אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דחיית ערר כנגד טול מכסת המים לקטיף- מושב שיתופי להתיישבות חקלאית

דחיית ערר כנגד טול מכסת המים לקטיף- מושב שיתופי להתיישבות חקלאית

תאריך פרסום : 28/06/2009 | גרסת הדפסה
ו"ע
בית דין לענייני מים
7-615
28/06/2009
בפני השופט:
ר. שפירא {אב"ד}

- נגד -
התובע:
קטיף מושב שיתופי להתיישבות חקלאית
הנתבע:
מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב
פסק-דין

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

הרקע לערר וטענות הצדדים: 

בפנינו ערר כנגד ביטול מכסת המים לחקלאות של העורר על ידי המשיב 1, מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: "המשיב").  

העורר הינו אגודה שיתופית חקלאית המאוגדת כמושב שיתופי להתיישבות חקלאית, אשר היה בין המושבים שהתיישבו בחבל עזה. עד מועד פינויו של הישוב קטיף עסקו חבריו, בין היתר, בחקלאות ועיבדו קרקעות בסמיכות למקום היישוב מחוץ לקו הירוק וכן בתוך הקו הירוק באזור הנגב המערבי. לשם הטיפול והעיבוד בקרקעות של אגודות ישובי גוש קטיף (פרט לעצמונה) באזור הנגב המערבי הקימו את חברת משקי חבל עזה (המשיבה 2 - להלן: "מח"ע"), אשר הינה מסגרת תאגידית אוטונומית. בשנת 2003 הועברה חלק ממכסתו של העורר משימוש בגידולים המשותפים אצל מח"ע לשותפות עם עצמונה.

 

העורר טוען כי מושב קטיף פונה במסגרת הליכי ההתנתקות באוגוסט 2005 ופנה למסלול של העתקה הקבוע בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן: "חוק יישום תוכנית ההתנתקות"), כאשר הוא משמר את הפעילות החקלאית והתעשייתית שלו והחברים התיישבו יחד כאגודה נפרדת במושב אמציה.

לטענתו של העורר, מקורה של ההחלטה על ביטול מכסת המים לחקלאות בטעות, כאשר נציגי המשיב 1 אשר קיבלו את ההחלטה על ביטול מכסת המים של העורר סברו כי הוצא צו פירוק לעורר. אולם גם לאחר שהתחוור להם כי לא ניתן צו פירוק והחלטתם נסמכה על הנחה שגויה, לא תיקנו את החלטתם והחליפו נימוקיהם להחלטה. העורר טוען כי החלטה שנתקבלה על סמך טעות או נימוק שאינו כדין דינה להתבטל ואין הרשות רשאית לשנות את נימוקי החלטתה לאחר שנתברר לה שהחלטתה התבססה על עובדות שגויות.

  

העורר טוען כי ההחלטה התקבלה בשרירות, שלא כדין, בניגוד להוראות מפורשות של החוק, ללא הצדקה, ללא תשתית עובדתית מינימאלית וללא הפעלת שיקול דעת, תוך הפליית העורר ופגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין שלו ובחופש העיסוק שלו.

עוד טוען העורר כי לאחר שנתחוור למשיב שלא הוצא צו פירוק לעורר העלה המשיב טעמים חדשים להחלטה שעיקרם "הפסקת התכנון המשקי" וטענות בדבר עיסוק העורר בחקלאות, אך בחקירת העדים מטעם המשיב הוברר כי אין משמעות למונח "הפסקת התכנון המשקי" והטענות בדבר עיסוק העורר בחקלאות הופרכו. על כן, טוען העורר, בהעדר נימוקים תקפים להחלטה על ביטול המכסה, יש לבטל את ההחלטה על ביטול המכסה.

עוד טוען העורר כי החלטת הרשות ניתנה ללא שהתאפשר לעורר להביע עמדתו בעניין ולא נערך לעורר שימוע טרם מתן ההחלטה לשלול ממנו את זכותו הבסיסית למים. לטענת העורר, לו הייתה מתקיימת זכות הטיעון במקרה דנן, היה מגלה המשיב טרם קבלת החלטתו כי העורר לא פורק וכי אין כל הצדקה להחלטתו על ביטול הקצאת המים.

באשר למועד הגשת הערר טוען העורר כי מאחר שלא נמסרה הודעה מסודרת מהמשיב על הכוונה לבטל את המכסה ולא התקיים שימוע כנדרש, הוגש הערר במועד השנוי במחלוקת בין הצדדים. מאחר שלא נמסרה החלטה מסודרת לא ניתן לומר כי הערר הוגש באיחור. טרם הגשת הערר ניסה העורר למצות את כל ההליכים העומדים ברשותו ולאור ניסיונותיו החוזרים ונשנים של העורר להסב את תשומת לב הרשות לשגגה שנפלה בהחלטותיה יש לומר כי הערר מוגש במועדו.

 

העורר מציין כי מושב קטיף פונה במסגרת הליכי ההתנתקות באוגוסט 2005 ופנה למסלול של העתקה הקבוע בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, כאשר הוא משמר את הפעילות החקלאית והתעשייתית שלו, והחברים התיישבו יחד כאגודה נפרדת במושב אמציה. לטענת העורר, על אף שאין מחלוקת שהעורר מצוי במסלול של העתקה והוא לא נמצא בהליך פירוק, החליטו הפקידים שהם מתעלמים מהוראות חוק יישום תוכנית ההתנתקות ומבטלים לעורר את מכסת המים לחקלאות, למרות שלא הפסיק לעסוק בחקלאות, לא פונה משטחי החקלאות שלו ובכוונתו ורצונו להמשיך ולעסוק בחקלאות באותם השטחים גם בעתיד. העורר טוען כי הפעילות החקלאית בשטחים שבנגב המערבי נמשכה גם לאחר יישום תוכנית ההתנתקות ונמשכת עד היום. למרות זאת, בוטלה מכסת המים של העורר. 

 

העורר טוען כי משלא הגיעה לידי העורר הודעה על הקצאת מים לשנת 2006, העורר ערך בירור ונתחוור לו שמכסת המים שלו הוקצתה ישירות למח"ע, תוך שלילת זכויותיו במכסת המים שלו והתעלמות מהקצאת המים בה עשה שימוש שלא באמצעות מח"ע. במענה לפנייתו לרשות המים נענה העורר כי פינוי הישובים מחבל עזה גרם לשינוי מהותי בהרכבם ואופיים כך שלמעשה אינם קיימים עוד, הגם שהאישיות המשפטית שלהם כ"אגודות" טרם התבטלה פורמאלית מן הבחינה המשפטית. לכן הוחלט לבטל את ההקצאות לאגודות ולהותיר על כנה את הקצאת המים של מח"ע.

