אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דחיית ערעור על הרשעה בעבירות חבלה בכוונה מחמירה והטרדת עד

דחיית ערעור על הרשעה בעבירות חבלה בכוונה מחמירה והטרדת עד

תאריך פרסום : 21/02/2008 | גרסת הדפסה
ע"פ
בית המשפט העליון
3687-07
20/02/2008
בפני השופט:
1. ע' ארבל
2. ס' ג'ובראן
3. ע' פוגלמן


- נגד -
התובע:
מוהנד טוכלי
עו"ד דורי פינטו
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד שרון אדרי
פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

1.             בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (פ 2049/06) מיום 12.12.2006. בפסק הדין הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו, ושותפו לכתב האישום (להלן: נאסר) זוכה מהן. הערעור מכוון כנגד הרשעתו של המערער, ולחילופין כנגד חומרת עונשו.

2.             בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים הואשמו המערער ונאסר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של הטרדת עד בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 249 ו-249א לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום, המתלונן, עמאד זייד (להלן: המתלונן) מסר עדות במשטרה כנגד אחיו של המערער (להלן: ח'ליל). בעקבות זאת, נטען כי המערער, נאסר, ושניים נוספים שזהותם אינה ידועה, חסמו את שביל הגישה לביתו של המתלונן באבנים., משהגיע המתלונן אל המחסום עם רכבו וביקש לפנותו, תקפו אותו הארבעה, כאשר המערער מכה אותו בשרשרת ברזל עבה, נאסר באמצעות צינור ברזל והשניים האחרים באלות ושרשראות. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות בכל חלקי גופו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.             בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וזיכה את נאסר. בית המשפט קבע כי הוא מאמין לזיהויו של המערער על ידי המתלונן כאחד מהארבעה שתקפו אותו, וקבע לעניין זה כי הימנעותו של המתלונן מלמסור את זהות תוקפיו נבעה מרצונו למנוע "נקמת דם" ואינה פוגעת במהימנותו. מנגד קבע בית המשפט, כי אין הוא מקבל את טענת ה"אליבי" של המערער לפיה שהה בעת התקיפה בביתו.

           עם זאת קבע בית המשפט כי נותר ספק לגבי זיהויו של נאסר על ידי המתלונן, וכי ייתכן וזיהוי זה נובע מאמונתו של המתלונן כי נאסר היה בין תוקפיו. על כן זיכה בית המשפט את נאסר מהעבירות שיוחסו לו.

4.             ביום 15.3.2007 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של חמישה עשר חודשי מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; וקנס בסך 3,000 ש"ח או שלושים ימי מאסר תמורתו. כן חויב המערער לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000 ש"ח.

טענות הצדדים

5.             לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי משקיבל את עדותו של המתלונן לעניין זיהויו כמי שהיה מעורב בתקיפתו. לטענתו, כשם שקבע בית המשפט כי זיהויו של נאסר היה מוטל בספק ונבע מאמונתו של המתלונן כי משפחתו של ח'ליל הייתה מעורבת בתקיפתו, היה עליו לקבוע כי זיהויו שלו לא היה אמיתי. לטענתו, טענת המתלונן כי זיהה את פניו הינה טענה כבושה ו"משופרת", שיסודה, לכל היותר בהערכה או בהשערה.

לטענת המערער, דחייתו של בית המשפט את טענת ה"אליבי" שלו נובעת מכך שהודעתו במשטרה, והודעתו של אחיו (להלן: מחמוד) כי היה עמו, נגבו מהם בשפה הערבית אך נרשמו בעברית, ועל כן נמנע מהם לבחון את הכתוב ולאשרו.

עוד טוען המערער כי המשטרה נמנעה מלבצע פעולות חקירה בסיסיות שהיה בהן, קרוב לודאי, כדי להוכיח את חפותו.

6.             בכל הנוגע לעונש שהוטל עליו טוען המערער כי העונש שהוטל עליו אינו הולם את נסיבותיו האישיות ומהווה פגיעה קשה במשפחתו.

7.             מנגד סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת כי נדחה את הערעור.

דיון

הערעור על הכרעת הדין

8.             נקדים ונציין, כי עיקרן של העובדות הצריכות לעניינו הובררו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו המפורט. הלכה היא, כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים ((ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234(1983))). גם בענייננו לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו, ולהתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי.

9.             עיקר הכרעתו של בית המשפט המחוזי התבסס על המהימנות אותה ייחס למתלונן ולטענתו העקבית לפיה זיהה את המערער כאחד מתוקפיו. אכן, בית המשפט הבחין לעניין זה בין זיהויו של המערער, לגביו היה המתלונן עקבי לאורך כל הדרך, ובין זיהויו של נאסר, אשר לגביו קבע בית המשפט כי קיים ספק בזיהויו. אלא שאין בכך כדי לגרוע מהמהימנות הכללית אותה ייחס בית המשפט לדברי המתלונן או מהמשקל שיש לזיהויו את המערער.

ודוק, המערער אינו טוען בערעורו כי המתלונן שגה בזיהויו, וכי סבר בטעות כי המערער היה בין תוקפיו. לטענתו, המתלונן כלל לא זיהה איש מבין תוקפיו, ורק לאחר זמן החליט לטפול עליו את האשמה. משכך, הרי שמדובר בתקיפת המהימנות אותה ייחס בית המשפט לעד זה. בסוגיה זו תמעיט במיוחד ערכאת הערעור להתערב בקביעות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כפי שקובע סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