אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דחיית בקשה לאיזון נכסים בירושה, הצמדת כתובה למדד

דחיית בקשה לאיזון נכסים בירושה, הצמדת כתובה למדד

תאריך פרסום : 04/06/2020 | גרסת הדפסה
ב"ה
בית דין רבני אזורי תל אביב - יפו
‏1155445-3
02/04/2020
בפני הדיינים:
1. הרב צבי בן יעקב - אב"ד
2. הרב יצחק הדאיה
3. הרב משה בצרי


- נגד -
התובעת:
פלונית
עו"ד אברהם אינדורסקי
הנתבע:
פלוני
עו"ד יוסי ויצמן
החלטה

 

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך כ"א באב תשל"ו (17.8.1976), ולהם בן ובת בגירים. הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך כ"ו בניסן תשע"ט (1.5.19), וזאת בהתאם לפסק דין של בית הדין מיום ד' בכסלו תשע"ט (12.11.18), ולפיו חויב הבעל בגט לאחר שבית הדין מצא שהבעל קיים קשרים אינטימיים עם אישה בדואית.

באותו פסק דין חייב בית הדין את הבעל בכתובה, תוך קביעה שהאישה זכאית לכתובה ותוספת כתובה, אמנם צוין כי שעור גובה הכתובה ידון במסגרת תביעת הרכוש. וכך נכתב בסיפא של החלטת בית הדין:

"אין ספק שבנדון שלפנינו הגירושין הם מחמת התנהגותו הבלתי מוסרית של הבעל. הקשר שיש לו עם האישה הבדואית, ההליכה למסגד וכנ"ל. משכך זכאית האישה לכתובתה ולתוספת כתובה.

הואיל ומדובר בזוג שנישא לפני 42 שנה, והכתובה בלירות, ויש לבחון את עניין ההצמדה, וכן בין הצדדים עניני רכוש רבים, בית הדין סבור כי אין מקום כעת לקבוע את שעור החיוב בכתובה, ושעור זה יקבע במהלך הדיונים שעוד נותר לנו לדון בעניין הרכוש."

בית הדין לא קבע בפסק הדין את שעור הכתובה, שהרי ידוע שאין בית הדין מחייב גם בכתובה וגם בחיובי ממון שהם בהתאם לחוק ולא לפי ההלכה, והואיל ויש ענייני ממון שנותרו פתוחים בין בני הזוג, המתין בית הדין להחלטה בעניין הרכוש, ועתה נותר לקבוע את גובה הכתובה, דבר שיעשה במסגרת פסק דין זה.

בית הדין קיים אך בעניין רכוש הצדדים, שלשה דיונים ארוכים. בתאריכים ט"ו בטבת תש"פ (12.1.20), כג' בטבת תש"פ (20.1.20) וכ"ט בטבת תש"פ (26.1.20). בדיונים אלו הציגו הצדדים את עמדתם בעניין הרכוש, הצדדים נחקרו כל אחד על ידי בא כוח הצד שכנגד. כמו כן כל צד הביא עד אחד מטעמו. נציין את המסמכים הרבים שהמציא בא כוח הבעל, שאף בהם עיין בית הדין. וכן הוגשו סיכומים על ידי באי כוח הצדדים. נציין בנוסף דיונים קודמים שהתקיימו עוד בטרם התגרשו הצדדים, ועסקו הן בעניין הגירושין ומעט בעניין הרכוש, כמו הדיון שהתקיים בתאריך כ"ו בתמוז תשע"ח (9.7.18).

עניני הרכוש שנותרו להכרעה:

א. רכוש של הצדדים אותם קבלו בירושה מההורים, בפרט טענת הבעל לשיתוף ברכוש האישה אותו קבלה בירושה מהוריה.

ב. בית הצדדים ברחוב מ', הרשום על שם שני הצדדים בחלקים שווים, ובהתאם לחוות דעת של השמאית סיגלית בת שלמה (חוות דעת מחודש ספטמבר 2019) הערכת שווי הבית היא 2,700,000 ש"ח.

ג. כספים וזכויות שיש לצדדים, כולל כספים המצויים בחשבונות בנק (של שני הצדדים), קופות גמל, קרן השתלמות, קרנות פנסיה (כל הנ"ל – לשני הצדדים), מספר ירוק של מונית (שעל שם הבעל), מכוניות (לכל צד מכונית) ואופנוע (של הבעל).

ד. קביעת סכום הכתובה שעל הבעל לשלם לאישה.

א. רכוש וכספים שקבלו הצדדים בירושה

הצדדים מחזיקים ברשותם רכוש שקיבלו בירושה. רכוש לא מבוטל קיבלה האישה בירושה מהוריה. נכסים אלה מוחרגים מאיזון המשאבים בהתאם לסעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973. לא מצאנו כל מקום לשתף מי מהצדדים בנכסים שקיבל ירושה מהוריו או לאזנם, ולכן גם אין מקום לדון בהם, ולכן אנו פוסקים כי כל נכס שהתקבל בירושה, שייך ליורש, ללא איזון לבן הזוג, ובכללן: שתי הדירות ברחוב ד' ת"א, הדירה ברחוב ה' ת"א, מגרש הידוע כגוש [...] חלקה [...], (הנ"ל לאישה, שחלקם קבלה לבדה וחלקם בשיתוף עם אחיה). הדירה בח' תישאר ברשות הבעל וכן זכות למונית ציבורית (שקיבל הבעל בירושה מאביו). כל אלה אינן ברי איזון.

לא רק שהדירות שנתקבלו בירושה אינן ברי איזון, אלא גם פירות הירושה, ובכללן שכר דירה מהדירות הנ"ל, בפרט כשכל פירות הירושה הופקדו בחשבון שאינו משותף. מדובר בסכומי כסף נכבדים ביותר, המהווים נתח נכבד מיתרת הזכות של האישה בבנק.