 

העורר טוען כי חוק יישום תוכנית ההתנתקות קובע שני מסלולים חליפיים - האחד של פירוק והשני של העתקה. לטענת העורר, אין מחלוקת שהעורר לא פורק והוא מצוי במסלול של העתקה. על כן, טוען העורר, המדינה התייחסה לעורר כאגודה שפורקה ושללה ממנו את זכויות המים שלו שלא כדין.  העורר טוען עוד כי גם לאחר שנתברר לנציגי המדינה שפעלו על סמך הנחה שגויה, לא תיקנו את הטעות שנפלה, אלא המשיכו וטענו כי ביטול המכסה נעשה על סמך פירוקה של האגודה או "פסק התכנון המשקי" של האגודה.

 

העורר טוען כי המשיב לא היה רשאי להסתמך על המלצת משרד החקלאות לעניין מכסת המים של העורר מבלי לבדוק המלצה זו. לטענתו, מדובר בהחלטה מנהלית שמתקבלת מבלי שבעל הסמכות מפעיל בעצמו את שיקול הדעת והמדובר בהחלטה פסולה. לטענת העורר, המלצת משרד החקלאות ניתנה ללא בסיס ולא נסמכה על תשתית עובדתית כלשהי.

 

עוד טוען העורר כי הטענה שהעורר אינו עוסק בעצמו בחקלאות הופרכה. לטענתו, פעילותה החקלאית של האגודה המשיכה להתקיים בהיקף של כ- 90% מהפעילות שהייתה לפני ישום תוכנית ההתנתקות. העורר טוען כי המשיבים אינם חולקים על עובדות אלו. לפיכך, טוען העורר, לא ניתן להצדיק את ביטול הקצאת המים לעורר בטענה כי אינו עוסק בחקלאות או בטענה כי חל שינוי מהותי בעיסוקו החקלאי עקב יישום תוכנית ההתנתקות.

 

העורר טוען כי למרות התנגדותה של מח"ע בתגובתה לערר, התברר בחקירת מנכ"ל מח"ע כי למח"ע אין כל התנגדות שהמצב שהיה בשנת 2005 ימשיך ויתקיים ואין סיכון שיגרמו הנזקים הנטענים בתגובת מח"ע בעקבות קבלת הערר. לטענת העורר, מח"ע רואה עצמה כמי שפועלת בשם ועבור האגודות ולא עבור עצמה ולכן מח"ע אדישה לתוצאות הערר ואינה חשופה לפגיעה כלשהי אם יתקבל הערר.

 

העורר טוען כי קיים קשר בין קרקע, מים ומטרה. כן טוען העורר כי הזכויות בקרקע הינן של קטיף ולא נעשה בהן שינוי עובר להתנתקות. לטענת העורר, מח"ע אינה גוף הזכאי להקצאת קרקע בדרך של נחלה ואין מחלוקת שהקרקע לא הוקצתה למח"ע ולא הועברה אליה. משכך, טוען העורר, לא היה מקום להעביר את מכסת המים של קטיף למח"ע.

 

העורר טוען כי אין בסיס לאפליה בין קטיף לעצמונה, כאשר ההבדל היחיד הוא שקטיף בחרה לבצע את גידוליה במסגרת שותפות.

 

המשיב טוען כי יש לדחות את הערר ולהותיר על כנה את החלטת המשיב שלא להקצות לעורר מכסות מים לשנים 2006 ואילך.

 

המשיב טוען כי לאחר פינוי היישוב, כחלק מיישומה של תוכנית ההתנתקות, לא הוקצו לעורר מכסות מים, כפי שאף נעשה ביחס ליתר ישובי הגוש שפונו יחד עם קטיף, פרט ליישוב עצמונה, שנסיבותיו שונות, מאחר שעצמונה עיבדה את הקרקע שלה מחוץ לחבל עזה בעצמה ולא באמצעות מח"ע. האגודות שהקימו את מח"ע העבירו את עיקר מכסות המים שהועמדו לרשותן לצורך שימושה הבלעדי של מח"ע והיא אף הייתה רשומה ברישיון הפקת המים של האגודות כספק המים.

 

לטענת המשיב, הערר הינו בקשה רטרואקטיבית של העורר לשינוי החלטה שלא להקצות לו מכסת מים שנתית לחקלאות, זאת שעה שאין חולק כי העורר לא עיבד קרקעות חקלאיות באופן עצמאי בזמנים הרלבנטיים לערר. משכך, טוען המשיב, אין בכוחו של העורר להצביע על נזק כלשהו שנגרם לו בעקבות ההחלטה האמורה. מנגד, מכסות המים לשנים המדוברות, חולקו ונעשה בהן שימוש בפועל. לכן טוען המשיב כי מדובר בערר תיאורטי ואקדמי, שאינו מאפשר מתן החלטה מעשית, בין היתר בשל היותו מעשה עשוי, בעיקר נוכח השיהוי הרב בעצם הגשתו וכן מכיוון שמדובר בערר שאינו מקים עילת התערבות של ביה"ד בהחלטת המשיב.

 

 המשיב טוען כי ההחלטה שלא להקצות לעורר מכסת מים שנתית בשנים 2006 ואילך נתקבלה בנסיבות יישומה של תוכנית ההתנתקות, במסגרתה פונו ישובי הגוש ממקומם ובהתחשב בהמלצת רשות התכנון במשרד החקלאות, המוסמך להמליץ בעניין בפני המשיב. ההמלצה ניתנה בשים לב למצב בשטח, כאשר נוכח פינוי הישובים מחבל עזה פסק התכנון המשקי לקיומם ופיתוחם ולא היה מקום להמשיך ולהקצות מכסות מים לאותם ישובים, שאינם מעבדים קרקעות בעצמם. לטענת המשיב, ברי כי מעת שפונו הישובים פסק התכנון המשקי שלהם. המשיב טוען כי העורר אינו מוכן להשלים עם קביעה זו או שאינו מבחין בין הישובים שנוהלו בידי האגודות, שאינם ממשיכים להתקיים, לבין האגודות עצמן, שבשלב זה לא פורקו אך גם טרם הועתקו ולא התיישבו באורח מאורגן בעקבות הסכם העתקה במיקום אחר.

