אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גזר דין בתיק פ 4819/01

גזר דין בתיק פ 4819/01

תאריך פרסום : 22/09/2009 | גרסת הדפסה
פ
בית משפט השלום באר שבע
4819-01
25/09/2006
בפני השופט:
ד. מגד- סגן נשיא

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל - מחלקה לחקירות שוטרים
עו"ד מתמחה ורד יעל
הנתבע:
דהן אליעזר
עו"ד ויקטור אוזן
גזר דין

1.         הנאשם משרת במשטרת באר-שבע כחוקר.  הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו 3 אישומים כדלקמן:  האישום הראשון - תקיפת בן-זוג, עבירה לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק.  האישום השני -  תקיפת בן-זוג הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 382 (ג) לחוק.  האישום השלישי -  תקיפת בן-זוג הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 382(ג),  איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק והשמדת ראיה, עבירה לפי סעיף 242 לחוק.  לאחר שמיעת הוכחות הורשע הנאשם בכל העבירות שפורטו לעיל, למעט עבירת השמדת ראיה, שממנה זוכה.

            בהכרעת הדין נקבע, בין היתר, כי הנאשם ואשתו - המתלוננת היו נשואים 12 שנים ונולדו להם 3 ילדים.  בסמוך לאחר  הולדת הילד השלישי התגלע סכסוך חריף ביניהם, מאחר שנתן עינו באישה אחרת וביקש להתגרש.  המתלוננת לא היתה מוכנה להשלים עם רוע הגזירה וניסתה לאכוף עליו את המשך הקשר. הקונפליקט שנוצר בנסיבות אלה לווה במתחים קשים, שגרמו להתפרצויות מילוליות הדדיות ולאלימות שנקט הנאשם כלפי המתלוננת. 

            לפי האישום הראשון, בתאריך 13.10.00 במהלך וויכוח, השליך לעברה בקבוק בושם, ניפץ מראה, קרע שרשרת מעל צוואה ובעט בה.  כאמור באישום השני, בחודש מרץ 2001,  כאשר אמרה לו שהיא עוזבת את הבית, השליך חפצים מהמרפסת והיכה בשפתה שדממה והתנפחה.  לפי האישום השלישי, בתאריך 11.5.01, כאשר ניסתה להעירו על מנת שילך לעבודתו, השליך לעברה בקבוק וקערה, התיז מים על בגדיה ולאחר מכן איים כי אם תלך לאמה - יקרע את בגדיה.  הוא מימש את האיום, שבר בקבוקי בושם וקרע את תמונת הנישואין. המתלוננת נמלטה מהבית, הוא יצא אחריה, החזירה הביתה, היכה בה בכל חלקי גופה וגרם לעלפונה ולחבלות של ממש בעינה הימנית, בידיה ובכתפה.

2.         לבקשת הסניגור שירות המבחן ערך תסקיר.

            התסקיר הראשון מתאריך 2.11.05 היה שלילי במהותו ובתוכנו.  הנאשם טען בפני קצינת המבחן, כי המתלוננת מעוניינת להפלילו, כי מעולם לא נהג בה באלימות, ולכן סרב להתמודד עם הבעיות הנובעות מהקשר המשפחתי.  קצינת המבחן שוחחה עם המתלוננת והתרשמה כי סבלה אלימות במשך שנים. משיחה שערכה גם עם עובדת סוציאלית בבית החולים החולים "סורוקה", בו עובדת המתלוננת, עלה  כי  היא נמצאת בקשר עימה תקופה ארוכה, וכי היא ובנותיה קיבלו מענה טיפולי אינטנסיבי בשל התנהגותו האלימה כלפיה. מסתבר כי העובדת הסוציאלית הזמינה את הנאשם לשיחה אך הוא סרב להגיע.

בה בעת, הביעה  המתלוננת רצון לסייע לנאשם בסיום ההליכים המשפטיים וחשש  כי הם עלולים לפגוע בו מבחינה נפשית ולקפח את פרנסתו. לכן, קבעה קצינת המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות מעשי אלימות. בהעדר שיתוף פעולה לא מצאה לנכון להמליץ על ניסיון טיפולי אך היתה מוכנה לבחון שוב אופציה זו, בתנאי שהנאשם יצהיר כי הוא רוצה בה.

