אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גזר דין בתיק פ 8068/04

גזר דין בתיק פ 8068/04

תאריך פרסום : 06/09/2007 | גרסת הדפסה
פ
בית המשפט המחוזי באר שבע
8068-04
20/04/2005
בפני השופט:
רחל ברקאי

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד תהילה גלנטה
הנתבע:
1. מאור מלכה
2. יעקב מלכה

עו"ד דרורי ארז
גזר דין
  1. הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעובדות שבכתב האישום המתוקן וזאת לאחר שגובש הסדר טיעון, אשר היה בו כדי לתקן את כתב האישום ולהציג הסכמה חלקית בדבר העונש.  כך הורשע הנאשם 1 בשתי עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים   334 + 335 (א) (1) ו-(2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 380 + 382 א' לחוק העונשין ועבירה של תגרה לפי סעיף 191 לחוק העונשין והנאשם 2 הורשע בעבירה של תגרה לפי סעיף 191 לחוק העונשין.
  1. כתב האישום המתוקן מלמד כי עובר למיוחס בכתב האישום היה מוניר אבו סבית, בדואי במוצאו (להלן: "המתלונן"), חברה של קטינה יהודיה תושבת העיר דימונה. ביום 29.2.04 בשעה 22:30 או בסמוך לכך, בעת ששהו המתלונן וחברתו בסמוך לקיוסק בעיר דימונה הגיע הנאשם 1 למקום, כשהוא מלווה בארבעה נערים אחרים, והחל לקלל את המתלונן וחברתו בשל זהותו הלאומית של המתלונן. עקב כך החלו חילופי דברים בין הנאשם 1 לבין המתלונן שבמהלכם היכה הנאשם 1 את המתלונן בחזהו. בעקבות האמור לעיל, הזעיק המתלונן את חברו, מוחמד אבו כף, וביקש ממנו שיגיע למקום. כעבור כ-20 דקות הגיעו למקום מוחמד אבו כף וכן טרהד אבו כף וסאלמה אלנבארי. במקביל התקשר הנאשם 1 לנאשם 2 והנאשם 2 הגיע למקום ועימו חברים נוספים. חבורה זו אשר התלוותה לנאשם 1 ולנאשם 2 הגיעה למקום בכוונה לתקוף את המתלונן וחבריו. כאשר הגיעו חבריו של המתלונן למקום שלף הנאשם 1 סכין רץ לכיוונו של המתלונן ודקר אותו שתי דקירות בבטן הימנית העליונה ובבית החזה בצד ימין. לאחר מכן החלו חבריהם של הנאשמים להשליך כסאות ברזל לעבר המתלונן וחבריו ובמקום החלה תגרה רבתית בין הצדדים. במהלך האירוע אף נדקר חברו של המתלונן, טרהד, בבית החזה בצד ימין וסאלמה הוכה בראשו ובפניו. הנאשם 2 הודה בהשתתפותו בתגרה כאמור ועל כן הורשע בעבירה של תגרה והנאשם 1 הודה במעשה הדקירה והפציעה והודה כאמור בעבירות המיוחסות לו כמפורט לעיל.
  1. התביעה גיבשה הסדר טיעון עם ב"כ הנאשמים לפיו, הסכימה התביעה להגביל עצמה לטעון לעונש מאסר של 18 חודשים וכן מאסר מותנה, בעניינו של הנאשם 1. בעניינו של נאשם 2 הציגו הצדדים הסכמה לפיה, ביקשו כי בית המשפט ישית עליו עונש מאסר על תנאי לפי שיקול דעת בית משפט.

בית המשפט הסביר לנאשמים כי אין הוא כבול בהסדרי הטיעון המוצגים בפניו ולאחר ששוכנע כי אכן מבינים הנאשמים את הדברים, חזרו בהם הנאשמים מן הכפירה, הודו בעובדות שבכתב האישום המתוקן והורשעו בעבירות כמפורט לעיל, כשבעניינו של הנאשם 1 התבקש תסקיר שירות מבחן וזה הונח בפני.