 

המשיב מציין כי השאלה האם העורר פורק או פנה למסלול של העתקה לא הייתה שיקול בעל נפקות להחלטה נשוא הערר. לטענת המשיב, פינוי הישובים מחבל עזה גרם לשינוי מהותי בהרכבם ואופיים, כך שלמעשה הם אינם קיימים עוד, הגם שהאישיות המשפטית שלהם כ"אגודות" טרם התבטלה פורמאלית מן הבחינה המשפטית. המשיב טוען כי פינוי הישובים ממקומם והעדר עיבוד עצמאי בפועל היוו את השיקולים הדומיננטיים הרלבנטיים. חובת הפירוק, כפי שנקבעה בחוק ההתנתקות, מהווה רק רקע להחלטה ולא הנימוק לה.

 

המשיב טוען כי מאחר שלכאורה, כפי שטוען העורר, ההתנתקות לא גרמה לשינוי כלשהו בפעילותו באזור הנגב המערבי, בפועל, בניגוד לטענת העורר, לא בוטלה מכסת המים שיועדה לשטחים אלו, אלא הועברה ישירות למח"ע. מכסת המים שהוקצתה בשנים שעברו לעורר, בגין הקרקעות שבתוך גוש קטיף בוטלה ואילו מכסת המים שהוקצתה בעבור שטחי הנגב המערבי הועברה למח"ע, שהיא מעבדת הקרקעות בפועל.

 

לטענת המשיב, החלטתו בדבר הקצאת מכסות המים בגין הגידולים באזור הנגב המערבי למח"ע נתקבלה בהתאם למדיניות המשיב שלא להקצות מכסות מים בשנים 2006-2007 ובכל תקופה נוספת לגופים שאין לגביהם תכנון משקי תקף ובהתאם לדין הכללי לגבי מיהות הזכאי למכסות מים. המשיב מציין כי ככל שהעורר יקים ישוב חדש ותוקצה לעורר קרקע למטרת עיבוד חקלאי, יקבל העורר מכסת מים המתאימה לצרכיו ולמגבלות משק המים. המשיב מציין גם כי העורר טרם חתם על הסכם העתקה. לטענת המשיב, חברי האגודות השיתופיות מישובי חבל עזה שפונו, אשר עוסקים כיום בחקלאות בתחומי ישראל וקיבלו הקצאת קרקע לכך, קיבלו גם מכסת מים מתאימה.

 

המשיב טוען כי העורר לא הביא כל ראיה לכך כי מי מהישובים סובר כמוהו כי שגה המשיב בהחלטה להקצות מכסת מים שנתית בגין העיבודים באזור הנגב המערבי לגורם שמעבדם בפועל - מח"ע. לטענת המשיב, הוברר כי מח"ע, על בעלי מניותיה, סומכת ידיה על החלטת המשיב ומצדדת בהחלטה נשוא הערר.

 

המשיב טוען כי הערר הוגש באיחור ולוקה בשיהוי מאחר שהיה על העורר להגישו תוך 21 יום מיום שנודע לו על החלטת המשיב. לטענת המשיב, העורר ידע על ההחלטה שלא להקצות לו מכסת מים לשנת 2006 עוד בתחילת שנת 2006 ולמרות זאת הערר הוגש רק ביום 10.5.07, למעלה משנה מהיום בו היה ברור לעורר מעבר לכל ספק כי לא תוקצה לו מכסת מים לשנת 2006.

 

עוד טוען המשיב כי מקורות המים במדינה הינם קניינו של הציבור ואין יכולת לקנות זכות קניינית במים, אלא ניתן לכל היותר להשתמש במים בכפוף להוראות חוק המים. המשיב טוען כי החלטתו שלא לתת לעורר רישיונות לשנים 2006-2007 נסמכה על המלצתו המקצועית של משרד החקלאות, זאת בהתאם להוראות סעיף 25א' ו-37 לחוק המים והוראות סעיף 18 לכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב), תשל"ו - 1976.

 

לטענת המשיב, היה עליו להתחשב בעמדת הגורם המקצועי - משרד החקלאות - לעניין שאלת "התכנון המשקי" בטרם מתן הקצאת מים לחקלאות לישוב מתוכנן. המשיב טוען כי הנתונים העובדתיים והידע בקשר עם שאלת היות הישוב מתוכנן מצויים בידיעתו הבלעדית של הגורם המקצועי המוסמך לדבר והבקיא בעניין - הרשות לתכנון חקלאי במשרד החקלאות.

המשיב טוען כי כבר נפסק כי הזכות למים צמודת מטרה ומיקום ספציפי ומוגדר.  כן טוען המשיב כי נפסק כי לא רק שהזכות למים צמודת מטרה ומיקום אלא תנותב אל היושב בקרקע והמעבד. לטענת המשיב, הזכות למים תקפה רק לגבי מי שמקיים בעצמו את מטרת הצריכה במקום הצריכה וכן כפופה למדיניות משק המים וניהולה אותה שנה.

 

המשיב טוען כי אין מחלוקת כי בקרקעות שבנגב המערבי קיים גוף מעבד אחד בלבד - מח"ע - אשר אמון על עיבוד הקרקע וניהולה בעבור מספר ישובים, עליהם נמנע העורר. המשיב מציין כי עד להתנתקות חלקי מכסות המים שהועברו על ידי האגודות השותפות במח"ע לשימושה נרשמו ברישיון ההספקה למח"ע, כאשר האגודות, לרבות העורר, הופיעו כצרכנים מפורטים באותו רישיון. גם עובר להתנתקות, הגם שהעורר היה פורמאלית בעל ההקצאה, הרי שבפועל קיבלה מח"ע, כמעבדת הקרקעות, את הקצאת המים באיזור הנגב המערבי.

 

לטענת המשיב, נוכח אחיזתה הבלתי מעורערת ורבת השנים של מח"ע בקרקעות אלו ובהתחשב בעובדה שהזכות למים אינה זכות המוקנית בנפרד מהשימוש בהם, אלא הולכת אחרי מי שמקיים את מטרת השימוש במקום השימוש, ראוי היה, עוד קודם להתנתקות, להקצות את מכסות המים המיועדות ישירות למח"ע. על אחת כמה וכמה, טוען המשיב, נכון היה לנהוג כך נוכח המצב שנוצר על רקע ההתנתקות, עם עזיבת ישובי חבל עזה את מקום מושבם, עת פסק התכנון המשקי של ישובים אלה ובכללם העותר ועת שהפכו, ולו לתקופת ביניים, עד לביצוע העתקה של הישוב, להיות גוף נטול אחיזה בקרקע של ישוב.