במסגרת כתב התביעה (סעיף יד) העלה הבעל טענה כי נהג בדירות של האישה שקיבלה בירושה, מנהג בעלים, וכי התקין במקום מזגנים, רכש תכולה לרבות שני מקררים, סלון וכו', צבע ותיקן את אשר נדרש, וכן הציג את הדירות לשוכרים.

טענות אלו לא הוכחו כלל, וטוב להן שלא נאמרו משנאמרו. מדובר בניסיון לעשות עושר שלא במשפט, וניסיון לקבל ממון במרמה.

הבעל הביא עד שיתמוך בגרסתו. עד זה שהובא מטעם הבעל, מר צ' (פרוטוקול הדיון מיום כ"ט בטבת תש"פ (26.1.20) שורה 324 ולהלן), העיד בזו הלשון:

"היה לו בעיה עם הוונטה שם, עלינו במעלית לדירה, נכנסו לאמבטיה והיה לה שם קצר, והחלפנו את הוונטה והמפסק. ופעם נוספת שהייתה נזילה במרפסת ואמרתי לו שכדאי שיקנה זווית אלומיניום וישים פלפון. אחרי שקדחתי את החור וגיליתי את הפלפון הוא עשה את כל העבודה.

בא כוח הבעל: אני רואה שאתה המלצת למ' בקשר למזגן בדירה בד'.

העד: הוא אמר שיש לו בעיה בזה, ואמרתי לו שאני לא מתעסק ואני הפניתי אותו לחבר והוא ייצר אתו קשר."

פעולות אלה כפי שמצוין מדברי העד, אינן מקנות לבעל כל זכות בדירת האישה שקיבלה בירושה. החלפת וונטה, המלצה לזווית אלומיניום, או הפניה למתקין מזגנים, לא נותנים כל זכות לבעלות בדירה שקבל צד בירושה, גם לא חלקית, ואף לא גרגר אחד של זכות. דרושה עזות מצח לבקש זכויות בדירות שקיבלה האישה בירושה, ב"זכות" החלפת וונטה והזמנת טכנאי מזגנים, באלה וכיוצא בהם. נוסיף ונאמר שהאישה מכחישה כל פעולה שעשה הבעל (ראה פרוטוקול הדיון מיום ט"ו בטבת תש"פ (12.1.20), שורה 130 ולהלן), והדברים הם בדרך של "אם תימצי לומר" היינו גם אם נקבל את גרסת הבעל כאילו היא הנכונה.

לכן פוסק בית הדין שאין למי מהצדדים זכות לאיזון בירושה שקיבל הצד השני, הן בכספי ירושה, נכסי ירושה ופירותיהם.

ב. הבית ברחוב מ'

כאמור, לצדדים בית ברחוב מ', הרשום על שם שני הצדדים בחלקים שווים.

בתחילת נישואי הצדדים, רכשו הצדדים דירה קטנה (בת 2.5 חדרים) ברחוב נ', אשר נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. לאחר מכן מכרו הצדדים את הדירה הקטנה, ורכשו דירה גדולה יותר (3.5 חדרים), ברחוב כ', ואף היא נרשמה על שם הצדדים בחלקים שווים. לאחר מכן מכרו את הדירה ורכשו את הבית ברחוב מ'. על כל הדירות הייתה משכנתא. לפחות ביחס לבית ברחוב מ', ברור שהמשכנתא שולמה רק מחשבונה של האישה, כאשר לצדדים אין כלל חשבון בנק משותף.

האישה טוענת שהבית ברחוב מ' נרכש במימון של שלשה גורמים: תמורת הדירה ברחוב כ' (שאף היא נרכשה מתמורת הדירה ברחוב נ', שלדברי האישה נרכשה מכספים שנתנו הורי האישה ומשכנתא). בנוסף הורי האישה נתנו מתנה סכום כסף של מעל 200,000 ש"ח. בית הדין מפנה לפרוטוקול הדיון מיום כג' בטבת תש"פ (20.1.20) שורה 296 ולהלן. מדובר בסכומים של 152,000 ש"ח + 49,000 ש"ח + 15,000 ש"ח. והצלע השלישית – משכנתא שנלקחה על ידי שני בני הזוג, בסכום של כ-200,000 ש"ח, ובפועל שולמה על ידי האישה, מחשבונה הפרטי, כשלא נטען ולא נאמר בבית הדין שהבעל העביר לה דבר בתמורה לתשלומי המשכנתא.

הבעל מאשר את נתינת הכספים על ידי הורי האישה, אך טוען שגם הוא נתן כספים לרכישת הדירה. לדבריו מדובר בסכום של 10,000 ש"ח. ראה שם שורה 293 לפרוטוקול.

הגם שנראה כי הורי האישה נתנו מתנות לדירה יותר משנתנו הורי הבעל, אך אין בזה נפקות, שהרי סוף סוף נתנו לדירה הרשומה על שם שני הצדדים ויש לראות בכך מתנה לשני הצדדים.

לדעתנו אין בזה כדי ליתן לאישה חלק גדול יותר בדירה הרשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. וכאמור, מתנה הניתנת לקניית דירה הרשומה על שם שני הצדדים שהם בת וחתן של נותני המתנה, תחשב כמתנה לשני הצדדים, אלא אם כן יעשו נותני המתנה שטר מתנה ברור בו הם מבהירים שהמתנה היא לביתם בלבד (ראה בעניין זה פסק דין של הרכב דנן בתיק 1167043/4).