            לבקשת ב"כ הנאשם, שהצהירה כי הוא מוכן לבחון אופציה טיפולית, ולאחר שהוא עצמו גילה דעתו כי הוא מעונין בכך, נדחה המשך הדיון. בתסקיר השני מתאריך 19.2.06 נכתב, כי החל לשתף פעולה באופן מלא ולכן התבקשה דחייה נוספת.

            בתסקיר השלישי, שנערך בתאריך 16.8.06, נכתב כי  במהלך תהליך שארך כשנה, הצליח הנאשם להתחבר לתכנים טיפוליים משמעותיים, לקח אחריות, הפיק לקחים ושינה את עמדותיו בכל הקשור לבנית אמון, הצבת גבולות, ביטוי רגשות ושמירה על כבוד הדדי.  קצינת המבחן התרשמה, כי הוא מקפיד לקיים  תקשורת טובה עם המתלוננת וילדיהם וכי אין חשש שיחזור לסורו. בנסיבות אלה, המליצה שלא להרשיעו בדין, על מנת שלא לפגוע בעבודתו, להעמידו בפיקוח למשך שנה ולחייבו לבצע 250 שעות של"צ.

3.         ב"כ המאשימה ביקשה לדחות מכל וכל את המלצת  שירות המבחן. היא תארה את הכאב, ההשפלה והביזוי שנגרמו למתלוננת, שנאלצה לשוב ולהתעמת, במהלך המשפט, עת נחקרה ארוכות,  עם החוויה שעברה. כן הדגישה, כי מדובר במספר אירועים, ולא במעשה חד-פעמי, שנעשה בעדנא דרתחא. בנוסף, עמדה על שיקולי ההרתעה והתגמול, שבית המשפט אמור לשקול בבואו לגזור את הדין בעבירות אלימות במשפחה. לדבריה, שאלת שיקום הנאשם כלל אינה עולה על הפרק, משום שאינה רלוונטית, שכן התגרש מהמתלוננת. עוד ביקשה מבית המשפט להתעלם מחלוף הזמן מאז נעברו העבירות. בסיכום, עתרה להשית עליו עונש קשה, שיכלול מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

            ב"כ הנאשם ציינה, כי מדובר באדם נורמטיבי ביסודו, שתרם רבות לשלום הציבור ובטחונו במהלך השנים בהן הוא משרת במשטרה, שירות ללא דופי. כן פרטה את הנסיבות המיוחדות שהיוו רקע לעבירות שנעברו.  לדבריה, חלוף הזמן  דווקא הביא לשיפור היחסים בין בני הזוג, כעולה מההתפתחות החיובית, שהתבטאה בתסקירי שירות המבחן. היא הוסיפה וטענה, כי יש להתחשב בדברי המתלוננת, שיצאה להגנת הנאשם, כמפורט בתסקיר הראשון. במיוחד הטעימה, כי הרשעתו בדין עלולה לחבל בסיכוי המשך תעסוקתו במשטרה ולכן ביקשה כי בית המשפט יאמץ את המלצת שירות המבחן.

4.         השאלה הראשונה הטעונה הכרעה, הינה האם יש להותיר את ההרשעה על כנה.

הלכה פסוקה היא, כי משהגיע בית המשפט למסקנה כי העבירה נעברה, עליו להרשיע את הנאשם. עם זאת,  יתכנו מקרים שבהם ימנע מהרשעה. לצורך הכרעה בשאלה זו, נדרש בית המשפט להעמיד זה מול זה את האינטרס הציבורי הגלום באכיפת החוק מול ענינו של הפרט על נסיבותיו המיוחדות.

האינטרס הראשון נועד להשיג את מיצוי הדין עם העבריין, על מנת להבטיח כי אכיפת החוק תתבצע ללא איפה ואיפה.

בע.פ. 2513/96,  3467/96  מדינת ישראל נ. ויקטור שמש ואח' פ"ד נ (3) עמ' 682 קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו.  הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן.  שימוש בסמכות זאת, כאשר אין צידוק ממשי להמנע מהרשעה, מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השיוויון בפני החוק".

בב.ר.ע.  432/85 רומנו נ. מדינת ישראל תק-על 85 (3) עמ' 737, נאמר מפי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי:

"לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש, אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לענין זה הוא מניינם של הנתונים העיקרים אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות הענין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקלה אחרת ... רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה".

5.         בע.פ. 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל תק-על 97 (3) 214 קבעה כב' השופטת דורנר  כדלקמן:

"כידוע, שיקומו של הנאשם הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו ענין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשה העבירה בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר. כל אלה משמשים גורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם".

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