  1. התביעה ביקשה להשית על הנאשם 1 עונש מאסר של 18 חודשים, כשהיא מדגישה מחד גיסא את החומרה הרבה שבמעשיו של הנאשם, אשר לא בחל מליישב את הסכסוך שפרץ בינו לבין המתלונן בדרך של שימוש בסכין, ומאידך גיסא מצביעה על הקשיים הראייתיים שנתגלו בתיק זה ושבגינם תוקן כתב האישום והתביעה הסכימה להגביל את עצמה לטעון לעונש מאסר של 18 חודשים בלבד, הגם שכלל המעשים מחייבים ענישה לתקופה ארוכה יותר.

באשר לנאשם 2 ביקשה התובעת לאשר את הסדר הטיעון ולהטיל עליו מאסר מותנה וזאת לאור חלקו בתגרה ההמונית, שפרצה במקום מבלי שניתן לייחס לו פגיעה כלשהיא במי מבני החבורה האחרת.

  1. ב"כ הנאשמים ביקש  לאבחן את המקרה הנדון ממקרים רבים אחרים, בהם נעשה שימוש בסכין כדרך ליישוב סכסוכים. ב"כ הנאשמים לא ביקש להצדיק את המעשים שעשה הנאשם 1 ואף לא טען להגנה עצמית, אך ביקש להראות את השתלשלות הארועים אשר הביאה אותו לעשות את אשר עשה. מציין הסנגור כי הנאשם 1 שלף את הסכין כאשר הגיעו בני החבורה הבדואית, חבריו של המתלונן, למקום האירוע שאז חש מאויים מפני הקבוצה שעמדה בפניו והרגיש צורך להגן על עצמו. הדגיש הסנגור כי עובר להגעתם של חבריו של המתלונן למקום האירוע, כל שאירע בין המתלונן לבין הנאשם 1 היו חילופי מילים פוגעות ולכל היותר מכה קלה בכתפו של המתלונן, מצד הנאשם 1. עוד הדגיש הסנגור כי משהגיעו בני החבורות למקום פרצה קטטה המונית בה היו נפגעים משני הצדדים.

אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם 1 ציין הסנגור כי מדובר בבחור צעיר, ללא עבר פלילי, אשר הודה מיד לאחר שתוקן כתב האישום וחסך מזמנו היקר של בית המשפט. כך גם באשר לנאשם 2. עוד ביקש לציין הסנגור כי בשל הרגישות הרבה אשר ליוותה את הארוע האלים האמור, נרתמו נכבדים הן בחברה הבדואית והן בעיר דימונה כדי להפגיש בין המשפחות המעורבות וזאת כדי לקדם סולחה ביניהם. לדבריו בפועל נעשתה סולחה בין בני משפחת הנאשמים ובני משפחות המותקפים ובפרט משפחת המתלונן. לנוכח דברים אלו, ביקש הסנגור כי בית המשפט יאמץ את המלצת שירות המבחן וישית על הנאשם עונש אשר ירוצה מחוץ לכותלי בית הסוהר ובהתאם ביקש כי בית המשפט יאמץ את הסדר הטיעון הנוגע לענישת הנאשם 2.

