אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גלסברג נ' האפרתי ואח'

גלסברג נ' האפרתי ואח'

תאריך פרסום : 22/05/2013 | גרסת הדפסה
ת"ק
בית משפט לתביעות קטנות תל אביב - יפו
5240-10-11,34799-01-12
10/05/2013
בפני השופט:
רמי חיימוביץ

- נגד -
התובע:
זיו גלסברגבעצמו
הנתבע:
1. יוסי האפרתי
2. עופר האפרתי
3. אי מייליון בע"מ

פסק-דין

פסק דין

סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (חוק הבזק) אוסר על שיגור דבר פרסומת באמצעות מתקן בזק אלא בתנאים שנקבעו בחוק, ובלשון השגורה – הסעיף אוסר על משלוח דואר אלקטרוני המכונה "דואר זבל".

הנתבעים עוסקים בשיווק ופרסום באינטרנט עבור אחרים והם שלחו לתובע 17 הודעות דוא"ל שכללו פרסומות של בתי עסק שונים.

לאחר שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים מצאתי לקבל את התביעה כנגד נתבעת 3, ולקבוע כי הנתבעת המחזיקה במאגרי המידע ושולחת את הודעות הפרסומת עבור אחרים מהווה "מפרסם" כהגדרתו בחוק הבזק וכי שלחה לתובע הודעות פרסומת בניגוד לחוק. התביעה האישית כנגד נתבעים 1-2, מנהלי החברה, נדחית.

לשלמות התמונה אעיר כי התובע הוא עו"ד והנתבעים יוצגו ע"י עו"ד, וכי היקף הליכים בתיק חרג מהרגיל בתביעות קטנות.

התובע

התובע מפעיל אתר אינטרנט של משרד עו"ד השייך לאביו בכתובת "glazberg.com" (הסיומת המשרדית) בלשון התובע – זו שם הדומיין. באתר מספר תיבות דוא"ל שכל הכתובות שלהן מסתיימות בסיומת המשרדית. התובע תכנן את האתר כך שקיימות כתובות דוא"ל שהוקצו לגורמים ספציפיים, וכן תיבת דוא"ל מרכזית בכתובת home@glazberd.com אשר "אוספת" אליה כל הודעת דוא"ל אחרת שנשלחת לסיומת המשרדית. תיבת הדוא"ל המרכזית היא בשליטת התובע. לטענת התובע באופן זה הוא יכול להגן על פרטיותו ולרשום באתרי אינטרנט המבקשים כתובת דוא"ל כתובת שאינה כתובתו האישית ודוא"ל, אם ישלח, יגיע אליו בכל זאת.

הנתבעים

נתבעת 3 (הנתבעת) היא חברה שעיסוקה דיוור ישיר באמצעות דוא"ל. נתבע 2, מר עופר האפרתי, הוא הבעלים והמנהל והנתבע 1, מר יוסי האפרתי, הוא בנו. על-פי פרסומיה מחזיקה הנתבעת מאגרים של מיליוני כתובות דוא"ל ומאות אלפי כתובות דוא"ל עסקי, ועיסוקה במשלוח פרסומות לרשימות תפוצה של נמענים. חלק מהמאגרים והכתובות הועברו לנתבעת מגופים אחרים בנסיבות שלא הובררו [עמ' 13, 31]; וחלקן נאספו ונאספות על-ידה. איסוף הכתובות נעשה באופן הבא: לקוח שמתעניין בשירותיה של חברה אלמונית מזין כתובת דוא"ל ונשאל אם הוא מסכים לקבל פרסומים. במידה והלקוח מודיע כי הוא מסכים לקבל פרסומות הוא מצורף לרשימת התפוצה של הנתבעת ומכאן ואילך הוא מתחיל לקבל מן הנתבעת פרסומות, גם אם אינן קשורות לנותן השירות שבשירותיו התעניין.

הנתבעת מקבלת מבתי העסק ששוכרים את שירותיה תשלום עבור משלוח הפרסומות, לעתים תשלום גלובאלי ולעתים תשלום עבור הצלחה ולפי מספר הלקוחות שפתחו את הפרסומת.

התביעה וטענות הצדדים

הנתבעת שלחה 17 הודעות דוא"ל שכללו פרסומות לכתובות עם הסיומת המשרדית, רובן לכתובות דוא"ל שרשם התובע באתרים שונים. הפרסומות הגיעו לתיבת הדוא"ל המרכזית ולתובע. התובע טוען כי שיגור הודעות הדואר האלקטרוני נעשה בניגוד לסעיף 30א לחוק הבזק ולכן הגיש תביעות כנגד החברות שמוצריהן ושירותיהן פורסמו וכנגד הנתבעים. התביעות כנגד החברות שמוצריהן ושירותיהן פורסמו סולקו בהסכמה. התביעה כנגד הנתבעים נותרה תלויה ועומדת.