בעניין המשכנתא שנלקחה על ידי האישה (לבית הנוכחי ברחוב מ') בסך 200,000 ש"ח, ושולמה על ידה בלבד במשך 15 שנה (מחשבונה הפרטי, כאשר הצדדים מנהלים חשבונות בנק נפרדים לחלוטין), אין זה מפקיע את זכות הבעל במחצית חלקו בדירה. האישה ידעה כי היא משלמת משכנתא עבור בית שמחציתו רשומה על שם הבעל, ומשכך יש לראות בכך הסכמה להיות הבעל שותף מלא בדירה, על אף שהיא זו ששילמה את המשכנתא מחשבונה הפרטי.

דעתנו שלאחר 43 שנות נישואין, אין נפקות מי שילם על הדירה הראשונה ברחוב נ'. העובדה הברורה היחידה היא כי הבית היום רשום על שם שני הצדדים בחלקים שווים, משכך על האישה לשלם לבעל עבור מחצית חלקו בדירה סכום של 1,350,000 ש"ח.

עניין חלקו של הבעל בדירה הנ"ל, אינו שייך לנושא איזון המשאבים אלא לחלוקת השותפות במקרקעין, משכך מועד הקרע והתנהלותם הכלכלית של הצדדים (ראה להלן) אינו מתייחס לשאלה זו. איזון משאבים בדירה יכול להיות כאשר הנכס רשום על שם אחד מהצדדים, ונקנה במהלך הנישואין מכספים שהם פרי מאמץ משותף. לא כך במקרקעין הרשומים על שם שני הצדדים בחלקים שווים. בזה קמה לשותפים זכויות מכוח חוק המקרקעין, בהיותם שותפים במקרקעין. לא ראינו כל סיבה לקבוע שהבעל אינו שותף בבית ברחוב מ', וכי כל שקול דעת שיש לבית הדין על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג (ראה להלן), אינו שייך לנושא השותפות במקרקעין. כאמור, לדעתנו הבעל שותף בנכס המקרקעין הנ"ל, היינו הדירה ברחוב מ', ומכאן זכותו כאמור לקבל את חלקו בדירה, תוך 60 יום מהיות פסק דין זה חלוט.

בדרך כלל בית הדין מאפשר התמחרות בין הצדדים, או אם מי מהצדדים עומד על כך, למנות את באי כוח הצדדים ככונסי נכסים. לדעתנו במקרה שלפנינו אין לעשות כן, והדבר ייטיב עם שני הצדדים וימנע מהם הוצאות מיותרות.

על חוות דעת השמאי שהוגשה בתאריך כ"ה באלול תשע"ט (25.9.19), אף אחד מהצדדים לא השיג הסתייגות. לאמור, שני הצדדים סבורים כי מדובר במחיר ריאלי, נכון למועד – ספטמבר 2019. במציאות דהיום בה נתון המשק, כשמדובר בבית בסדר גודל של 2.700,000 ש"ח, מירב הסיכויים שהמחיר שיוצע יהיה נמוך יותר, ואולי אף הרבה יותר. הדבר נכון לחדשים הקרובים. הבעל לא העלה דרישה שברצונו לרכוש את הבית. הבעל כן ציין בדיונים ולאחריהם, שהוא מצוי במצב כלכלי קשה. כך שמינוי באי כוח הצדדים ככונסי נכסים, רק יטיל על הצדדים הוצאה מיותרת, ואיננו רואים כל ריווח שעשוי להיות לבעל במינוי כונסי נכסים. (יתכן מאד והאישה תרוויח, שתוכל לקנות במחיר נמוך יותר, אך את הריווח תצטרך ככל הנראה לשלם לכונס הנכסים, מחצית עלות הכונס).

המשך המגורים של האישה בבית הצדדים, תוך תשלום מחצית שווי הבית בהתאם לחוות הדעת של השמאית, מטיבה בעיקר עם הבעל. הוא יקבל את המחיר הריאלי, שכיום כנראה גבוה במקצת, לא יצטרך לשלם לכונסי נכסים, ויוכל לקבל את כספו בהקדם ללא התמשכות הליכים. האישה מרוויחה בכך שלא תצטרך לשלם עבור הכינוס.

משכך החלטנו כי האישה תרכוש את חלקו של הבעל בהתאם לחוות הדעת של השמאית, ובניכוי סכום הכתובה.

בעניין התביעה לדמי שימוש - בית הדין דוחה את תביעת הבעל לדמי שימוש החל ממועד עזיבתו את הבית. יאמר, במקרה שלפנינו הבעל עזב את הבית עקב קשריו עם אותה אישה, כמפורט בפסק הדין מיום ד' בכסלו תשע"ט (12.11.18). הבעל חויב בגט. התמשכות ההליכים מיום מתן פסק הדין ועד למועד הגט, היה עקב ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הגדול, ואף עתירה לבג"ץ (שנדחתה על הסף), ולאחר מכן דחיות (של הבעל) במועד סדור הגט. וככלל בית הדין אינו מחייב בדמי שימוש אלא לאחר זמן בלתי סביר של שימוש בדירה שלא כדין, כשהצד המתגורר בדירה אינו מאפשר למכור את הדירה וכד'. לא היה כאן שימוש בדירה בזמן בלתי סביר. הבעל הוא זה שבחר במעשיו לנטוש את הבית ואת המשפחה, לטובת אישה זרה ואורח חיים חדש (ראה פסק הדין הנ"ל). כאמור, לא היה שיהוי מצדה של האישה, וכל התמשכות ההליכים הם בעטיו של הבעל. משכך דעתנו שאין לחייב את האישה בדמי שימוש בחלקו של הבעל בדירה, נכון להיום, וכל עוד האישה מקיימת את פסק הדין והחלטות בית הדין.

ג. כספים, קופות גמל, קרנות השתלמות, קרנות פנסיה.