  1. מתסקיר שירות המבחן שהונח בפני, בעניינו של נאשם 1, ניתן ללמוד כי מדובר בבחור צעיר כבן 21 המתגורר בעיר דימונה ועובד לפרנסתו. שירות המבחן מציין כי מדובר בבחור בעל אינטלגנציה תקינה ובטחון עצמי אשר שירת שרות צבאי כמעט מלא. שירות המבחן הצביע על הצורך בקיומו של גורם סמכותי ואחראי שיוכל להציב גבולות לנאשם, על מנת שתמנע התחברות חוזרת של הנאשם עם קבוצות שליליות. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של הנאשם 1 אך המליץ, לאור נתוניו האישיותיים של הנאשם 1 ולנוכח היותו מצוי בפרשת דרכים בחייו, להימנע מלהשית עליו עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח. לפיכך המליץ שירות המבחן כי יושת עליו עונש שירוצה בדרך של עבודות שירות. 
  1. בתי המשפט חזרו והתריעו שוב ושוב, על אותה מגיפה שפשטה בקרבנו היא מגפת " תת תרבות הסכין". צעירים הנושאים עימם סכינים למיניהם ועושים בהם שימוש ליישוב סכסוכים הנה תופעה חמורה. למלחמה בתופעה זו נרתם בית המשפט, בדרך של הטלת עונשים קשים ומרתיעים.   בע.פ. 6720/04 מדינת ישראל  נ' עסאם זחאיקה (טרם פורסם)  שם מצא לנכון בית המשפט העליון להחמיר בעונשו של המשיב, אשר הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בגין מעשי דקירה של המתלונן כשהוא נועץ את הסכין בגבו של המתלונן 3 פעמים, ומשית עליו עונש מאסר ל-3 שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.

קובע בית המשפט שם מפי כב' השופט חשין כי:   

" נלאינו מאמור, עוד ועוד שוב ושוב, כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין מחיינו, וחובה היא המוטלת על בית-המשפט להרים את תרומתו למלחמה קשה זו שבאלימות אשר פשתה במקומותינו. הטלת עונשים קלים - יחסית לנדרש - על מי שמפרים צו של לא-תנעץ-סכין-בגוף-הזולת מחטיאה את המטרה ואת שאיפתנו לעקירה מן השורש של התופעה הפסולה הזו. דעתנו היא אפוא שיש להחמיר בעונשו של המשיב. בה-בעת, נוסיף ונזכור כי מעשהו הקשה של המשיב בא לאחר שהמתלונן "התחיל" במריבה, ויש להביא גורם זה במניין הגורמים שבשקלולם מביאים לצורך להחמיר בעונשו של המשיב."

בע.פ. 9133/04 דוד גורדון נ' מדינת ישראל מצא לנכון בית המשפט העליון להעיר כי עונש המאסר, בן 12 חודשים, אשר הושת על המערער בגין מעשי דקירה, הנו עונש קל  ואין להתערב בו. בית המשפט קובע שם, תוך דחיית ערעורו של המערער כי:

"בתי המשפט, בהם בית-המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגפה שפשתה במחנה והיא מגפת תת-תרבות הסכין. צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה. שאלנו את עורך-דין כהן מה טעם נשא המערער את הסכין על גופו משבא למועדון ותשובתו לכך היתה כי הדבר נעשה "להגנה עצמית". להגנה עצמית מפני מי נשאל, והתשובה היא, כמובן, להגנה עצמית מפני נערים כמערער שאף הם נושאים על גופם סכין "להגנה עצמית". כך, "ליתר בטחון" נושא לו נער סכין על גופו, "ליתר בטחון ועל כל צרה שלא תבוא". אכן, זו דרכו של מיקצת הנוער בימינו ליישוב חילוקי דעות בימים שמכבר נהגו אנשים ליישב חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם בדו-קרב של צחצוח חרבות או בדו-קרב בירי של אקדחים (השוו: ע"פ 8554/00 זרבאילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(4) 913, 919-918). הסכינים למיניהן תפשו כיום את מקום החרבות, ובצד האקדחים משמשות אף הן מכשיר ליישובם של חילוקי דעות. תופעה ממאירה זו מטילה על בתי-המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בית-המשפט להעלות תרומה ראויה היא - בין השאר - על דרך הטלתם של עונשים חמורים. כך בעבירות ממאירות אחרות כסחר בסמים, כסחר בנשים, כמעשי אונס ומעשי סדום ועוד, וכך הוא בתת תרבות הסכין המביאה לא אחת לקיפוח חייהם של צעירים וגם של מי שאינם צעירים. אותם צעירים הנושאים סכינים על גופם ונועצים אותן בגופו של הזולת, אינם תמיד ובהכרח עבריינים מועדים. ובמקום שהנאשם הוא נער בלא עבר פלילי מתלבטים בתי המשפט לא אחת אם לגזור על הצעיר עונש מאסר, שמא יחבר בבית-הכלא לעבריינים מועדים ויצא מבית-הכלא עבריין. התלבטות זו התלבטות אמת היא, התלבטות ראויה. ואולם המגיפה שפשתה במחנה היא כה קשה וכה ממאירה עד שבתי המשפט חייבים להעלות את תרומתם למלחמה בה על דרך ענישה מרתיעה. וענישה מרתיעה בהקשר הדברים פירושה הוא - שליחתו של נאשם לבית האסורים. הנה הוא המערער שלפנינו, אשר הורשע על-פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כהוראות הסעיפים 333 ו-335(1) לחוק העונשין. העונש המרבי בגין עבירה זו שהמערער הורשע בה הוא 14 שנות מאסר. הגיע עת שבתי המשפט יניעו את העונש אל עבר העונש המרבי שנקבע בחוק. עונש של שנת מאסר - כפי שנקבע למערער - עונש קל הוא ביתר, והרי אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין ולידע כי בנעיצת סכין בחלקו העליון של הגב יכול אדם שיעבור מעבירה של חבלה לעבירה של רצח או הריגה. עיקר הוא, כמובן, בחינוך הנוער, ואולם גם אנו נעלה את תרומתנו בדרכנו". (הדגשה שלי ר.ב.).

