אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דחיית ערעור על הרשעת המערער בעבירות אינוס, איומים ומעשה סדום

דחיית ערעור על הרשעת המערער בעבירות אינוס, איומים ומעשה סדום

תאריך פרסום : 13/01/2008 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
6923-07
10/01/2008
בפני השופט:
1. ע' ארבל
2. א' חיות
3. י' דנציגר


- נגד -
התובע:
יוסי גרואג
עו"ד דוד גולן
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד אוהד גורדון
פסק-דין

השופט  י'  דנציגר:

1.        בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים י' טימור, ח' סלוטקי ו-ו' מרוז) מיום 14.5.06, אשר הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

2.        כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לו חמש עבירות אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); שלוש עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין ועבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. על פי כתב האישום, המערער, אשר במועד ביצוע העבירות היה כבן 16 והמתלוננת, אשר במועד ביצוע העבירות הייתה כבת 14, למדו יחד בבית ספר תיכון והיו חברים מחודש דצמבר 1998, במשך תקופה בת כשבעה חודשים. כתב האישום כולל שבעה אישומים שונים בעבירות המפורטות לעיל, אשר בוצעו כולן בשנת 1999, כדלקמן:

           על פי האישום הראשון, ביום 15.4.99 הזמין המערער את המתלוננת לטייל בשדה באזור מגוריהם, שם הפשיט את המתלוננת מבגדיה, נישק אותה בכל גופה, החדיר את איבר מינו אל איבר מינה עד אשר הגיע לסיפוק מיני, למרות שהמתלוננת בכתה וביקשה כי יחדל ממעשיו;

           על פי האישום השני, במועד כלשהו בשנת 1999, כאשר שהו בבית המתלוננת, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, בניגוד לרצונה. כשעה לאחר מכן, כשביקשה המתלוננת להתקלח נכנס אחריה המערער למקלחת ומשסירב לצאת יצאה המתלוננת לחדרה. המערער הגיע לחדרה של המתלוננת, שם החדיר את איבר מינו לאיבר מינה בניגוד לרצונה בשנית;

           על פי האישום השלישי, במועד כלשהו בשנת 1999 הגיע המערער לבית המתלוננת ולאחר שהבהירה לו כי היא מעוניינת להיפרד ממנו איים עליה כי יהרוג אותה ויתאבד, נישק אותה בכוח על שפתיה ונגע בגופה. המתלוננת סטרה לו והוא תפס בחזה. לאחר שאיימה עליו כי תצעק, עזב את הבית. מאוחר יותר, המערער נעלם ואמו ביקשה את עזרתה של המתלוננת בחיפושים אחריו, כאשר בינתיים התקשר המערער לאמה של המתלוננת, סיפר לה שבלע כדורים וכי הוא מעוניין להיפרד מהמתלוננת. לאחר מכן הגיע המערער אל ביתה של המתלוננת, הודיע לה כי החליט להרוג אותה במקום להתאבד, נשק לה בכוח ונגע בחזה;

           על פי האישום הרביעי, יומיים לאחר הארוע נשוא האישום השלישי אילץ המערער את המתלוננת, באיומים, לעזוב את בית הספר ולהגיע לביתה, שם הפשיט אותה מבגדיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בכוח ולמרות התנגדותה, עד שהגיע לסיפוק מיני;

           על פי האישום החמישי, המערער הגיע לבית המתלוננת, התנצל בפניה על מעשיו וביקש שלא תספר עליהם לאיש על מנת שלא יסתבך. המתלוננת ביקשה שיעזוב ופתחה את הדלת ואז המערער דחף אותה, נעל את הדלת, היכה אותה, הפשיט אותה מבגדיה, והחל להחדיר את איבר מינו לישבנה ולאחר שנשכה את ידו ואיימה עליו כי תספר על מעשיו לאמה - הפסיק את מעשיו;

           על פי האישום השישי, המערער הגיע שוב לביתה של המתלוננת שביקשה ממנו לעזוב ואיימה כי תתקשר לאמה. המערער נטל סכין מהמטבח והמתלוננת התקשרה לחברתה וביקשה ממנה להגיע לביתה בדחיפות, כאשר המערער מנתק בכל פעם את השיחה. לאחר שאמרה המתלוננת לנאשם כי חברתה בדרך, הוא איים כי יתאבד וחתך את עצמו באמצעות הסכין. כאשר הגיעה חברתה של המתלוננת, המערער עזב את הבית ומאוחר יותר חזר וביקש את חפציו, תוך שהוא מאיים על המתלוננת כי יתנקם בה;

           על פי האישום השביעי, המערער הגיע פעם נוספת לביתה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כנגד רצונה וזאת, לדבריו, כנקמה.