הצדדים מנהלים חשבונות נפרדים לחלוטין מעל 30 שנה. אין לצדדים כל חשבון משותף מזה 26 שנה. השאלה שעומדת לפנינו, האם הצדדים קיימו הפרדות רכושית בפועל.

יש מחלוקת בין הצדדים מאימתי חשבונות הבנק של הצדדים מופרדים לגמרי. לדברי האישה החל משנת 1980 (ראה כתב התביעה, וכן פרוטוקול הדיון מיום ט"ו בטבת תש"פ (12.1.20), שורה 20 ולהלן), בעוד שהבעל טוען כי עד שנת 1987 היה חשבון משותף, וכי בשנה זו החלה האישה לעבוד במס הכנסה, והצדדים פתחו חשבונות נפרדים (ראה פרוטוקול הדיון מיום כג' בטבת תש"פ (20.1.20) החל משורה 5, והתיקון בשורה 11 ולהלן). לדברי הבעל החשבון המשותף נסגר בשנת 1994, ראה פרוטוקול שם.

לטענת הבעל, הפרדות החשבונות הייתה משיקולי נוחות (ראה שורה 46 ולהלן לפרוטוקול הדיון מיום כג' בטבת תש"פ (20.1.20)), בעוד שלטענת האישה ההיפרדות הייתה משיקולי מהות של רצון להיפרד מהבעל ומחובות שייצר (ראה פרוטוקול הדיון מיום כ"ו בתמוז תשע"ח (9.7.18), ראה להלן, וסעיף 6 לכתב התביעה). לטענתה - בשנת 1980 חזרו כל ההמחאות שנתנה האישה, למכולת ולגני הילדים, והתברר שהבעל השקיע את כל הכספים שהיא הפקידה בניירות ערך שאיבדו את ערכן, ונותרה ביתרת חובה, ונאלצה לקבל עזרה כספית מהוריה. אז פתחה האישה חשבון בנק נפרד אליו העבירה את משכורתה. לאמור, לא הייתה כאן הפרדה משיקולי נוחות אלא משיקולי מהות, כאשר רצונה היה להיפרד מהבעל משותפות כלכלית עמו, והבעל הסכים לכך בפועל, כשגם הוא פתח חשבון נפרד.

המסגרת המשפטית היא סעיף 8 (3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973, הקובע כי בית הדין רשאי במסגרת איזון המשאבים: "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיו לפי שווים במועד איזון המשאבים אלא לפי שווים במועד מוקדם יותר שיקבע". ובעיקר, סעיף קטן שקדם לו, לפי סעיף 8 (1) לחוק: "לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5, ששווים לא יאוזן בין בני הזוג".

טענה נוספת שעלתה, כי הבעל בפועל לא תרם לפרנסת הבית, ואין כאן "מאמץ משותף" המהווה סיבה וזכות לשיתוף ואיזון זכויות. ראה טענות האישה בפרוטוקול הדיון מיום ט"ו בטבת תש"פ (12.1.20) שורה 188 ולהלן. ומאידך, תשובות הבעל בפרוטוקול מיום כג' בטבת תש"פ (20.1.20) שורה 157 ולהלן.

באשר ליתרת הזכות שיש לאישה בחשבונה הפרטי בבנק אוצר החיל, טענה האישה שכספים אלה מקורם מכספי ירושה ומהשכרת הדירות שקבלה בירושה, וכן מכספים שהינם מעבודתה (ראה שורה 281 לפרוטוקול מיום ט"ו בטבת תש"פ (12.1.20)).

לצורך הבהרת העניין, נביא מדברי האישה בדיון שהתקיים (עוד קודם הגירושין) בתאריך כ"ו בתמוז תשע"ח (9.7.18), שורה 11 לפרוטוקול ולהלן:

"האיש הזה בז לחיי נישואין 40 שנה. הוא לא קיים שום דבר כהלכתו, מאז ומתמיד הוא בגד בי, הוא לא פרנס מעולם אותי ואת הילדים. אחרי שנתיים שלוש מהנישואין הוא התחיל להיעלם בלילות ולא היו לי את כל הנכסים, עקבתי אחריו והוא הודה בזה וגם שוחחתי עם הנשים האלה והם אמרו לי שהם היו יחד והאמנתי לו שהוא יתיישר והוא אמר לי שהוא לא יעשה זאת שוב וחוזר חלילה. עד שנת 1980 הופקדה משכורתי. הוא עבד כפועל בניין כעצמאי והוא גם אמר שהוא כל הזמן משלם, הוא לא הפקיד לחשבון המשותף מעולם ויום אחד ראיתי שהצ'קים חזרו, מיהרתי לבנק וראיתי שיש חובה בבנק. מיהרתי להורים כדי שיעזרו לי. הוריי סגרו את החובות. לא יכולתי לשלם לגנים, לחוגים. ומאז פתחתי חשבון על שמי לבד והוא על שמו. מהחשבון שלי פרנסתי את המשפחה, ובחשבון שלו הוא נהג להוציא כמה פעמים אלפים ולהעביר לאחותו. עכשיו תשאלו למה? לא יודעת. אם אני לא הייתי משלמת מים, חשמל, לילדים לא היה מה לאכול! לא יכולתי לתפקד! הוא תמיד בגד בי! כל החיים ההזויים האלה שהתנהלו הרגשתי יותר ויותר נטולת ערך ויותר קטנה עם הבן בליעל הזה! איך הגעתי עד הלום? לפני שנתיים שוב חשדתי בו, ושכרתי בלש והוא תיעד אותו בוגד בי עם אישה ערבייה מוסלמית במכונית, הוכחתי אותו על כך והוא הודה, והוא אמר לי שהוא מבקר במסגד והוא מתרועע איתה והוא כנראה רוצה להתאסלם. בזמנו היה לי חשש למחלה קשה של חשש מוות, והוא מצא לנכון להתגורר ליד אותה אישה ערביה. הוא ביקש לאחר זמן והפציר בפני והתחנן לחזור הביתה. הייתי מאוד חלשה. נעתרתי, חזרנו, אחרי שבועות מספר הוא חזר לבגוד בי עם אותה אישה ערבייה, הוא דיבר אתה בטלפון, והוא שאל אותה מה שלום הנכדים הערבים! הילדים שלנו לא רוצים לשמוע את השם שלו! הנכדים לא מכירים אותו! הם גרים במנצ'סטר! הם לא רוצים לשמוע אפילו את השם שלו! התנהגות שלו הסלימה, הוא בעט בי, דיבר אלי קשה, וגם סירב לקיים חיי אישות, הוא הודה בפני שהוא מעוניין בבדואית! הבן שלי בגללו סובל מבעיה נפשית! הוא שמע אותו, הוא הפעם שמע אותו חופשי מדבר עם הערבייה והוא לומד ערבית והוא התאסלם."

