גרינשפן נ' בידרמן ואח'

החלטה

בקשה לתיקון פסיקתא.

המבקשת טוענת כי התביעה שהיא הגישה נדונה במאוחד יחד עם תביעה אחרת, שהוגשה על ידי תובעת אחרת - עמותת ישיבת יפו ע"ש ר' נחום גרינשפן (להלן: "עמותת יפו"). בהחלטה מיום 1.10.09, הוחלט לסלק על הסף את תביעת המבקשת נגד חלק מהנתבעים – עמותת תל אביב אינסטיטיוט ועיריית תל אביב (שהיו נתבעות 2 ו-5 בתביעת המבקשת). המבקשת אף חויבה בהוצאות הנתבעות הללו. תביעת המבקשת נותרה נגד נתבע אחד בלבד – עיזבון המנוח אברהם בידרמן ז"ל, וזאת לאחר שנתבעים 3 ו-4 בכתב התביעה לא התגוננו כנגדה.

לטענת המבקשת, לאחר ההחלטה הנ"ל, עיריית תל אביב נותרה נתבעת בתביעת עמותת יפו בלבד. לכן, לא היה מקום כי המבקשת תחויב בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי דין של העירייה. לא היה מקום לחייב את התובעת גם בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין של מר שלוםוילנסקי, שהמבקשת כלל לא תבעה אותו מלכתחילה.

המבקשת טענה כי בית המשפט חתם בשגגה על הפסיקתא שהוגשה לחתימה, שכן הפסיקתא אינה משקפת את פסק הדין שניתן, ובית המשפט הורה בה על תשלום שכ"ט לרדם שכלל לא נתבע (וילנסקי) ותשלום נוסף לעירייה, שהתביעה נגדה נדחתה זה מכבר. לכן מבוקש כי בית המשפט יחתום על פסיקתא חדשה.

העירייה הגיבה לבקשה. היא טענה כי הפסיקתא נחתמה לאחר שבית המשפט אפשר למבקשת להגיב לבקשת העירייה לחתימה על הפסיקתא, ובמסגרת התגובה שלה העלתה המבקשת את הטענות אותן היא מעלה כעת. עוד נטען כי אין משמעות למועד בו הפסיקתא נחתמה, וכי משעה שניתן פסק הדין - סיים בית המשפט את מלאכתו. הפסיקתא נועדה רק לשקף את תמצית פסק הדין – כפי שנעשה בפועל.

לגופו של ענין, נטען כי בית המשפט אכן חייב בפסק הדין את כל אחת משתי התובעות לשאת בהוצאות הנתבעים שהתגוננו, כפי שנקבע במפורש בפסק הדין. כן נטען כי לבית המשפט יש סמכות טבועה לחייב בהוצאות, וכי המבקשת בחרה לנהל את ההליך דנן כ"אדון התביעה", תוך שהיא ניהלה חקירות והגישה סיכומים מטעמה, שהעירייה נאלצה להגיב להם, בין היתר במסגרת הסיכומים מטעמה.

עמותת תל אביב אינסטיטיוט התייחסה אף היא לבקשה, וטענה כי יש לדחות אותה. לטענתה, הפסיקתא משקפת את האמור בפסק הדין. עוד נטען כי הגב' פרייזלר סוסנה, שנכנסה לנעלי המבקשת ז"ל, היא אמו של מר מאיר פרייזלר, שהיה הרוח החייב בניהול התביעות. המבקשת ניהלה את התביעה תוך זימונו של מר וילנסקי לחקירה, ותוך הפניית חלק נכבד מסיכומיה כלפי הנתבעים מר וילנסקי ועמותת תל אביב אינסטיטיוט. גם מטעם זה היה מן הראוי לחייב אותה בהוצאותיהם.

בתשובתה לתגובות טענה המבקשת כי בפסק הדין חייב בית המשפט את התובעת לשאת בשכר טרחתם של "הנתבעים שהתגוננו", כלומר לא ניתן היה לחייב את מי שלא היה נתבע (קרי מר וילנסקי). עוד נטען כי בית המשפט מוסמך להורות על תיקון הפסיקתא השגויה שנחתמה, וזאת מכוח ס' 81 לחוק בתי המשפט. לגישת המבקשת, תנאי לחיוב בהוצאות משפט הוא היותו של מי שמחויב לשאת בהן – בעל דין. לכן, לא ניתן לחייב את המבקשת לשאת בהוצאותיו של מר וילנסקי שהיה עד במשפט. ביחס לתביעת המבקשת נגד עמותת תל אביב ונגד עיריית תל אביב, קם מעשה בית דין ביחס אליהם, לאחר שהתביעה של המבקשת נגדם סולקה על הסף.

דיון

לאחר שעיינתי במכלול הטענות של הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

הפסיקתא נחתמה מכוח האמור בפסק הדין, בו נקבע:

"אני מחייבת את כל אחת מהתובעות לחוד לשאת בשכר טרחתם של הנתבעים שהתגוננו בסכום כולל של 30,000 ₪ לכול קבוצת נתבעים (קרי כל תובעת תשלם לכול קבוצת נתבעים סכום של 30,000 ₪)".

הפסיקתא אינה יכולה לשנות את פסק הדין, אלא היא מהווה רק תמצית של החלק האופרטיבי שלו. משפסק הדין ניתן, אין בית המשפט שישב לדין מוסמך עוד לשנותו.

מבין השורות של תשובתה של המבקשת לתגובת המשיבים, עולה טענה ביחס לאפשרות של בית המשפט לתקן טעות סופר בפסק הדין. אולם, בקשה לתיקון טעות סופר לא הוגשה ולא נדונה במקרה דנן. לכן, פסק הדין עומד בעינו, בהתאם למה שנקבע בו.

מטעם זה, אין מקום להתייחס לטענות הצדדים לגופן ביחס לאפשרות שהיתה לבית המשפט לחייב את המבקשת לשאת בהוצאות הנתבעים, לאור ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף, מחד גיסא, וניהול ההליך על ידי המבקשת – מאידך גיסא – משום שכך או אחרת, פסק הדין עומד בעינו, והפסיקתא משקפת את החלק האופרטיבי שבו.

לכן, אין מקום להורות על תיקון הפסיקתא. הבקשה נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות המשיבים בגין הבקשה בסכום של 2,000 ₪ לכול אחד מהמשיבים.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ב, 13 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.