 

המשיב טוען כי מרגע שישוב העורר פונה ממקומו הוא הפסיק להיות ישוב שיש לו תכנון משקי וזאת כל עוד לא העתיק את מקומו. כן טוען המשיב כי העורר לא עמד בנטל ההוכחה לסתור את עמדת המשיב ולא הוכיח כי התכנון המשקי שלו לא פסק חרף פינויו. המשיב טוען כי די בכך כדי לדחות את הטענה כי אין בסיס להחלטת המשיב.

 

המשיב טוען כי המצב החוקי המיוחד המתייחס להתנתקות התבסס על נקודת מוצא שדינם של הישובים פירוק, זאת בשונה מתאגידים דוגמת מח"ע שהמחוקק לא סבר כי ההתנתקות מביאה לקץ חייהם המשפטיים. לטענת המשיב, הכלל שנקבע בחוק היה פירוק האגודות והחריג היה קבלת בקשה להתקשר בהסכם העתקה. המשיב טוען כי המחוקק לא התייחס לאפשרות של "ריק" מתמשך בו מחד גיסא האגודה השיתופית לא התפרקה ומאידך גיסא טרם חתמה על הסכם העתקה. בפועל, לאור בקשת העורר להעתקת מקום מושבו בתחום מדינת ישראל לא הוחל בפירוקו, אך עד היום, בחלוף למעלה משלוש וחצי שנים ממועד ההתנתקות לא חתם העורר על הסכם העתקה.

 

המשיב טוען כי במסגרת תקנות יישום תכנית ההתנתקות (תאגידים קשורים לאגודות שיתופיות התיישבותיות), התשס"ה - 2005 ביקש המחוקק להסדיר את גורל המקרקעין בתחום מדינת ישראל, לאחר ההתנתקות, בדרך של יצירת בעלות ישירה של חברי האגודות המתפרקות בתאגידים שיש להם נגיעה למקרקעין אלה ובהם מח"ע. עם הפינוי ובעקבותיו איבדו הישובים ועימם האגודות ההתיישבותיות שחיו בהם זיקה ישירה לעיבוד הקרקעות באיזור הנגב המערבי.

 

על כן, טוען המשיב, כי ההחלטה שלא להקצות לעורר מכסת מים בשנים 2006-2007 ולהעביר את מכסת המים למח"ע בשטחי הנגב המערבי הינה תולדה של המצב העובדתי בשטח הקיים מאז ההתנתקות במהלך שנת 2005 ועד עתה. המשיב טוען כי ההחלטה עולה בקנה אחד הן עם הדין המיוחד העוסק במהותה של הזכות למים בנסיבות המקרה הנדון ומהווה פרשנות משפטית סבירה של כוונת המחוקק לנפקות יישום תוכנית ההתנתקות. עוד טוען המשיב כי לא רק שהעברת הקצאת המים למח"ע התבקשה מהדין ומהנסיבות, אלא שהעורר כשל בהוכחת נזק שנגרם לו בעטייה. מבחינת העורר לא נגרם שום שינוי בשימוש שנעשה בפועל במכסות המים ואלו הופנו לאותה פעילות שהייתה קיימת ערב ההתנתקות. הקצאת המים למח"ע אפשרה את המשך קיום החקלאות של העורר בידי מי שמעבדים עבורו את השטח בפועל. על כן, טוען המשיב, לא נעשה שום שינוי בפועל לגבי העורר בעניין הקצאת המים של השטחים שבאיזור הנגב המערבי. לא נעשה שום שינוי בשימוש במכסת המים באיזור הנגב המערבי והעורר המשיך ליהנות מפירותיה של הקצאת המים בדיוק כמו בעבר.

 

המשיב טוען כי כאשר לא הייתה פגיעה בפועל לא ניתן לטעון שהחלטת המשיב חרגה ממתחם הסבירות. כן טוען המשיב כי הערר, שממילא היה אקדמי ותיאורטי, לא ישנה שום דבר כיוון שהשימוש שנעשה במכסת המים היה זהה בין אם יתקבל הערר ובין אם לא יתקבל.

 

באשר לטענות העורר כי המשיב שינה את נימוקי ההחלטה טוען המשיב כי ההחלטה שלא להקצות לעורר מכסות מים לשנים 2006-2007 לא נסמכה על כך שהעורר פורק מבחינה משפטית, אלא "פונה", וחל שינוי לכל הפחות במקומו. המשיב אף ציין במכתב שנשלח לעורר כי פינוי הישובים מחבל עזה גרם לשינוי מהותי בהרכבם ואופיים, כך שלמעשה הם אינם קיימים עוד, הגם שהאישיות המשפטית שלהם כ"אגודות" טרם התבטלה פורמאלית מן הבחינה המשפטית. המשיב טוען כי העורר פונה ממקומו ואינו קיים עוד במתכונתו עובר לפינוי מבחינה אובייקטיבית במרחב הפיזי. לטענת המשיב, ישוב המעבד קרקעות וזכאי למכסת מים אינו יכול להיות "על הנייר" בלבד. לכן שאלת הפירוק אינה רלבנטית והיא לא הייתה הרקע להחלטה, לטענת המשיב. המשיב טוען כי הנימוק לפיו בטלה הקצאת המים בגין הפסקת התכנון המשקי אינו נימוק חדש להחלטה והוא נכתב במפורש בנימוקי ההחלטה של משרד החקלאות מיום 16.5.06.

 

המשיבה 2 טוענת כי כחלק בלתי נפרד מהחלטת המשיב הוקצו למח"ע מכסות מים נוספות חלף חלק ממכסות המים שהוקצו עד אותה עת לעורר. המשיבה 2 טוענת כי קודם להתנתקות הקצאת מכסות המים נעשתה לישובים, כאשר מח"ע הופיעה על הרשיונות כ"ספק אחר" ובמקביל הונפק לה רישיון הפקה והספקה של מים. בשנת 2005 בוצעה ההתנתקות והישובים הוחרבו ולא היו עוד. כנובע ממציאות זו קבע משרד החקלאות כי פסק התכנון המשקי של הישובים ועל כן אין להקצות לאותם ישובים את מכסות המים שהגיעו להם בעבר. נוכח הנחיית משרד החקלאות פעל המשיב לגיבוש פתרון למצוקה המתהווה בקשר עם קרקעות מח"ע ופעילות המשיבה 2 והעמיד למח"ע מכסה בגובה השווה לסך כל המשאבים שהועמדו לרשותה בעבר מתוך מכסות הישובים, עליה התווספה גם מכסה נוספת.

