פסק דין
1.בפני ערעור על פסק דינה של כב' המפקחת על רישום בתים משותפים, עדה פרנקל (להלן: "המפקחת") מיום 24.4.08.
בפסק דינה, דחתה המפקחת את התביעה שהגישו המערערים נגד המשיבים, וחייבה את המערערים בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
צר לי, כי הצדדים לא קיבלו את המלצת המפקחת לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לידי הסדר ראוי וענייני. אף בידי לא עלה להביא את הצדדים לידי הסכמה משותפת.
2.המערערים והמשיבים הם שניים מבין ארבעה מבעלי זכויות החכירה בבית המשותף, שברח' החרוב 4 בשכונת נוף ים בהרצליה, הידוע כגוש 6669 חלקה 612 (להלן: "הבית").
המערערים רכשו את דירתם, חלקת משנה 3 בבית המשותף, במחצית שנת 2004. דירת המערערים בנויה מעל דירת המשיבים - חלקת משנה 1 בבית המשותף, אותה רכשו המשיבים במועד כלשהו בשנת 1979.
ביום 24.11.1981 נרשם הבית בפנקס הבתים המשותפים ללא תקנון מוסכם. בצו הרישום של הבית נקבע כי לדירת המשיבים יהיו 37/88 חלקים ברכוש המשותף, ולשאר הדירות, ביניהן דירת המערערים, יהיו 17/18 חלקים ברכוש המשותף.
עובדתית, כך קבעה המפקחת, הורחבו הדירות 2 ו-4, ולגבי אחת מדירות אלה, נבנה מחסן או יחידה נוספת בחצר הבית. חצר הבית המשותפת חולקה בחומת אבן, המפרידה בין חלקי הבית באופן שהדירות חלקות משנה 2 ו-4, מצויות בצידה המזרחי של החצר, וביניהם קיימת חלוקה פנימית, כשחוכרי הדירות 2 ו-4 מחזיקים באופן בלעדי בחלקים על פי חלוקתם הפנימית.
3.המערערים הגישו למפקחת תביעה נגד המשיבים, שהם, כאמור, שכניהם בצידה המערבי של החצר, לסעדים הבאים: לחייב את המשיבים להסיר את הגדר שבקדמת הבית; להרוס תוספת בניה לדירת המשיבים, המהווה חלק מדירתם, אותה בנו המשיבים בטרם רכשו המערערים את דירתם; להרוס מבנה שהקימו המשיבים בחצר הבית טרם שרכשו המערערים את דירתם ולהפסיק להשכירו; להורות על העתקו של דוד השמש שהציבו המשיבים (יצויין כבר כאן, כי הדיון בערעור בענין זה התייתר, לאור הסכמת המשיבים להעתיק את דוד השמש כפי שדרשו המערערים); לאפשר להם שימוש זהה ושווה בחלקה המערבי של החצר, כפי שעושים המשיבים ולחייב את המשיבים להסכים להרחבת דירתם של המערערים.
מסיבה כלשהי, לא צורפו יתר בעלי הזכויות בבית, בעלי החלקות 2 ו-4 לתביעה שהוגשה למפקחת.
4.בפסק דינה הארוך, המפורט והמנומק כדבעי, התייחסה המפקחת לכל טענה מטענות המערערים והמשיבים, כפי שאפרט להלן:
תוספת הבניה של המשיבים
5.לפי העובדות שהוכחו למפקחת, הוסיפו המשיבים לדירתם שטח מן הרכוש המשותף בהסכמת כל בעלי הדירות דאז.
המפקחת קבעה, כי גריעת חלקים מן הרכוש המשותף לצורך בניה, שונה מגריעת חלקים לצורך שימוש גרידא, שכן מדובר בפעולה קניינית בלתי חוזרת. על פי תיקון 18 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), גריעת חלקים מהרכוש המשותף לצורך בניה, דורשת הסכמת יתר בעלי הדירות בבית המשותף, אולם אין צורך כי הסכמה זו תינתן דווקא בכתב. תוקפה של הבניה, אינו מותנה ברישום בספר ההחלטות של הבית המשותף.
תוספת הבניה שביצעו המשיבים, גרמה לגריעת חלק מן הרכוש המשותף והפיכתו לקניינם.
6.המפקחת קבעה, כי המשיבים קיבלו היתר בניה כדין לגבי תוספת הבניה. הוכח למפקחת, כי תוספת הבניה נעשתה בהסכמה שניתנה להם גם על ידי קק"ל, בעלי המקרקעין. עוד קבעה המפקחת, כי מאחר והבעלים, כמו גם יתר בעלי הזכויות בבית, לא נקטו כל פעולה לעצירת הבניה, יש לראותם מכח הוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין, כמי שהסכימו לה.
המפקחת קבעה, כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי המדובר בבניה בלתי חוקית, וכי לא נמצא כל רישום לגבי אי התאמה שבין היתר הבניה שניתן להם לגבי הבניה שבוצעה בפועל.
7.המפקחת קבעה, כי המערערים רכשו את זכויותיהם במצב הקיים בעת הגשת התביעה, הם ידעו על המצב בעת רכישת הזכויות על ידם ואף באו בדברים עם המשיבים בענין זה קודם לרכישת הדירה; המפקחת קבעה, כי אין לקבל טענה, כי כל בעל דירה חדש צריך לאשרר מחדש את הזכויות הקנייניות שנרכשו קודם לרכישת הזכויות על ידם. אם רצו המערערים בכך, היה עליהם להוכיח כי ההסכמה שבין הדיירים המקוריים של הבית, היתה הסכמה לשימוש בחלקים המשותפים בלבד, להבדיל מהסכמה לקניין, אך דבר זה לא הוכח.
8.לדעת המפקחת, ראוי היה שתוספת הבניה תירשם בפנקס הבתים המשותפים, אלא שחוסר הרישום אין בו כדי לאיין את הזכות הקניינית. זכותם של המשיבים אינה אלא בגדר "זכות שלא הושלמה ברישום".
בהסתמכה על האמור בספרו של מ. דויטש, כרך א', עמ' 680 ו-685, קבעה המפקחת, כי הצמדה של חלק מסויים הוא צעד תקנוני. הרישום באמצעות התקנון, הוא השלב הקנייני של ביצוע העברת הבעלות באותו חלק מן הבעלות המשותפת של כלל בעלי הדירות, אל הבעלות היחודית של בעל הדירה, לגביו נעשתה ההצמדה. אולם, קודם לרישום ההצמדה, חלים ומחייבים את בעלי הדירות והזכויות בבית המשותף כללי החוזים הרגילים, כך שאין מניעה להסכמה משתמעת ביניהם.