אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גזר דין בתיק פ 2011/06

גזר דין בתיק פ 2011/06

תאריך פרסום : 12/04/2007 | גרסת הדפסה
פ
בית המשפט המחוזי ירושלים
2011-06
07/03/2006
בפני השופט:
משה דרורי

- נגד -
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד יעל שניידר מפרקליטות מחוז ירושלים
הנתבע:
סולטן אבו סנינה
עו"ד אלרשק מודחי
גזר דין

1.         הנאשם הורשע - על פי הודאתו - בשתי העבירות המיוחסות לו באישום הראשון של כתב האישום, דהיינו: נשיאת נשק שלא כדין - עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"), וכן עבירה של כניסה ושהייה בישראל שלא כחוק, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל,      תשי"ב-1952 ; שתי עבירות אלה בוצעו ביום 15.1.06. כמו כן הורשע הנאשם בעבירה נוספת של כניסה ושהייה לישראל שלא כחוק, ביום 15.9.05, כאמור באישום השני (ראה: הכרעת דין מיום טז שבט תשס"ו   (14.2.06), עמ' 10 לפרוטוקול).

2.         הנסיבות של ביצוע עבירת החזקת הנשק, אינן שנויות במחלוקת. הסנגור המלומד, עו"ד אלרשק, טען, בתמצית, לנסיבות אלה בתשובתו לכתב האישום (ראה עמ' 7-5 לפרוטוקול מיום ט שבט תשס"ו (7.2.06)). פרטים מלאים יותר מסרו העדים לעניין העונש, עת העידו בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום כט שבט תשס"ו (27.2.06), עמ' 16-12 לפרוטוקול. כאשר ביקש הסנגור להביא עדים נוספים על אותן נסיבות, הצהירה ב"כ המאשימה, עו"ד שניידר, כי אינה חולקת על הסיפור (עמ' 16, שורה 12 לפרוטוקול).

3.         ואלו הן הנסיבות של החזקת האקדח והכניסה לישראל, שהינם נשוא האישום הראשון שבכתב האישום:

ביום 11.1.06 אירעה פריצה לביתו של אחיו של הנאשם (מר סמיר אבו סנינה), ובמהלכה נגנבה מביתו כספת, שבתוכה היו 450,000  ש"ח, 5,500 דינר ירדני ו-2,500 דולר של ארה"ב וכן תכשיטים של אשתו. אין מחלוקת כי נמסרה על כך תלונה למשטרה באותו יום (ראה הצהרת ב"כ הצדדים,        עמ' 15, שורה 11 לפרוטוקול). בנוסף לתלונה במשטרה, האח פרסם בשכונת מגוריו (בית חנינה) כי בכוונתו לתת פרס למי שיסייע בידו למצוא את הגניבה. לאחר מספר ימים, ביום 15.1.06, התקשר אליו בטלפון פלוני, ומסר לו כי יש בידו מידע על הגניבה, והוא דורש 10,000 דינר ירדני תמורת זאת. לאחר שיחת טלפון שנייה, נקבע מפגש עם המתווך האמור בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שבירושלים. לאחר שהגיע לשם, הופנה האח לבית חולים מוקסד הסמוך, והודרך בפלאפון היכן לשים את השקית עם הכסף. הנאשם, התלווה לאחיו, ברכב נפרד. לדברי הנאשם, כדי להגן על עצמו מפני המתווך או מפני הגנבים, לקח עמו הנאשם אקדח, אשר היה ברשותו מזה מספר שנים. בכתב האישום נאמר כי הנאשם רכש את האקדח לפני כחמש או שש שנים. בדיון לפניי ניתן היה להבין מדברי הנאשם כאילו האקדח היה עוד אצל סבו, ולאחר שהאחרון נפטר הוא קיבל את האקדח. הנאשם נתפס סמוך לבית החולים מוקסד, כאשר ברשותו האקדח, ביחד עם תשעה כדורים ומחסנית. נתון נוסף מוסכם הוא כי האקדח עם הכדורים היו במצב תקין, וניתן היה לבצע בהם ירי.

4.         אין חולק כי הנאשם לא השתמש כלל באקדח, פרט ליריה אחת שירה לפני כחמש או שש שנים, וזאת כדי לבדוק את תקינות האקדח. כל העת, מאז ועד ליום 15.1.06, היה האקדח בחצר ביתו של הנאשם (לטענת הנאשם הוא הטמינו באדמה, כאשר האקדח עטוף בבד), ולא נעשה באקדח כל שימוש על ידי מאן דהו.

5.         בפסיקת בית המשפט העליון נעשה ניסיון לסווג את העבירות של החזקת נשק שלא כדין, על פי הקטגוריות הבאות, מהכבד אל הקל, מבחינת חומרתן של העבירות  (החלטת השופט ג' בך בב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 668, בעמ' 671, בין האותיות ד-ז):

"א) החזקת הנשק לשם ביצוע מעשים, המיועדים לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור.

ב) החזקת הנשק לשם ביצוע עבירה פלילית ספציפית כגון רצח, שוד, התפרצות, תקיפה וכו'.