 

המשיבה 2 טוענת כי המכסה נשוא הערר הייתה המכסה שהוקצתה לישוב ולא לעורר שהינו האגודה שפעלה בישוב. כן טוענת המשיבה 2 כי תנאי מתלה להקצאת מכסת מים לישוב הינה היותו ישוב מתוכנן. בידי שר החקלאות מצויה סמכות בלעדית לקבוע מי הוא ישוב מתוכנן. מקום בו ישוב מסוים אינו נכלל במניין הישובים המתוכננים, לא עומדת למשיב הסמכות להקצות לו מכסת מים.

 

המשיבה 2 טוענת גם כי החלטת המשיב הסתמכה על הפסקת התכנון המשקי של העורר ולא על מצבה המשפטי של האגודה, שאמנם לא פורקה אך גם לא ביצעה הליך של העתקה. מאחר שהישוב חדל מלהתקיים לא ניתן היה להקצות לו מים ולא נגרם לו כל נזק בגין החלטת המשיב להעביר את ההקצאה למשיבה 2.

 

כן טוענת המשיבה 2 כי אין יסוד לטענה כאילו המשיבה 2 אדישה לתוצאות הערר מחמת שאינו צופן בחובו נזק למח"ע. המשיבה 2 טוענת גם כי אין יסוד לטענת העורר כי האגודות האחרות רואות בעורר כמי שהינו "חוד החנית" לשמירה על האינטרסים שלהם. לטענת המשיבה 2, ההחלטה להתנגד לעמדת העורר ולתמוך במהלך שננקט על ידי המשיב התקבלה אצל הנהלת מח"ע, המאוישת בנציגי כל האגודות ועל דעת נציגי כל המושבים שהשתתפו בדיון.

 

המשיבה 2 טוענת כי החלטת המשיב הייתה הסבירה ביותר בנסיבות העניין, במסגרת מתחם הסבירות ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלבנטיים, ואין להתערב בה. כן טוענת המשיבה 2 כי קבלת הערר וביטול המכסה תפגע במשיבה 2 שהסתמכה על מכסת המים שהוקצתה לה ומיצתה את השימוש בה.

 

העורר טוען בתשובתו לסיכומי המשיבים כי הערר מתייחס למכסות המים לשנים 2006 ואילך, כלומר, לביטול מכסת המים הקבועה של מושב קטיף, וככזה אינו רטרואקטיבי, אינו תיאורטי ומאוד רלוונטי. לטענת העורר, המשיבים מעלים בסיכומיהם טענות ועובדות שהופרכו. כן טוען העורר כי לא הייתה כל החלטה לגבי הפסקת התכנון המשקי של העורר באשר לקרקעות המצויות בתחומי הקו הירוק. העורר מתנגד לפרשנות שמציעה מח"ע לפיה מכסת מים ניתנת לישוב ולא לאגודה. העורר טוען גם כי טענת המשיב כי ראוי להקצות את המים למח"ע סותרת את הדין והנוהג וחותרת תחת מבנה ההתיישבות. לטענת העורר, משמעות טיעון המדינה, שראוי להעניק את מכסת המים למי שעושה בה שימוש בפועל מהווה פגיעה חמורה ובלתי סבירה שלא על פי חוק בזכות הקניין ובחופש העיסוק של האגודה ומהווה התערבות בלתי סבירה וחורגת מגדרי החוק בחופש החוזים וחופש ההתאגדות של האגודות החקלאיות. העורר טוען כי זכותו של העורר לעבד את הקרקע לא נשללה וזיקתו לקרקעות המעובדות לא השתנתה עקב ההתנתקות. על כן, מבקש הוא לקבוע כי מכסת המים בוטלה שלא כדין. 

דיון ומסקנות:

 

שיהוי:

 

סעיף 31(א) לחוק המים, תשי"ט - 1959, קובע כי:

"הרואה עצמו נפגע על ידי סירובו של מנהל הרשות הממשלתית לתת רשיון הפקה, על ידי תנאים שנקבעו ברשיון הפקה או על ידי התלייתו, שינויו או ביטולו, רשאי לערור על כך לפני בית הדין תוך 21 יום מיום מסירת הודעה על החלטת מנהל הרשות הממשלתית".

המחוקק קבע מועד קצר להגשת הערר מאחר שלאחר ביטול הרישיון המים מסופקים לגורם אחר וכל שינוי בהחלטה לאחר מכן עלול להביא למצב בו נפגעים גורמים נוספים, להם סופקו המים לאחר ביטול רישיונו של העורר.

כך במקרה זה, המים סופקו לגורם אחר ושינוי מאוחר בהחלטה יביא לפגיעה באותו גורם.

העובדה שהעורר התכתב עם המשיב והמתין למכתבי המשיב אינה עילה להימנע מהגשת ערר לפרק זמן כה ארוך במקרה זה. כבר נקבע בפסיקה כי ניהול מו"מ אל מול רשות אינו עוצר את הזמן המוקצב בחוק להגשת ערר. העובדה שהעורר סירב לראות בסירוב המשיב להקצות לו מים תשובה סופית אינה מהווה צידוק לשיהוי כה ארוך, כאשר ברור ממכתביו של העורר כי ידע כבר בתחילת שנת 2006 אודות החלטת המשיב שלא להקצות לו מים בשנת 2006. לעניין שיהוי בשל ניהול מו"מ ראה:

עע"מ 3416/09 עירית ירושלים נ' רחל כהן ואח'(החלטה מיום 4.5.09, פורסמה באתר בית המשפט העליון, ס' 9 להחלטה);

בג"צ 7250/97 יוסף סולימאני ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד נד(3), 783;

ו"ע 607/07 גן הדרום אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב(טרם פורסם, 13.8.08).

מאחר שהשנים 2006-2007, לגביהן הוגש הערר מלכתחילה, כבר חלפו, מכסות המים לשנים אלו כבר חולקו ונוצלו במלואן, כך שמדובר במעשה עשוי. לא ניתן כעת להחזיר את הגלגל לאחור ולהורות על שינוי בדיעבד בהקצאת המכסות.

מאחר שאין במו"מ לעכב את הזמן המוקצב להגשת הערר בנסיבות המקרה, לא ניתן לקבל את הסברו של העורר לשיהוי בהגשת הערר וניתן כבר מטעם זה לדחות את הערר בשל שיהוי בהגשתו. לעניין דחייה על הסף בשל שיהוי בהגשה, ראה:

בג"ץ 9043/08 מועצת הכפר עזרייה ועוד 24 אח' נ' ממשלת ישראל ואח' (טרם פורסם, 2009).

