המבקשת מס' 1, הינה ארגון עובדים. המבקשת מס' 2, הינה עמותה, המשמשת ככלי ניהולי לשם ניהול מעונות יום של המבקשת מס' 1.
המבקשת מס' 1, העסיקה את המשיב כמנהל הכספים שלה החל משנת 1961, עד צאתו של זה לגמלאות בשנת 2003. במקביל, שימש הלה כיו"ר המבקשת מס' 2.
המבקשת מס' 1, שילמה למשיב פנסיה תקציבית, החל ממועד יציאתו לגמלאות.
המשיב הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת.פ. 40139/08. במסגרת כתב אישום מתוקן, הודה המשיב בגניבת סך של כ- 10 מליון ש"ח מהמבקשת מס' 1, והורשע על פי הודאתו בעבירות שונות על הוראות חוק העונשין, תשל"ז-1977 ועל חוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000.
לאחר מכן, נגזר דינו של המשיב למאסר בן 4 שנים ושמונה חודשים לריצוי בפועל, ועונשים נוספים.
המבקשת מס' 1, עתרה לבית הדין לעבודה לפסק דין הצהרתי, לפיו היא זכאית לשלול את זכאותו של המשיב לקבלת פנסיה, וזאת בשים לב למעשיו החמורים.
היא עתרה לקבלת סעד זמני, במסגרת ההליך האמור, אלא שבקשתה נדחתה.
עם זאת, ההליך העיקרי ממשיך להתנהל בבית הדין לעבודה ולאחרונה הוגשה בקשה לתיקון התובענה, על פי הנוסח שצורף בהתאם להודעה שהוגשה לאחר הדיון שהתקיים לפני.
התביעה שהוגשה לבית משפט זה, כתביעה אזרחית לפי סע' 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נועדה להשיב לידי המבקשות את הסכומים שנגנבו ע"י המשיב, כשהטענה היא שמדובר במעשים המהווים עוולות בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
המבקשות ציינו, כי הן החלו לקזז מהגימלה המשולמת למשיב מידי חודש, החל מחודש מרץ 2009, סכום של 23,460 ש"ח, תוך שהן ממשיכות לשלם לו את הסכום שאינו ניתן לעיקול בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, תשמ"ח-1958 (כ-2,800 ש"ח).
במסגרת ההליך שלפני, התבקשו עיקולים על מקורות כספיים כאלה ואחרים של המשיב, על דירת המגורים שלו ומכוניותיו, וכן עיקול עצמי על הכספים אותם היו אמורות המבקשות לשלם למשיב בגין הפנסיה.
ביום 18.3.09, ניתן צו עיקול זמני על ידי כב' השופט אורנשטיין. בחלוף זמן, הוגשה בקשה לביטול צו העיקול.
הבקשה לביטול צו העיקול הושתתה על מספר טענות. בראש ובראשונה נטען כי בית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתובענה, ומשכך, אינו מוסמך להיזקק לענין הסעד הזמני. נושא בקשת העיקול - כך נטען - הוכרע במסגרת בקשת המבקשות לסעד זמני מעם בית הדין האיזורי לעבודה, בקשה שנדחתה ע"י בית הדין הנכבד ביום 17.12.08. כן הועלו טענות נוספות הנוגעות לגוף הענין.
על פי הנטען בבקשת הביטול, בוצעו המעשים נשוא כתב האישום, במסגרת מעורבותו של המשיב במעשיו הפליליים של מי שהיה יושב ראש המבקשת מס' 1, מר אברהם הירשזון, כשעד להצטרפותו של זה לניהול המבקשת מס' 1, בוצעה עבודתו של המשיב ללא כל דופי. הכספים שנגנבו ע"י המשיב, אמנם עולים כדי הסכומים הנזכרים בתובענה, אלא שהם לא שימשו את המשיב עצמו, והוא לא ראה מהם שוב טובת הנאה מכל מין וסוג.
המשיב אמנם חתם על הסדר טיעון במסגרתו הודה בגניבת 10 מליון ש"ח, אך הוא לעולם לא היה חותם על הסדר הטיעון האמור, לו ידע שהוא צפוי להיתבע לתשלום הסכומים שנגנבו, במסגרת הליך אזרחי נילווה. הוא האמין כי הסכום שעל חילוטו הוסכם במסגרת ההליך הפלילי, סך של 69,193 ש"ח, והשבתו לידי המבקשת מס' 1, ימצה את טענותיה הכספיות של זו כלפיו.
המשיב סייע רבות בחקירת הפרשה והיווה גורם דומיננטי בחשיפת כל הנתונים הקשורים במעורבותו של הירשזון בפרשה, נתון שהביא להקלה של ממש בעונשו. מעורבותו היתה שולית, הוא לא קיבל כל טובת הנאה, והיה ונותר אדם צנוע ללא כל רכוש, כשלמעשה רכושו מתמצה בדירת מגורים בבית משותף, אותה רכש בשנות ה- 70 ומכונית משומשת אותה קנה מחברת השכרה.
מעבר לכך, לטענת המשיב, לאשתו זכויות עצמאיות משלה במחצית (אולי אפילו 60%) מסכום הפנסיה האמורה להשתלם לידיו, ואין דרך לעקל את הסכומים המגיעים לה. המבקשות, הוסיף המשיב וטען, נקטו במהלך חד צדדי, במסגרתו הן מקזזות מידי חודש סכום עתק מתוך הפנסיה המגיע לו תוך שהנפגעת הראשונה והמיידית היא אשת המשיב, שלה, כאמור, זכויות עצמאיות, כל זאת כשהמשיב עצמו מצוי כעת בבית האסורים.
המשיב עתר לביטול צו העיקול, תוך החזרת המצב לקדמותו, כפי שהיה עובר להתחלת הקיזוז החד צדדי, אותו ביצעו ועדיין מבצעות המבקשות.
התקיים דיון בבקשה, במסגרתו נחקרו המצהיר מטעם המבקשות והמשיב, ולאחר מכן סיכמו הצדדים בקצרה את טענותיהם.