ובע"פ 3231/04 וע"פ 3431/04 רונן סבן ואיתן בן מרבי נ' מדינת ישראל , דחה בית המשפט העליון את ערעורם  של המערערים   (בני 18 ביום ביצוע  העבירה), הנוגע  לחומרת העונש אשר הוטל עליהם, עונש מאסר של 12 חודשים, וקובע מפי כב' השופטת בייניש כי :

"שקלנו את הטיעונים כולם ואכן, כשמדובר בצעירים אשר עדיין לא אבד הסיכוי להשיבם למוטב, קביעת האיזון המתחייב בין השיקולים הנוגעים לסיכויי השיקום לבין שיקולי הגמול וההרתעה הראויים היא מורכבת. בהליך שלפנינו נדרשים אנו גם ליתן משקל הולם לחומרתן של תופעות עברייניות שפשו בחברה והיו לנגע המסכן באופן ממשי את חייהם ואת ביטחונם של אנשים תמימים מקרב הציבור. בית המשפט קמא עמד על חומרת התופעה הנפוצה של יציאה לבילוי תוך הצטיידות בסכין, תופעה פסולה זו גוררת תגובות אלימות והופכת את השימוש בסכין תוך סיכון חיי אדם להתנהגות מקובלת. אין להשלים עם נורמה פסולה זו. כיוון שהתופעה נפוצה בעיקר בקרב צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הרי שאין דרך להרתיע מפני עבריינות נפוצה זו אלא בענישה מחמירה של אותם צעירים. בית משפט זה כבר התריע לא אחת כנגד גישה סלחנית בעבירות הסכינאות המסכנות חיי אדם. כך נאמר בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מולנר (לא פורסם) מפיו של השופט א' גולדברג, אשר בית משפט קמא הסתמך עליו: "כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית."

(הדגשה שלי ר.ב.).

ובע"פ 86/04 כנפו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) כי:

"שיקולי השיקום הם בעלי משקל נכבד, אך בנסיבות הענין אין הם יכולים לגבור על חובתו של בית המשפט להעניש בשל מעשה אלימות קשה ופוגעני. בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם לעקירת נגע האלימות והסכינאות שפשו בקרבנו, בהטלת עונשים מרתיעים. אם אכן היטיב המערער את דרכו ועלה על דרך השיקום, יש לקוות שיתמיד בה גם לאחר ריצוי עונשו."

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