למרות האמור לעיל, אדון בערר גם לגופו של עניין, מפאת חשיבות הנושא.

זכותו של העורר להקצאת מים:

 

סבורני כי יש לדחות את הערר גם לגופו של עניין. אני סבור כי בטענת העורר כי הקצאת המים שלו לחקלאות בוטלה ישנה טעות יסודית. הקצאת המים לא בוטלה. היא הועברה למח"ע למהלך התקופה שבה העורר נעקר ממקומו וטרם העתיק את מקומו לישוב אחר. הקצאת המים עדיין משמשת לעיבוד השטחים השייכים לעורר על ידי אותו גוף שעיבד אותם במשך כל הזמן, מח"ע. סבורני כי בהחלטה זו לא נפל פגם יסודי היורד לשורשו של עניין והחורג ממתחם הסבירות, המצדיק התערבותו של בית הדין למים. אפרט להלן.

על פי סעיף 18 לכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב), תשל"ו-1976 (להלן: "כללי המים"),הקצאת מים לחקלאות תינתן לישוב מתוכנן בהתאם לצרכי הישוב לקיומו ופיתוחו. בעת קביעת כמות המים המוקצית לחקלאות לישוב מתוכנן יביא המשיב בחשבון את אמות המידה של התכנון המשקי הכולל שנקבע לאותו ישוב ויתחשב לשם כך בהמלצות המרכז לתכנון שבמשרד החקלאות הנוגעות לעניין. על פי סעיף 1 לכללי המים ישוב מתוכנן נקבע על ידי שר החקלאות.

לאחר פינוי חבל עזה וההתנתקות בשנת 2005, מושב קטיף נעקר ממקומו ואין מחלוקת כי הישוב טרם הועתק למקום אחר. בנסיבות העניין, ברור שהישוב לא יכול היה להשתמש בהקצאת המים שבנדון לצרכי קיומו ופיתוחו, מאחר שהישוב לא היה קיים כישוב בפועל ושעוסק בחקלאות לאחר ההתנתקות. אמנם האגודה נשארה קיימת, אך אין חולק כי הישוב עצמו נגרע מרשימת הישובים המתוכננים באותה עת ולכן יש לקבל את קביעת משרד החקלאות כי פסק התכנון המשקי לקיומו ותכנונו של מושב קטיף בזמן הרלוונטי לערר. משקבע משרד החקלאות כי הישוב קטיף אינו עולה עוד כדי "ישוב מתוכנן", מאחר שפסק התכנון המשקי לקיומו ותכנונו, הרי שמדובר בקביעה שבסמכותו של משרד החקלאות על פי דין. למשיב אין שיקול דעת להתערב בקביעה זו ועליו לקבל את המלצת משרד החקלאות שלא להקצות מים לישוב שחדל מלקיים תכנון משקי ואינו נמצא לעת הזו בין הישובים המתוכננים הזכאים להקצאת מים לחקלאות.

 

אמנם העורר, כאגודה, נשאר קיים ולא פורק, אך הישוב לא הועתק למקום אחר ולכן לא היה קיים ולא נזקק להקצאת המים לשם פיתוחו בעת הרלוונטית לערר. העורר לא התיישב בישוב אחר, במסגרתו הוא זקוק להקצאת המים. על כן, אין המדובר במצב בו העורר התיישב במיקום חדש והוא מעבד קרקעות במישרין באופן שמצדיק מתן הקצאת מים לעורר עצמו בגין הקרקעות שהוא מעבד.

 

כמו כן, הקצאת המים של העורר לא בוטלה, אלא הועברה למח"ע, אשר אין מחלוקת כי היא זו שמעבדת את השטחים בנגב המערבי עבור העורר. מח"ע עצמה פנתה בעניין זה למשיב בטרם מתן ההחלטה. לכך, כאמור, יש להוסיף את הנתונים שנמסרו למשיב בידי הרשות לתכנון חקלאי במשרד החקלאות, לפיהם העורר פונה מהישוב בו היה נמצא ועל כן פסק התכנון המשקי לקיומו ותכנונו וכי העורר אינו מעבד בעצמו את הקרקעות בנגב המערבי. כן יש להוסיף כי מהראיות שהוצגו בפני בית הדין עולה כי בכל מקרה הקצאות המים של הישובים אשר מח"ע מעבדת עבורם את הקרקעות נמסרו על ידי ישובים אלה למח"ע לשם עיבוד הקרקעות. מהאמור לעיל ניתן להסיק כי החלטתו של המשיב להעביר את הקצאת המים למח"ע, אשר מעבדת את השטחים עבור העורר, הסתמכה על עובדות נכונות ועל שיקול דעת בהתאם לנתונים שהובאו בפניו ולכן המדובר בהחלטה סבירה לאור הנסיבות.

באשר לטענתו של העורר כי מטרת הליך ההעתקה, הקבוע בחוק ההתנתקות, הינה לשמור על נכסיה של האגודה, הרי שטענה זו נכונה, אך המדובר בשמירה על נכסים כגון נחלות. הקצאת המים לחקלאות שניתנה לעורר אינה נכס הנמנה בין הנכסים עליהם בא לשמור הליך ההעתקה הקבוע בחוק ההתנתקות.

 

סעיף 3 לחוק המים קובע את זכאותו של כל אדם לקבל מים ולהשתמש בהם.

סעיף 6 לחוק המים קובע כי על בעל המכסה לעשות שימוש במים רק למטרה לשמה הוקצו לו. בטלה המטרה - פקעה הזכות למים. העורר טוען כי בעניינו לא בטלה המטרה, מאחר שהאגודה ממשיכה לעסוק בחקלאות ומתעתדת להתיישב בישוב חקלאי ולהמשיך לעסוק בחקלאות. עם זאת, העורר לא מכחיש כי טרם התיישב בישוב חקלאי ואינו מעבד כעת בעצמו את הקרקעות בנגב המערבי. כאמור לעיל, עולה מהראיות כי הישובים מוסרים למח"ע את הקצאות המים שלהם לשם עיבוד הקרקעות על ידי מח"ע. אין לקבל טענה בדבר ניסיונות לקבל הטבות או עדיפויות במח"ע בשל מסירת הקצאה גדולה יותר על ידי העורר, זאת מאחר שעל פי חוק יש לעשות שימוש במים רק למטרה לשמה הוקצו, כלומר, עיבוד הקרקעות, וזה מה שנעשה במקרה זה על ידי מח"ע. על כן, לא מצאתי כי בנסיבות העניין נפגעו זכות או אינטרס כלשהו של העורר. הקצאת המים הועברה למח"ע, אשר מעבדת את הקרקעות עבור העורר ולכן העורר לא נפגע מהחלטתו של המשיב.