ג) החזקת הנשק "לעת מצוא" כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית בעתיד.

ד) צבירת נשק על-ידי קבוצה פוליטית, עדתית או אידיאולוגית, במטרה לחזק בדרך זו את כוחה כנגד קבוצות יריבות.

ה) החזקת הנשק לצורך הגנה עצמית או לצורך הגנה על הציבור, המשפחה או ה"חמולה", אליהם הנאשם משתייך.

ו) החזקת כלי הנשק לצורך ספורט, ציד או שעשוע.

ז) החזקת כלי נשק על-ידי הנאשם בתור מזכרת או כאספן של כלים כאלה.

ח) החזקת כלי הנשק, שפג תוקף רישיונו, והנאשם נמנע מלחדש את הרישיון בעתו".

            ראוי לציין כי באותה פרשה נידונה שאלת מעצר עד תום ההליכים, אך נראה לי  כי דרגות החומרה שנקבעו באותה החלטה, כוחם יפה גם - ולעניות דעתי בבחינת קל וחומר - לעניין הענישה. וכך נאמר באותה ההחלטה, לעניין החומרה ( שם, בתחתית העמוד):

"אמנם, לא ניתן לקבוע מסמרות בנדון, אך נראה לי, כי אפשר לקבוע בתור קו מנחה, שהעבירות המבוצעות בנסיבות המנויות בסוגים א-ד לעיל מגיעות בחומרתן לדרגה, שיש בה כדי להצדיק, במקרים המתאימים, מתן צו מעצר עד תום ההליכים. מאידך גיסא, לא הייתי רואה, בדרך כלל, מקום למתן צו כזה במקרים המנויים בסוגים ה-ח דלעיל."

6.         כבר בפתח הדיון, במסגרת הטיעונים לעונש, היה ברור כי אין מדובר בענייננו בנושא ביטחוני (ראה הצהרת ב"כ המאשימה, עמ' 16, שורה 21). מכאן, שאין תחולה לקטגוריה האמורה (א). על פי הראיות אין כל  בסיס לכלול את המקרה שבפנינו בקטגוריה השניה (ב). ב"כ המאשימה ראתה בהחזקת הנשק על ידי הנאשם מקרה שניתן לסווגו או במסגרת קטגוריה (ג) או קטגוריה (ה), אך הסכימה כי אין קטגוריה אשר מתאימה במדויק לסיטואציה שבפנינו (עמ' 17, שורה 6).

7.         נחה דעתי כי המניע הפנימי הסובייקטיבי של הנאשם היה אכן רצון לסייע לאחיו, וזאת כדי לנסות ולמצוא, באמצעות מתווך, את כספי השוד שנגזלו מן האח (כפי שנמסר לי, במהלך הדיון, עד היום לא נמצאו כספים אלה). השאלה היא האם האמצעי אשר  בו בחר הנאשם, קרי: נשיאת נשק להגנה עצמית מפני עימות צפוי עם המתווך או עם הגנבים, היא דרך מתאימה. הנאשם עצמו הודה כי שגה וטעה במקרה שלפנינו, בכך שנשא עימו את האקדח  והביאו למפגש  עם המתווך (עמ' 20, שורה 21). לא מצאתי תשובה הולמת, לא בדברי הנאשם ולא בדברי אחיו, מדוע לא הודיעו הם למשטרה על שיחת הטלפון עם המתווך, כדי שהמשטרה היא זו שתהיה הפעילה בעת המפגש עם המתווך, אלא ניסו בעצמם, ליצור קשר עם המתווך. גם אם אאמין לאח ולנאשם כי הכוונה היתה לתפוס את המתווך או את הגנב ולהסגירם לאחר מכן למשטרה, סבור אני כי אין הדבר מצדיק פעילות עצמאית, ולא כל שכן שפעילות זו כללה עבירה של החזקת נשק, שלא כדין, אשר צפון בה סיכון לציבור, אם אכן היה נעשה שימוש בנשק. לעניין אחרון זה נדגיש כי הנאשם אינו מנוסה בירי, לפי דבריו, ולכן אם היה צורך להשתמש באקדח, לפי הבנתו הסובייקטיבית של הנאשם, יש חשש כי היו נפגעים גם אנשים שאינם קשורים לפרשה. לא כן, אם המשטרה היתה בתמונה. חזקה על אנשי המשטרה כי לא היו מפעילים נשק בכדי, ואם היו עושים כן, היורים היו מיומנים, והנזק שהיה עלול להיגרם, היה מינימאלי, אם בכלל.

8.         ב"כ המדינה הביאה שני תקדימים שבהם אישר בית המשפט העליון בגין עבירות של נשיאת נשק, את העונשים שנפסקו על ידי בית משפט מחוזי: במקרה אחד - שנתיים מאסר (ע"פ 4797/05 חאמד  עבד אל קאדר נ' מדינת ישראל; מפי השופטים א' א' לוי, א' גרוניס וע' ארבל), ובמקרה שני - אף שלוש שנות מאסר (ע"פ 2839/05 ראיד עבד אל קאדר נ' מדינת ישראל; מפי השופטים א' א' לוי , ע' ארבל וא' חיות).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