על כך השיב הבעל:

"אני המום לשמוע את דברי אשתי אחרי 40 שנה, יש לנו שני ילדים, היינו בחו"ל אינספור פעמים".

בהמשך נחקרה האישה על ידי בא כוח הבעל (שורה 64 לפרוטוקול ולהלן):

בא כוח הבעל: הן בדירה הנוכחית והקודמת ישנה משכנתא על שם שניכם?

האישה: שאני שילמתי אותה. אתה לוקח משכנתא על שם בני זוג. יש לי הוכחות מאיזה חשבון שולמה המשכנתא.

בא כוח בעל: נכון שלפני כשלושים שנה היה ביניכם הליכים והתיק נסגר.

האישה: פתחתי תיק כי הוא נהג להכות אותי, הלכתי למשטרה ופתחתי תיק, הוא סירב להתגרש ואני לא עומדת בן הבליעל הזה, בן עמלק! אני לא עומדת בפניו אני אישה חלשה ואני נשברתי מולו.

בא כוח הבעל: האם הוגש אי פעם נגד מר ב' כתב אישום?

האישה: כן.

בא כוח הבעל: האם הוגש כתב אישום?

האישה: יש במשטרה תלונות.

בא כוח הבעל: הייתם יחד בחו"ל? באמריקה ובקנדה?

האישה: אני אוהבת לנסוע לחו"ל. הכי מעניין אותו לנסוע לעזה. הוא לא אוהב תרבות, אני כן. על חשבוני נסענו לחו"ל.

בא כוח הבעל: מי שמימן את הנסיעות זה מר ב'.

האישה: שקר וכזב.

בא כוח הבעל: הייתם בתאילנד יחד?

האישה: היינו. על חשבוני הוא עשה חיים משוגעים. אני עשיתי שילמתי ותכננתי. יש לי הוכחות על כך.

בא כוח הבעל: הוא קנה לך תכשיטי כסף וזהב?

האישה: לא. הוא קנה לערבייה. אולי זה מה שהוא מנוי לחברת תכשיטים והוא מעטר אותה. הוא לקח מטבעות כסף ומטבעות יקרים שזה ירושה שלי! הוא לקח הכול. יש גם ציורים יקרים והוא לא מבין בזה. אין לו עניין בי! הוא מעוניין בירושה של הוריי! הוא רוצה לגרוף כסף שלא שלו! היום לא נשאר לי מאום, נגמרו כספי משכורתי מה שנשאר לי זה כספי ירושות."

בדיונים הארוכים ניתנה אפשרות לבית הדין להתרשם מהצדדים וטענותיהם. הן בעניין התנהלות הכלכלית של הצדדים והן באשר להיפרדות הרכושית, בית הדין התרשם שהחשבונות הנפרדים נפתחו עקב התנהלות כושלת של הבעל בתחום הכלכלי, וכן האישה לא רצתה לשתף את הבעל בכספים שהיא מרוויחה. בפרט שלחשבונה הופקדו כספים רבים מדמי שכירות דירות שקבלה בירושה, כספים שקבלה מהוריה וכו'. לא היה בזה רק שקולי נוחות אלא הפרדות רכושית מהותית, יותר משלושים שנה (או קרוב ל 30 שנה כטענת הבעל).

בית הדין התרשם מדברי האישה, וניכרים דברי אמת, שבמשך השנים היא זו שכלכלה את הבית, והבעל חי בעיקר על חשבונה, כשהכספים שהוא מרוויח (לדבריו פי שנים מהאישה, ראה שורה 81 לפרוטוקול הדיון מיום כג' בטבת תש"פ (20.1.20)), לא נראה שהגיעו לכלכלת הבית. התרשמות בית הדין שהבעל אינו דובר אמת (בלשון המעטה).

הבעל המציא לבית הדין מסמכים רבים של פרוט כרטיס האשראי (של הבעל), ובהם ניסה להוכיח שאכן נטל חלק בכלכלת הבית. עברנו על פירוט כרטיסי האשראי. המסקנה שלנו ברורה. ככל ויש להסתמך על פרוט כרטיסי האשראי של הבעל, הרי שהוא לא נטל חלק שוויוני בכלכלת הבית. כלכלת הבית מבחינתו הכוונה לקניות מזון, ותשלומים כמו: משכנתא, מים חשמל וארנונה וכיוצא בזה.

לפי פרוט כרטיס האשראי של הבעל, חלק הארי של ההוצאות היו אישיות, על עניני הרכב והמונית. לא נמצא תשלום של ארנונה, מים, חשמל – הוצאות הבית. בעניין המזון - יש תקופות שרכישת המזון הייתה בסכומים מזעריים ביותר, ויש תקופות שהייתה רכישת מזון מעט יותר משמעותית. כך שהתרשמנו שהנטל הכלכלי של הוצאות הבית היה בעיקר על כתפי האישה ועל הכנסותיה.