 

מטיעוניו של העורר עולה הרושם כי העורר סבור שעליו לשמור על הקצאת המים שהייתה לו בגין השטחים בנגב המערבי כדי שיוכל לעשות עם המים כפי שירצה, בין היתר, לקבל הטבות מסוימות בשל הענקת הקצאת המים למח"ע. כלומר, העורר מתייחס להקצאת המים כנכס קנייני השייך לו. אך הזכות למים אינה קניינו של העורר. הקצאת המים היא הקצאה שנתית שאינה מקנה לעורר זכות לקבל הקצאת מים זהה או אחרת בשנים העוקבות. הקצאת המים נבחנת בכל שנה מחדש על יסוד הנסיבות, הצרכים ואילוצי משק המים (ראה סעיף 2 לכללי המים). רישיונות שניתנו לעורר במהלך השנים הקודמות אינם יכולים לבסס זכות אישית או קניינית כלשהי, ודאי לא כאשר חל שינוי בנסיבות המצדיק זאת, כגון השינוי שחל במקרה זה, לאור העובדה שהעורר לא העתיק את מקומו לישוב אחר והקרקעות באיזור הנגב המערבי מעובדות על ידי מח"ע ולא על ידי העורר ישירות.

בנוסף, כאשר במקרה זה העורר לא הצביע על אינטרס לגיטימי שנפגע או על נזק לגיטימי שנגרם לו כתוצאה מהעברת הקצאת המים למח"ע, אשר ממילא היא זו שעיבדה את השטחים בנגב המערבי עבור העורר בשנים שבנדון, הרי שלא הוכח כי נפל פגם כלשהו בהחלטת המשיב להעניק את הקצאת המים למח"ע במקרה זה. מאחר שלא הוכחה פגיעה של העורר מהחלטת המשיב, לא ניתן לקבל את טענתו של העורר בדבר פגיעה בזכות הטיעון של העורר. במקרה זה גם אם נפגעה זכות הטיעון של העורר, הרי שההפרה לא גרמה לעוול מאחר שממילא לא נפגעו כל זכות או אינטרס של העורר, שאיננו זכאי להקצאת המים מכיוון שטרם העתיק את מקום הישוב ואינו מעבד בפועל את הקרקעות בעצמו.

 

מאחר שהעורר לא מעבד בעצמו את הקרקעות ומאחר שהזכות למים אינה נכס קנייני השייך לעורר, לא ניתן לקבוע כי נפגעה זכותו של העורר למים. העורר לא עושה שימוש במים ממילא ומי שעשה שימוש במים בתקופה הרלבנטית לערר ועיבד את הקרקעות עבור העורר זו מח"ע, אשר קיבלה את הקצאת המים של העורר. על כן, לא נפגעה כל זכות של העורר בגין החלטת המשיב. 

יתכן שהמשיב היה צריך מלכתחילה לתת את רישיון המים למח"ע, מאחר שהיא זו שעיבדה את השטחים. ברישיונות שניתנו עד שנת 2006 מח"ע מופיעה כספק אחר  והעורר הופיע כבעל הרישיון. מאחר שכטענת המשיב, הזכות למים קשורה למקום הצריכה ומטרת הצריכה, יתכן שהיה על המשיב לרשום את מח"ע מלכתחילה כבעלת רישיון המים, מאחר שהעורר ממילא לא ישב בשטחים המעובדים בעצמו. אך מכל מקום, העורר לא יושב בשטחים המעובדים וגם לא מעבד אותם בעצמו והקצאתו נמסרה לגורם שמעבד עבורו את השטחים. על כן, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת המשיב להקצות את המים למי שעושה בהם שימוש בפועל לעיבוד השטחים - מח"ע.

 

כפי שמציין אף המשיב, במידה שיקבע כי מח"ע אינה בעלת זכות עוד לעבד את הקרקעות והן תעבורנה לעיבודה הבלתי אמצעי של קטיף, הרי שלא תהיה מניעה לשוב ולהחזיר את הרישיון על שם קטיף. כמו כן, במידה שהעורר יתיישב במקום חדש ויהיה זקוק להקצאת מים לחקלאות, העניין ייבדק על ידי המשיב בהתאם לנסיבות העניין ואילוצי משק המים ותינתן לעורר ההקצאה הדרושה בהתאם לנסיבות.

לא מצאתי מקום לקבל את טענת העורר כי המשיב קיבל את החלטתו לביטול מכסת הישוב על בסיס ההנחה שלעורר הוצא צו פירוק וכי לאחר שגילה כי לא כך הדבר שינה את נימוקי ההחלטה. כאמור, ההחלטה התקבלה על סמך הקביעה כי פסק התכנון המשקי מאחר שהישוב אינו קיים עוד ולא הועתק למקום אחר (ראה תכתובת בין הצדדים שצורפה לערר ובמיוחד תשובת משרד החקלאות - נספח ה' לערר). בנסיבות המקרה, אין קשר לכך שהאגודה לא פורקה. כך גם אין רלוונטיות להסכם ההעתקה, אשר בינתיים לא ברור מתי יתממש. כאמור, וכפי שציין המשיב, אם וכאשר יועתק הישוב למקום אחר, תישקל מחדש הקצאת המים בהתאם לנסיבות ולאילוצי משק המים. 

 

באשר לטענת העורר כי קיימת הפליה בינו לבין עצמונה - הרי שיש לקבל את טענת המשיב כי עצמונה מעבדת את השטחים בעצמה ולא באמצעות מח"ע ולכן מדובר במקרה שונה ולא בהפליה. כאמור, בנסיבות המקרה, יש להקצות את המים למי שעושה בהם שימוש בפועל ומעבד בעצמו את השטחים ובמקרה של העורר זוהי מח"ע.

לא הוכחה טענת העורר כי המשיב לא הפעיל שיקול דעת עצמאי בקבלת ההחלטה. הכללים מחייבים את המשיב להביא בחשבון את המלצת הגוף המקצועי הבקיא בעניין. משרד החקלאות הוא הגוף אשר חזקה כי יש לו את הידע הדרוש ולא הוכח כי החלטת המשיב להעביר את הקצאת המים למח"ע הסתמכה על המלצת משרד החקלאות ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי. העורר לא הוכיח כי הישוב הועתק למקום אחר או כי הוא מעבד בעצמו את הקרקעות ועל כן לא הוכח כי נפלה טעות בשיקול דעתו של המשיב, אשר בחר לקבל את המלצת משרד החקלאות להעביר את הקצאת המים למח"ע, הגוף אשר עיבד בעצמו את הקרקעות.

