אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גזר דין בתיק ע 4693-10

גזר דין בתיק ע 4693-10

תאריך פרסום : 09/01/2011 | גרסת הדפסה
ע
בית הדין הצבאי המחוזי
4693-10
03/01/2011
בפני השופט:
סא"ל רונן עצמון

- נגד -
התובע:
התביעה הצבאית
עו"ד סרן אשחר ארז
הנתבע:
עלאא גנאים אבראהים וראסנה
עו"ד אכרם סמארה
גזר דין
הנאשם הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בכך שביום 27/9/10, בקרבת ראס אל ערוד, ידה אבנים, ביחד עם אדם אחר, לעבר כלי רכב ישראליים. לפי כתב האישום בו הודה הנאשם, כשעברו במקום כלי רכב "של מקומיים" הפסיקו הנאשם וחברו את יידוי האבנים, וחידשו אותו כשעברו במקום שוב כלי רכב ישראליים.

במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים התבקשתי לגזור על הנאשם עונש של 91 ימי מאסר בפועל, מאסר מותנה לפי שיקול דעתי, וכן קנס בסך 750 ש"ח, או 25 ימי מאסר תמורתו. נימוקי הצדדים להסדר היו עברו הנקי של הנאשם, הודאתו באשמה בשלב מוקדם של המשפט - אשר חסכה זמן שיפוטי יקר - וכן קשיים ראייתיים שגילו בתיק. התובע היה מודע לכך שמדובר בקושי ראייתי קל, שכן חומר הראיות כולל תמונה של הנאשם אוחז חפץ בידו, שצולמה במועד האירוע. הצדדים ציינו כי הם מודעים לכך שמדובר בעונש קל, אך זהו "מקרה חריג" לדבריהם, שלא יהווה תקדים לעניין רמת הענישה.

בדברו האחרון אמר הנאשם, כי לא יחזור על מעשיו.

כבר במהלך הטיעונים לעונש הבעתי בפני הצדדים את דעתי, כי עונש המאסר בפועל שהוסכם ביניהם - קצר מאד. הצעתי להם לשוב ולשקול את העונש הראוי לנאשם, אך הסנגור ביקש שאכבד את הסדר הטיעון כמות שהוא.

לבקשתי, הוצג בפניי גזר דינו של המעורב השני באירוע יידוי האבנים. בתיק בימ"ש יהודה 4240/10 נגזרו על נזאר עראמין, שפעל עם הנאשם באותו יום, 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן עונש מאסר מותנה וקנס בסך 1,500 ש"ח, או חודש וחצי מאסר תמורתו.

עיון בתיקו של נזאר מעלה, כי פרט האישום שעניינו ידויי האבנים המשותף עם הנאשם שבפניי - נמחק במסגרת הסדר הטיעון, והשותף הורשע רק ביידוי אבנים ב-5 הזדמנויות לעבר כלי רכב צבאיים. עוד עולה כי השותף הוא יליד 1993, ובעת ביצוע המעשים היה כבן 17 וחצי שנים, ועובדה זו שימשה כשיקול להקל בעונשו.

התלבטתי לא מעט, אם נכון לכבד את הסדר הטיעון בתיק זה. שמתי לנגד עיניי את הלכת בית המשפט העליון בישראל בע"פ 1958/98 פלוני נ' מ"י פ"ד נז(1) 577. כידוע, לפי הלכה זו, ככלל יש לכבד הסדרי טיעון, אלא אם כן, באיזון שבין הצורך בסיום משפטים בהקדם ומתן המשקל לציפייתו של הנאשם להקלה בעונש, לבין האינטרס הציבורי בענישה הולמת, נמצא שהייתה חריגה בלתי סבירה מן העונש הראוי.

במקרה זה, העונש נראה בעיני קל מדי, והנימוקים להקלה המפליגה בעונש אינם מניחים את דעתי.

