שלפניו. עמד על כך חברי השופט ג'ובראן:

"אחד מעיקרי הצדק הטבעי, בהם מחויב בית-הדין הדתי, בדומה לכל גוף המפעיל סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות, הוא החובה להעניק למי שעלול להיפגע כתוצאה מהפעלת סמכותו של הגוף, אפשרות מהותית לטעון בפני הגוף המכריע בעניינו".

           ועל כך הוסיף כי:

"גם בקביעת סדרי הדין הנהוגים בפניו, קביעה הנמצאת בתחום סמכותו הטבועה של בית-הדין, מחויב בית-הדין בשמירה על עיקרי הצדק הטבעי הדיוני ועל עקרונות היסוד של השיטה המשפטית הישראלית".

בג"ץ 2578/03פחמאוי פרחאת נ' פחמאוי חסדיה ואח'  תק-על 2006(2), 2033, עמ' 2040.

7.        במקרה שלפנינו, עיון בהחלטותיהם של בתי הדין השרעיים מגלה כי אין יסוד לטענת העותר, לפיה נמנעה ממנו האפשרות לשטוח כראוי את טענותיו בפני בית הדין. אדרבה, בית הדין השרעי הגבוה לערעורים קיבל את ערעורו של העותר בחלקו. גם מהחלטת בית הדין השרעי ביפו עולה כי העותר השמיע את טענותיו בפניו ואלו נדחו לגופן בפסק הדין. העותר לא הביא כל ראיה וביסוס לטענתו בדבר העדר זכות טיעון, ועל-כן, מן הראוי היה לדחות את עתירתו גם לגופה.

           העתירה נדחית על הסף.