בית הדין מתרשם שהצדדים אכן חיו תחת קורת גג אחת, אך יחד עם זאת הרכוש, כולל הכספים שנצברו, התנהלו בהפרדות מוחלטת. בבחינת שלי – שלי, שלך – שלך. היות הצדדים חיים תחת קורת גג אחת, כאשר ככל הנראה מהתרשמות בית הדין, האישה היא זו שבעיקר פרנסה וכלכלה את הבית, ונשאה בעיקר העול, אינו מהוה שותפות וניהול משק בית משותף, בפרט לעניין כספים אותם צבר כל אחד מהצדדים בהסכמה בחשבונו הפרטי. כך שאין לצד שכנגד חלק ונחלה בהם. כמו כן לא התרשמנו שהיה כאן "מאמץ משותף" ונשיאה שוויונית בנטל כלכלת הבית.

גם הכספים אותן העלה בא כוח הבעל, ולדבריו הופקדו בחשבון האישה, אינן מהווים ראיה לשיתוף. מדובר בהפקדות בסכום של בין 2000 ש"ח ל 5000 ש"ח, שנעשו אחת לכמה חדשים, ורק למשך תקופה קצרה וקצובה, ואינם מהווים נשיאה שוויונית בנטל, כאשר לדבריו - הוא הרוויח יותר מהאישה. היכן נמצאים כל הכספים שהרוויח? הטענות בדבר כספים שנתן במזומן לאישה, לא הוכחו. כך גם טענותיו ששילם חשמל, מים וארנונה, לא הוכחו, ולא נראה מהתדפיסים שהמציא, שכך נעשה. ומכאן למסקנה שעיקר נטל פרנסת הבית נפל על האישה. לא מפני שהיא זו שהרוויחה יותר, אלא היא זו שהייתה מנוצלת יותר, בפרט הוריה שהיו בעלי אמצעים, ובהמשך, ניצול כספי הירושה שקיבלה האישה, שכר דירות וכו'.

צודק בא כוח האישה בטענתו, שעצם ההתחשבנות (לפי טענת הבעל שהעביר לה כספים לצורך התחשבנות ביניהם על כלכלת הבית) מהוה ראיה שלא היה בין הצדדים שותפות כלכלית, אלא התנהלות של שני אנשים זרים החיים תחת קורת גג אחת – "שותפים לדירה". בין בני זוג לא מתקיימת התחשבנות אלא שותפות, כאשר כל צד לוקח חלק בנטל. התחשבנות מסוג זה מלמדת יותר מכל על ההיפרדות הרכושית ועל אי שיתוף כלכלי.

כאמור, בית הדין מתרשם שההפרדות הכספית של בני הזוג הייתה מהותית ולא מטעמי נוחות. בית הדין התרשם מטענות הצדדים כפי שנאמרו בבית הדין, ונראה כי עקב התנהלותו הכלכלית של הבעל, ועקב העובדה שהאישה באה מבית אמיד ביותר, ובשלבים מסוימים בחיים הוריה סייעו בידה, וכן לאחר פטירתם נהנית היא מפירות הירושה, יצרו הפרדות כלכלית ורכושית.

כך גם כספי הבעל מעבודתו כנהג מונית, וכל הזכויות שצבר, לרבות מספר המונית שרכש במהלך החיים המשותפים (למעט החלק שירש מאביו, שאינו בנדון כלל), הכול הושם בחשבון נפרד, שלאישה לא הייתה גישה אליו.

בנוסף, בהתאם לרושם שהתקבל בבית הדין שהגם שהצדדים גרו תחת קורת גג אחת, והבעל תרם חלק קטן יחסי בהוצאות הבית, אין זה מקנה זכויות, כאשר הצדדים מפרידים את חשבונותיהם וזכויותיהם, כאשר כל אחד מנהל חשבון נפרד, מתוך רצון להיפרד רכושית האחד מהשני. וכאמור, לא מצאנו שהבעל השתתף באופן משמעותי בהוצאות הבית.

ההפרדות הרכושית התנהלה בתקופה מאד ארוכה ומאד משמעותית בחייהם. אנו סבורים שגם מטעמים של צדק ויושר, אין זה נכון שהאישה תצטרך ליתן לבעל חלק מכספים שצברה במהלך שנות עבודתה, כאשר היא הייתה המפרנסת העיקרית, והבעל לא תרם את חלקו באופן הראוי בכלכלת הבית.

הבעל מתפאר שבני הזוג יצאו 33 פעמים לחו"ל. מתקבל הרושם שהבעל נהנה רבות מכספי האישה. התרשמנו שחיי האישה במסגרת המשפחתית, לא הייתה "סוגה בשושנים". נציין את דבריו של העד ש', חתנם של הצדדים (הגם שהוא קרוב, בית הדין יכול להתרשם מהדברים שנאמרו על ידו, והם מתחברים ומתאימים לדברים שנאמרו על ידי האישה). ראה בעניין זה פרוטוקול מיום כ"ט בטבת תש"פ (26.1.20) שורה 55 ולהלן, שורה 84 ולהלן.

התרשמותו של בית הדין מההתנהלות הכלכלית של הצדדים, באה לידי ביטוי גם בפסק הדין שלנו מיום ד' בכסלו תשע"ט (12.11.18), וכך כתבנו:

"יתכן מאד שהבעל חפץ היום בשלום בית. בית הדין מתרשם שהוא מעונין להמשיך ולהנות מכספי האישה, בפרט מכספים שבאו לה בירושה מהוריה, ובכך להמשיך את מסכת החיים. הוא מצפה שהאישה תמחק את פגעי העבר, כפי שאולי עשתה במהלך שנות הנישואים, כאשר לא היו לה את הכוחות להתמודד מול הבעל. אך אין ספק שלאור מעשיו, כפי שהתגלו לאישה, וכפי שאף נוכח בית הדין, צודקת האישה שאינה מעוניינת בשלום בית, לאחר כל מעשיו הנ"ל."