3.        ביום 1.1.07 גזר בית המשפט קמא על המערער עונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירה על סעיפים 345, 347, 348 ו-379 לחוק העונשין וכן פיצוי למתלוננת בסך 35,000 ש"ח. ביום 26.6.07 קיבל את חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות ובהתאם להסכמת המערער והמשיבה, המיר את המאסר בפועל שנגזר על המערער בעבודות שירות.

פסק הדין של בית המשפט קמא

4.        שופטות הרוב בבית המשפט קמא, השופטות סלוטקי ומרוז סברו, בניגוד לדעתו החולקת של אב בית הדין, השופט טימור, כי גרסתה של המתלוננת הינה עקבית ומהימנה ולפיכך קבעו כי היא דוברת אמת. דעת הרוב קבעה כי דבריו של המערער, אשר איים על המתלוננת כי "ישחיר את פניה ברבים" הפחידו אותה עד כדי כך שביכרה להיכנע לדרישותיו המיניות ובלבד שלא יממש את איומיו.

5.        דעת הרוב מצאה חיזוקים לגרסתה של המתלוננת בדברים שכתבה ביומנה, אשר לשיטתה מהווה "מסמך חי המשקף נכונה את פני חייה של המתלוננת עובר להיכרותה עם הנאשם ובמהלך יחסיה עימו" ואף "משמש עדות חיה למפנה שחל בחייה, מילדה שמחה ועליזה לנערה המצויה במשבר עמוק". לבסוף, דעת הרוב קבעה כי היומן נכתב ב"זמן אמת" ושימש עבור המתלוננת "כלי פורקן לרחשי ליבה".

6.        חיזוקים נוספים לגרסתה של המתלוננת מצאה דעת הרוב בעדותה של גב' קומיי, היועצת החינוכית בבית הספר בו למדה המתלוננת, ובמכתב שכתבה לה המתלוננת, ביחס אליו נקבע כי הוא היווה "צעד ראשון" טרם הגשת תלונה, במסגרתו סיפרה על מעשי האינוס שביצע בה המערער, אירועים נוספים שאירעו לה, לרבות "אירוע הסכין" והשיחה עם אמו של המערער. עוד מצאה דעת הרוב חיזוק בעדויותיהם של יותם ואורטל, חבריה של המתלוננת, לפיהן בתחילה סיפרה להם המתלוננת כי היחסים בינה לבין המערער הינם חיוביים אולם מאוחר יותר סיפרה להם כי שיקרה להם וכי שכבה עם המערער בניגוד לרצונה; וכן בעדותו של ליאור סלע, בחור שהמתלוננת פגשה באקראי, יום לפני הגשת התלונה במשטרה כנגד המערער, ולאחר שסיפרה לו אודות המעשים שביצע המערער המליץ לה לפנות למשטרה.

7.        לבסוף, דעת הרוב קבעה כי גרסתו של המערער אינה מעוררת אמון, מכילה סתירות אשר מעוררות ספק בנוגע לאמיתות דבריו ובמידה מסוימת אף מחזקת את גרסתה של המתלוננת בכל הנוגע לטענותיה ביחס לכוחניות ולקנאות שאפיינה את מערכת היחסים שלו עם המתלוננת וכן את סירובו להשלים עם רצונה להיפרד ממנו. כן קבעה דעת הרוב כי עדויותיהם של עדי ההגנה אינן תומכות בגרסתו של המערער.

8.        השופט טימור, אב בית הדין, אשר החזיק בדעת המיעוט, סבר כי יש לזכות את המערער מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, מחמת הספק. לשיטתו, על פי גרסתה של המתלוננת היא התנגדה נחרצות לקיום יחסי המין עם המערער ואילו על פי גרסתו של המערער היא נתנה את הסכמתה לקיום היחסים. אב בית הדין סבר כי "לו רצתה המתלוננת יכולה היתה להעזר באמה לאסור על הנאשם להכנס לביתה. בוודאי שיכולה היתה להמנע מללון בביתו" וקבע כי גם כלפי חוץ "אישרה" המתלוננת את הסכמתה לקיום יחסי המין עם המערער. לאור כל האמור לעיל, קבע אב בית הדין, בדעת המיעוט, כי התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אי הסכמתה של המתלוננת לקיים יחסי מין עם הנאשם וכי עדות המתלוננת לבדה אינה מספיקה כדי להוכיח את יסודותיהן של העבירות שיוחסו למערער.

           מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין בלבד.


התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