החלטה
המבקש עתר בבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה.
רקע כללי וטענות הצדדים.
המשיב, תושב השטחים, הגיש כנגד המבקש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה שהתרחשה עת עבד בשירות המבקש.
לגרסת המשיב, הוא הופנה דרך לשכת העבודה לעבוד בדיר הכבשים שבבעלות המבקש. ביום 29.12.02 , במהלך עבודתו, הוא נפל מסולם ונחבל.
המבקש, כאמור, עתר בבקשה לחיובו של המשיב בהפקדת ערובה ובבקשתו טען כי היות והמשיב תושב השטחים יש לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו. נוסף לזאת, המבקש בגישה כי סיכויי התביעה קלושים מהטעם שהמשיב לא עבד בשירותו באותם זמנים.
לעומת זאת, המשיב דוגל בגישה אחרת ולשיטתו סיכוי התביעה טובים ואף מעבר לכך. המשיב טוען כי, הוא עבד אצל המבקש בזמן אירוע התאונה וכי המבקש הנפיק לו תלושי שכר המצורפים לתביעתו, חתם על טופס בל/250 וגם על טופס ההודעה על פגיעה בעבודה, כמי שמאשר את נכונות האירוע.
המשיב מוסיף וטוען כי על אף היותו תושב השטחים, הוא עובד באופן קבוע ורציף בישראל מזה מספר שנים. לפיכך, המשיב טוען שאין כל חשש לגביית ההוצאות שיוטלו עליו למקרה של דחיית תביעתו.
דיון והכרעה.
הסמכות שניתנה לביהמ"ש להורות על הפקדת ערובה קיבלה ביטוי בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. יישומה של תקנה זו מערב מספר שיקולים נוגדים המתחרים ביניהם על הבכורה.
השיקול הראשון הינו זכותו של בעל דין לגשת לערכאות, שלא אחת נקבע כי הינה זכות בעלת אופי חוקתי אותה יש לבכר על כל שיקול אחר( ראו, רע"א 3601/04 לין ונצון נ. מדינת ישראל).
מנגד, אין להתעלם מהאינטרס הציבורי המיועד להבטיח זכותו של בעל דין -שנגרר להתדיינות משפטית הכרוכה, בלא מעט השקעה של זמן ומשאבים- לגבות ולממש את הוצאותיו מהיריב, למקרה ויזכה בהליך ויפסקו לטובתו הוצאות. אינטרס זה בפני עצמו, בעל משקל ממעלה ראשונה והוא טומן בחובו הגנה לזוכה בדין, מפני הימצאות בפני שוקת שבורה וחוסר יכולת לגבות את הוצאותיו הן בשל חסרון כיס של הצד שכנגד, והן בשל היותו תושב חוץ שאין לו נכסים בארץ. (ראו, ע"א 2877/92 סאלח עבד אלאטיף נ. מורשת בנימין למסחר פ"ד מז (3) 846, רע"א 8010/01 יעקב מימון נ. גונר אמלדן).
יחד עם זאת, אין לחייב בעל דין להפקיד ערובה בשל עוניו בלבד, אלא תוך שילוב נתון זה עם השיקולים שציינתי לעיל , כן עם סיכויו הקלושים של ההליך המשפטי בו פתח. ( ראו, בר"ע 1793/07 י.ב.ג ל ניהול נ. בכר).
את האיזון הראוי יעשה ביהמ"ש כשהוא מגלם את כלל השיקולים יחד עם נסיבותיו הספציפיות של המקרה המובא בפניו. שיקול דעת זה הינו רחב ביותר, ועל ביהמ"ש בהפעילו לשוות לנגד עיניו את המטרה העומדת מאחורי התקנה להבטחת הוצאות המבקש, סיכויי התביעה ומניעת תביעת סרק תוך הפעלת שיקול דעת זה במתינות ושאיפה לפגיעה מינימאלית בזכות הגישה לערכאות. (ראה: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ. עזבון המנוח באסל נעים אבראהים פ"ד נח(5) 865, רע"א 6066/00 עדילי נ. חב' סלקום ישראל בע"מ).
לענייננו, , עיינתי בכתבי הטענות ואיני סבור כפי הנתבע, כי עסקינן בתביעה חסרת סיכויים. נהפוך הוא, לתובענה זו, לכאורה, סיכויים טובים להתקבל ואם לא כולה הרי לפחות בחלקה. כך או כך, החשש אותו הביע הנתבע באופן כללי וגורף נראה כחשש בעלמא המנותק ומתעלם מסיכוייה האמיתיים של התביעה. אף שתביעתו של המשיב הוגשה באיחור רב היא נתמכת במסמכים החתומים ע"י לא אחר מאשר המבקש עצמו. מסמכים אלה תומכים בטענות המשיב ומהווים הם הודאה חוץ של בעל דין. ועוד, המשיב, מעלה במובהק טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, טענה זו , לכאורה, אינה קבילה ולמצער משקלה הינו מועט ביותר. על כן, ברי שעל פני הדברים נראה, כי סיכויי הגנתו של המבקש הדבק בטענה הגורפת כי לא העסיק את המשיב, הם אלה הקלושים ולאו דווקא סיכויי תביעתו של המשיב.
אמנם ככלל, תובעים שמתגוררים בתחומה של הרשות הפלשתינית שוהים למעשה מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, זוהי עובדה, כך נקבע, שעשויה לעיתים להטות את הכף לזכות קבלת הבקשה בשילובה עם סיכויים קלושים לזכות בתביעה. (ראו, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים אברהים ואח' פ"ד נח (5),865.) . ברם, שיקול זה הינו אחד מיני רבים בלבד, ולעיתים הוא ניגף בפני עוצמת הסיכויים שמגלה התביעה וכן הסיכון כי הטלת ערובה תחסום את דרכו של התובע אך מפאת דלות אמצעיו, כגון במקרה בו עסקינן. (ראו, ע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח' (פורסם במאגרים). במקרה בו עסקינן, השתכנעתי כי סיכויי התביעה להתקבל הם ממשיים, הגם שהמשיב עובד מזה שנים בתוך גבולות המדינה דבר שמקהה במידה רבה מעוצמתו של שיקול זה.
סוף דבר.
אני מורה על דחיית הבקשה.
המבקש ישלם למשיב את הוצאותיו בסך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.