משכך לאור האמור, בהתאם לסמכותנו לפי סעיף 8 (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973, הן מטעמי מהות של הפרדות רכושית, והן מטעמים של צדק, כל הכספים המצויים בחשבונות הנפרדים של בני הזוג, ובכללם כספים שיש לצדדים בחשבונות הבנקים, קופות גמל, קרנות השתלמות או קרנות פנסיה, יהיו לבן הזוג הרשומים על שמו, ולא יאוזנו.

יפים לעניין זה דברי בית הדין הרבני הגדול (בתיק 977085, בהרכב הדיינים: הרה"ג ציון בוארון שליט"א, הרה"ג אליהו היישריק שליט"א, הרה"ג מיכאל עמוס שליט"א, פסק דין מתאריך 8.11.15), בו נפסק:

"מטרתו של חוק איזון המשאבים הוא לחלק באופן שוויוני את הממון בין בני זוג בהנחה שעל דרך הכלל היא נכונה, ששני בני הזוג תרמו ל"הכנסות" גם אם בפועל צד אחד הכניס יותר כסף מהצד השני. על דרך משל, כאשר הבעל יוצא לעבודה ומביא משכורת ומאידך גיסא האישה נשארת בבית ומטפלת בילדים ומגדלת אותם, הרי לולא השגחתה וטיפולה של האישה לא היה הבעל יכול לצאת לעבודה כלל. אך מה קורה במקרה הפוך, שהאישה היא זו שעליה מוטל הכול  גם וגם. גם יציאה לעבודה והבאת המשכורת העיקרית וכמעט הבלעדית, וגם מקדישה עצמה לטיפול בילדים בכל רגע נתון אפשרי. מנגד הבעל אינו יוצא לעבודה אך גם אינו מטפל בילדים אלא בעצמו הוא. מעבר למה שטענה האישה כלפיו שאפילו את חובתו כבן ישיבה אינו מקיים דבר שלא הוכח, הרי ברור שמדובר בזוג שהתרומה לקיום המשפחה היא אינה שוויונית בצורה קיצונית. האם יהא נכון לקחת מהאישה מחצית ממה שחסכה "בזיעת אפיה" לאחר שהיא זו שדאגה והביאה טרף לביתה ולא רק לעצמה ולילדיה אלא אף לבעלה? נראה שהתשובה לכך צריכה להינתן במסגרת של סעיף 8 והחריג חלק זה מכלל איזון המשאבים.

אין חולק כי במקרה הנדון לא התקיים מצב זה כלל. הצדדים קיימו חשבונות בנק נפרדים כל אחד חשבון לעצמו בלבד ואפילו לא דווחו כלל האחד לשני מה יש ומה אין ומה נכנס ומה יצא. בבחינת שני אנשים הגרים תחת קורת גג אחת אך לא מעבר לכך בוודאי לא בשדה הכלכלי.

מי שמעיד על כך הוא המערער עצמו. בכתב התביעה לגירושין שהוגש על ידי הבעל ביום כ"א במרחשוון תשע"ג (6.11.2012) כותב הבעל בכתב ידו בפרק ב' (עמ' 2 לכתב התביעה) שכותרתו עילות לתביעת הגירושין בסעיף 3, כדלהלן:

האישה מנהלת חשבון בנק נפרד ולמעשה ממדרת את הבעל מכל ענייני וכספי הבית.

זאת ועוד, בעמוד 4 של כתב התביעה כותב הבעל בסעיף 3:

לבעל אין ידיעה היכן מונחים הכספים ומה סכומם.

כפי העולה מכתב התביעה זה היה המצב לאורך כל חיי הנישואין.

התנהלות העניינים הכספיים בין בני הזוג בצורה נפרדת לאורך שנים ללא מחאה מצד הבעל פירושו היחיד של הסכמה עם מצב ניהול זה וסביר להניח שהיה לו נוח בכך משלא נדרש ע"י האישה לעמוד בחובותיו. למעשה התנהגות כזו של בני הזוג לאורך שנים כמוה כהצהרה מצדם שאינם חפצים בשותפות כלכלית ובהקמת קופה אחת אלא בהמשך החיים הכלכליים של כל אחד בנפרד. מעתה, אין מקום להחיל את איזון המשאבים על מערכת הכספים, אלא להחליט לכבד את רצונם שהתבטא בהתנהגותם לאורך שנים לפיה כל אחד יישאר בזכויות הממון שנצברו על ידו ואין לו בשל השני מאומה."

נראה שדברים אלה של בית הדין הרבני הגדול תואמים למקרה שלפנינו, ואין צורך להאריך. יפים היו לשעתם, ויפים הם לעתיד לבוא, קרי, נדון דידן.

כמו כן אין לאזן את שווי זכות הבעל במונית, מאחר והפרדות הצדדים הינה גם ביחס למספר שיש לבעל במונית, ולפירות המספר, שהופקד בחשבונו הפרטי של הבעל, ולכן יש להתייחס לזכות במונית, בנסיבות נדון דידן כדבר שאינו בר איזון. וכן לדעתנו אין זה מן הצדק לאזן רכוש שמהוה את מקור ההכנסה לבעל, במקרה זה ובנסיבות אלו.