סיכום:

לאור כל המפורט לעיל, סבורני כי בנסיבות העניין ההחלטה התקבלה לאחר שקילת כל האינטרסים הראויים להתחשבות במקרה דנן, ביניהם ניהול נכון של משק המים וניתוב מים לגורם שמעבד בשטח את הקרקעות. כמו כן, כאמור, לא הוכח כי נגרם לעורר נזק כלשהו, שכן מטרתה של הקצאת המים שבנדון הינה עיבוד השטחים החקלאיים, שממילא עובדו על ידי מח"ע ולא על ידי העורר ומאחר שאין המדובר בזכות קניינית לא ניתן לטעון כי נגרם לעורר נזק או כי נפגעה זכותו בנסיבות העניין. על כן, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיב.

כפי שצוין לעיל - אם בעתיד ישתנה מעמדו של העורר במובן זה שיוקם ישוב וכן אם יבחר העורר לפרוש מההתאגדות במסגרת מח"ע ולבצע את העיבודים החקלאיים בעצמו ממילא ניתן יהיה להשיב לו את מכסת המים שהועברה למח"ע, שכאמור פועלת בשמו של העורר ועבורו, חזרה אל העורר. 

 

לאור האמור לעיל, אני ממליץ לחברי הרכב בית הדין לדחות את הערר.      

בשולי האמור לעיל נעיר כי  על אף שסבור אני כי התוצאה אליה הגיע המשיב בפעולותיו היא התוצאה הנכונה, בנסיבות העניין, ראוי היה כי המשיב יקפיד בקיום ההליך המנהלי כהלכתו, זאת כאשר קיבל החלטות בנוגע למשיב. לענין זה ראוי היה לקיים את הליך השימוע, לבחון את טענות העורר ולהחליט לאחר שמיעת טענות. 

בהליך המינהלי הוכרה זכות השימוע והטיעון גם כן כזכות בסיסית. זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד שיש לכל אדם אשר עניינו נדון לפני הרשות. הכלל הבסיסי בשיטת המשפט מורה, כי רשות מינהלית תימנע מהחלטה בזכויותיו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו. ראה: בג"ץ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ו 696, 703 (1952); בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493, 1511 (1958); בג"ץ 316/76 המגדר - ברזלית נ' רפאלי, פד לא(3) 281 (1977); בג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים, נז(4), 577 (2003). הכלל הוא, כי מדובר בזכות מהותית אשר לא תישלל אלא במקרים חריגים. זכות זו חלה גם כאשר מדובר בגוף שהוא בגדר מייעץ או ממליץ בלבד, לא כל שכן רשות אשר עלולה בהחלטותיה לפגוע בזכויות יסוד. ראה: יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב 801-796 (התשנ"ו); בג"ץ 4112/90 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' אלוף פיקוד הדרום, פ"ד מד (4) 626 (1990). זכות הטיעון היא זכות יסוד ששורשיה נטועים בכללי הצדק הטבעי. ראה: בג"ץ 7574/06 הסוללים קבוצת מכבי צעיר להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, טרם פורסם (2007). עם כל הקושי האדמניסטראטיבי שהתגלע בטיפול בבעיות השונות של ישום תכנית ההתנתקות (ראה לעניין זה, בין היתר, את "דוח מעקב היבטים בטיפול במפוני "גוש קטיף" בעקבות ההתנתקות" שפרסם משרד מבקר המדינה בינואר 2009)  לא הייתה כל עילה שלא לקיים את ההליך המנהלי כהלכתו, לרבות שמיעת טענות העורר בטרם קבלת ההחלטות בענינו, החלטות נשוא ערר זה.

לעת הזו, ולאחר ששמענו את טענות העורר, נמצא כי אין מקום להתערב בהחלטה שהתקבלה. עם זאת ראוי היה כי ההליך יבוצע כנדרש, באופן בו לא יקופחו זכויות מהותיות ודיוניות של העורר וחבריו, אשר מפעל חייהם עבר טלטלה של ממש עם פינויים מגוש קטיף. 

נעיר עוד כי חוק   יישום תוכנית ההתנתקות הציב במסגרת מטרותיו מטרה שהינה "העתקת מקומות של קבוצות מתיישבים והעתקת אגודות שיתופיות התיישבותיות למקומות חלופיים, לפי הוראות חוק זה" (סעיף 1(4)). בהתאם לכך קבע החוק שתי הוראות המאפשרות למדינה להקצות למתיישבים, ובכלל זאת לחקלאים שביניהם, נחלות חלופיות: זו הקבועה בסעיף 85 לחוק (ביחס להעתקה קהילתית של קבוצת מתיישבים או אגודה שיתופית), וזו הקבועה בסעיף 3(ד) לתוספת השנייה (לעניין הקצאת נחלה חלופית באזור עדיפות א' בנגב או בגליל)(בג"צ 1661/05 מועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה - אריאל שרון ואח' , פ"ד נט(2), 481, סעיף 348-349 לפסק הדין). העתקת ישוב או הקצאת נחלה מחייבות, כפועל יוצא, גם הקצאה של מכסות מים, בהתאם לכללים החלים על הקצאת מים  להתיישבות חקלאית. החוק קובע  מנגנון של פיצוי כספי על פגיעה באמצעי יצור ואולם אינו כולל בהגדרותיו גם פגיעה כתוצאה משלילת  זכויות לקבלת מכסת מים. נראה כי עניין זה ראוי שיבחן וישקול ע"י הגורמים האמונים על יישום הוראות החוק באופן בו לא יקופחו אותם חקלאים שיישוביהם הועתקו למקומות חילופיים או שהועברו כיחידים לנחלות בהתיישבות אחרת.                                    _______________________ 

              ר. שפירא, שופט

                  [אב"ד]                                   

מר שאול שטרייט - נציג ציבור:

אני מסכים.

                                                                                                                                _______________________

                                                                                                      שאול שטרייט

                                                                                                          נציג ציבור

מר גדעון הרמלין- נציג ציבור:

אני מסכים.

                                                                                                                                _______________________

                                                                                                      גדעון הרמלין

                                                                                                          נציג ציבור

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