הנתבעים טוענים כי העובדה שהתובע השתמש בתיבת דוא"ל מרכזית ש"אספה" אליה דברי דואר שוללת את עילת התביעה ולמצער מלמדת כי התובע עושה שימוש לרעה בהוראות חוק הבזק, בניגוד לתכליתו. ראיה לכך היא העובדה שהתובע בחר שלא להסיר עצמו מרשימת התפוצה אף שהיה יכול לעשות זאת. הנתבעים מוסיפים כי ממילא מדובר בהצעות חינמיות חד פעמיות, שנשלחו לכתובת עסקית, ולכן אין הפרה של החוק. על כל אלה טוענים נתבעים 2-3 כי אין עילת תביעה אישית כנגדם וכי עילת התביעה היא, לכל היותר, כנגד החברה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות מצאתי לקבל את התביעה כנגד נתבעת 3 ולדחותה כנגד נתבעים 1-2. טענות הנתבעים בנוגע להתנהלות התובע ולאופן קבלת הדוא"ל אינן מצדיקות דחיית התביעה, אולם יינתן להן ביטוי בהערכת הנזק.

דיון והכרעה

החוק: סעיף 30א לחוק הבזק חולל מהפכה בתחום הפצת דברי פרסומת המוניים ואסר על "מפרסם" לשגר "דבר פרסומת" באופן המוני "בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב". בכך אימץ המחוקק הישראלי את מודל ה-opt-in, הקיים באיחוד האירופי, ולפיו חל איסור על משלוח הודעות פרסומת בשיווק ישיר, אלא אם התקבלה מראש הסכמת הנמען. לאיסור הכללי נקבעו חריגים מצומצמים יחסית. כך, הותר משלוח הפרסומת שהיא "פנייה חד-פעמית מטעם מפרסם לנמען שהוא בית עסק ...המהווה הצעה להסכים לקבל דברי פרסומת מטעמו"; וכך הותרה משלוח פרסומת בתנאים המצטברים שנמנו בסעיף קטן (ג) והם: שהנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות; שהמפרסם הודיע לנמען כי הפרטים שמסר ישמשו למשלוח דבר פרסומת מטעמו; שהמפרסם נתן לנמען הזדמנות להודיע כי הוא מסרב לקבל דברי פרסומת והנמען לא עשה כן; ושדבר הפרסומת מתייחס למוצר או לשירות מסוג דומה למוצר או לשירות אותו ביקש הנמען לרכוש מהמפרסם.

הנתבעת היא "מפרסם": הגדרת "המפרסם" בסעיף 30א כוללת את בית-העסק שהפרסומת מקדמת את מטרותיו וכן את "מי שמשווק את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר" אלא אם החזיק ברשיון כדין. הנתבעת נכללת בסיפא ההגדרה, והטלת אחריות עליה היא בליבת החוק שנועד למנוע את תופעת ההפצה ההמונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות, שהפכה בשנים האחרונות למטרד ציבורי (דברי ההסבר להצעת חוק התקשורת, תיקון 33, ה"כ 182, תשמ"ה-2005). במקרים רבים בית-העסק אינו מחזיק במאגר מידע המאפשר לו את שיגור הפרסומת ההמוני והוא נדרש לרכוש את שירותיהם של גופים מסחריים – דוגמת הנתבעת – שעיסוקם באיסוף מאגרי מידע ושיגור הפרסום למספר רב של נמענים. גופים מסחריים אלו הם העומדים מאחורי השיגור ההמוני, הם המבצעים אותו בפועל והם אלו המפיקים ממנו תועלת כלכלית, ועל כן קיים טעם ממשי בהטלת אחריות עצמאית ונפרדת עליהם. כאמור למעלה – הוכח שהנתבעת מחזיקה במאגרי דוא"ל ועוסקת בשיווק המוני ולפיכך היא מהווה מפרסם כהגדרתו בחוק.

ההודעות הן "פרסומת": "פרסומת", כהגדרתה בחוק היא "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". הנתבעת טוענת כי חלק מההודעות שהוצעו הן "הצעות חינמיות להתנסות" שאינן מהוות פרסומת וחלקן מהוות הצעה לקבלת דברי פרסומת שנשלחה לכתובת מסחרית. אינני מקבל טענות אלו. קריאת הודעות הדוא"ל שצורפו לכתב התביעה מלמדת כי הן מהוות פרסומות במובן הפשוט ובהתאם להגדרה החוקית. מדובר במודעות שנועדו לעודד את הנמען לרכוש את המוצר או השירות המוצעים בהן, וגם במקרה שבו ההתנסות הראשונית היא חינם (ורוב המודעות אינן כאלו) ברי כי המטרה היא שהנמען ירכוש את השירות ויוציא בהמשך כספים. לשון הפרסומות מלמדת גם שאין מדובר בהצעה לקבל דברי פרסומת, אלא בפרסומת גופה. אני קובע כי ההודעות הן פרסומות כהגדרתן בחוק.

משלוח הפרסומות: הנתבע 2 הודה כי הנתבעת היא ששלחה את כל הודעות הדוא"ל נשוא התביעות [עמ' 11, 3].

חריג בית-עסק: לא מתקיים החריג של פנייה חד-פעמית לבית עסק המהווה הצעה להסכים לקבל דברי פרסומת מטעמו. ראשית, התובע הזין כתובות דוא"ל פרטיות ולא כתובת של משרד עורכי הדין. העובדה שהכתובות כללו את הסיומת המשרדית לא הופכת אותן לכתובות של בית-העסק. הנתבע 2 טען כי מדובר בכתובת עסקית אך סירב להשיב מניין קיבל את הכתובת או מדוע סבר כי מדובר בכתובת עסקית [עמ' 13, 31]. שנית, כאמור לעיל, מדובר בפרסומות גופן ולא בהצעה להסכים ולקבל פרסומת. עולה אפוא כי החריג אינו מתקיים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