יוער. המספר של המונית (זכות ציבורית למונית שמספרה [...]) נרכש לדברי האישה מסכום של 120,000 ש"ח שנתנו הוריה לפני כ 30 שנה, כדי שיהיה לבעל מקור פרנסה לפרנס את משפחתו. סביר להניח שזכות זו שווה כיום בהערכה גסה לא פחות מכספים המצויים בחשבון האישה, ומקורם אינם מפירות הירושה. כך שיתכן ובפועל מתקיים איזון משאבים. אולם לדעתנו בכל מקרה אין במקרה שלפנינו מקום לקיום איזון משאבים בין כספים שיש לאישה מהפנסיה או מקופות גמל ממקום עבודתה, וכאמור לעיל עקב ההפרדות הרכושית, וכן חוסר מאמץ משותף מצדו של הבעל.

המכוניות (של הצדדים) והאופנוע (של הבעל) לא יאוזנו, כיון שלא נקנו מכספים משותפים.

לאור האמור לעיל, בית הדין גם אינו מקבל את טענת האישה על הברחת כספים. מלבד שלדעתנו הדבר לא הוכח, הטעם העיקרי הוא שאחר שהוכחנו שהצדדים התנהלו בהפרדות רכושית, אף אם הבעל השתמש בהכנסותיו לכל מטרה שראה לנכון, אין זו "הברחה", אלא זכות בדין.

ד. הכתובה ותוספת כתובה

כאמור, בית הדין חייב את הבעל בתשלום הכתובה ובתוספת הכתובה, כאמור בפסק הדין מיום ד' בכסלו תשע"ט (12.11.18).

בהתאם לפסק הדין הנ"ל, מדובר בבעל שמעשיו הביאו את חיי הנישואין לקיצן. בית הדין התרשם כי הבעל קיים קשרים אינטימיים עם בדואית. כשבעל אשם בפרוק הנישואין, האישה זכאית לכתובה ותוספת כתובה, אף כשהיא תובעת גירושין, וכפי שנימק בית הדין בפסק הדין הנ"ל.

בית הדין לא קבע את גובה הכתובה בפסק הדין הנ"ל, וכפי שהסביר, שיש עניני ממון שעדיין לא הוכרעו בין הצדדים. שהרי יתכן והאישה הייתה מקבלת מהבעל כספים במסגרת חוק יחסי ממון ולא בהתאם להלכה, ואותם כספים היו אמורים להתקזז מדמי הכתובה.

אולם, עתה כשהתברר שהבעל אינו משלם דבר לאישה במסגרת איזון המשאבים בהתאם לחוק יחסי ממון, נמצא שהאישה אינה מקבלת מהבעל כספים בהתאם לחוק, אשר על כן אין מקום לגרוע מהאישה את זכותה בכתובה ובתוספת כתובה. בית הדין אינו מוצא מקום לפשר בעניין, בפרט כשמדובר בכ-43 שנות נישואין, ולאור נסיבות הגירושין.

הכתובה נכון לתאריך הנישואין עמדה על סכום של 250,000 לירות. אם נעריך את שווי הכתובה על פי הצמדה למדד הרי סכום הכתובה עומד על כ - 440,000 ש"ח. (חישוב ההצמדה נעשה במחשבון בנק ישראל). יובהר כי בתי הדין נוהגים להצמיד את הכתובה למדד. נפנה בעניין זה למספר מראי מקומות. פד"ר כרך יח (עמוד 37), ספר מעשה בית דין (לרה"ג מרדכי טולדנו, חתנו של הגר"ע יוסף זצ"ל), בו הוא מציין שדעת הגר"ע זצ"ל שיש להצמיד את הכתובה:

"כשישבנו בבית הדין הגדול היינו גובין כתובה לפי הצמדה. ושאלתי לו אם כתב תשובה בעניין, ואמר לי שלא כתב, אבל הוסיף שזה פשוט כי סברא היא שלא תקבל האישה אותו סכום, דאז כי לא ישאר אפילו סכום מינימלי לכתובה דהיום".

וכן בספר אורות המשפט (לרה"ג יצחק אושינסקי, ח"ג עמ' רצה) הביא שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש להצמיד את הכתובה, אולם ביחס לטיבה של ההצמדה, למדד או לדולאר וכיוצ"ב, השאיר את הדבר לשיקול דעת הדיינים. גם הגרח"ש שאנן זצ"ל, בספרו עיונים במשפט (חלק אבן העזר סימן כז) כתב שיש להצמיד את הכתובה למדד, וכשם שאמרו חז"ל אחריות טעות סופר, כך גם אי ההצמדה של הכתובה, שלא נכתב עניין ההצמדה בכתובה, הוא בבחינת טעות סופר, וגם אם לא נכתב הרי הוא ככתוב.

משכך בית הדין קובע כי הבעל ישלם לאישה בעבור כתובתה סכום של 440,000 ש"ח.

לאור האמור לעיל:

א. האישה תשלם לבעל בגין חלקו בבית הצדדים ברחוב מ' סכום של 1,350,000 ש"ח.

ב. הבעל חייב לשלם לאישה עבור חיוב הכתובה סכום של 440,000 ש"ח.

ג. לאמור – הסכום שתשלם האישה לבעל בגין חלקו בבית בניכוי חיוב הכתובה יהיה –910,000 ש"ח.

ד. סכום זה ישולם לבעל 60 יום מיום היות פסק הדין חלוט.

ה. כל צד יישאר הבעלים על כספים הנמצאים בחשבונו הפרטי, קופות גמל, קרנות השתלמות, פנסיה, רכבים, זכויות (כולל מספר המונית). האמור בסעיף זה לא יאוזן בין הצדדים.

ו. כל רכוש שקיבל מי מהצדדים בירושה, לא יאוזן.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ח' בניסן התש"פ (02/04/2020).

הרב צבי בן יעקב – אב"ד הרב יצחק הדאיה הרב משה בצרי

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