עבירה של יידוי אבנים לעבר כלי רכב אזרחיים הנוסעים בכביש היא בעיניי עבירה חמורה ומסוכנת. גם שופטים של בית המשפט הצבאי לערעורים היו שותפים לדעה זו (ראה למשל התבטאותו של בית המשפט לערעורים בתיקים עד"י 277/03 מוצטפא אל אטרש, וכן עד"י 2084/08 גסאן שואמרה, לפיה יידוי אבנים לעבר מכוניות נוסעות הוא מן העבירות החמורות ביותר שבספר החוקים). בשל העובדה שהאבנים מושלכות לעבר מכונית בלתי מוגנת הנוסעת במהירות, הנהג המופתע עלול להיפגע ישירות מן האבן המוטחת בו בעוצמה, או לאבד את השליטה במכוניתו ולהיפגע מהתנגשות או מהתהפכות לצד הכביש. יידוי אבנים לעבר מכונית "אזרחית" הנוסעת בכביש מהיר, חמור בעיניי הרבה יותר מיידוי אבנים לעבר רכב צבאי, בייחוד אם הרכב הצבאי ממוגן, עובר בתוך כפר בנסיעה איטית, ונהגו החייל דרוך ומוכן לאפשרות שיותקף מן המארב.

לדעתי, יש פער גדול מאד, גדול מדי, בין החומרה והסיכון המאפיינים את עבירת יידוי האבנים לעבר מכוניות נוסעות, מצד אחד, לבין העונשים המקלים שהתביעה מסכימה להם בהסדרי הטיעון, מצד שני. פער זה גם מביא לתוצאות הנראות חסרות-מידתיות, במקרים שבהם אבנים פוגעות בכלי הרכב, פוצעות את יושביו או גורמות לתאונה. כשנגרמת תוצאה קשה, בתי המשפט מדגישים את הסיכון הצפוי מיידוי האבנים, ואינם מהססים להטיל עונשי מאסר כבדים, היכולים להסתכם בשנים רבות. עשויה להיווצר תחושה של אי-נוחות בשל העובדה, שיידוי אבנים ללא-נזק זוכה להתייחסות מקלה, כאילו מדובר בסיכוי ובסיכון נמוכים לפגיעה, ובמעשה שאין בו חומרה רבה; אך כשנגרמת פציעה או מוות - רואים אותם לא כאירוע חריג ובלתי-צפוי, אלא מחזיקים את העבריין כמי שהיה צריך לצפות את הנזק ברמת הסתברות גבוהה, ומענישים אותו בחומרה רבה.


ואכן, בפסיקה הרבה שהצטברה בתחום זה ניתן למצוא מנעד רחב ביותר של עונשים בגין יידוי אבנים. החל מעונשי מאסר מותנים או עונשי מאסר בפועל בני ימים או שבועות ספורים - בעיקר כשמדובר בקטינים וביידוי אבנים לעבר רכב צבאי - עבור בפסיקה שהטילה 4-8 חודשי מאסר בפועל, כשלא נגרם נזק, וכלה בהתייחסות של בית המשפט לערעורים לכך, שהעונש הראוי צריך להיות 10-12 חודשים בפועל (עד"י  איו"ש 277/03 אלאטרש) ושופט אחד אף הגדיל לומר, כי ראוי לגזור יותר מ-24 חודשי מאסר בפועל (2976/08 צלאח דרוויש).

נראה לי, שהעונש הנמוך שהוצג בפניי בתיק זה הוא תוצאה של תהליך "שחיקה" של רמת הענישה. בראשיתו של התהליך נקבעת רמת ענישה ראויה בבית המשפט הצבאי לערעורים. מעונש זה נגזרים הסדרי הטיעון העתידיים. הסדרי טיעון אלה מקלים יחסית לעונש שנקבע בבית המשפט לערעורים, שאם לא כן - כך יאמר הסנגור לתובע הדן עמו בהסדר הטיעון - איזו סיבה יש להודות בעבירה ולהגיע להסדר טיעון? אלא שהסדרי טיעון מאוחרים יותר מושווים, לעיתים, לא לרמת הענישה שנקבעה בבית המשפט לערעורים, אלא להסדרי טיעון קודמים. סנגור מלומד יאמר לתביעה, כי אין סיבה שיגיע להסדר טיעון, אם ממילא יוכל לקבל את העונש ש"מקובל" כבר, או "שניתן במקרה אחר" לנאשם שנסיבותיו דומות. הסדרי הטיעון שלאחר מכן כבר יושוו להסדר המקל הקודם וייגזרו ממנו, וחוזר חלילה.

כך, אט-אט, הולכים העונשים הנקבעים בהסדרי הטיעון והופכים קלים יותר ויותר. כך פחת גם העונש ה"מקובל" כיום לעבירת יידוי האבנים ל- 4-5 חודשי מאסר בפועל (ראה למשל, פסק הדין בתיק 1261/09 חמזה אלפרוך בו מציינת כב' השופטת ריבלין-אחאי כי רמת הענישה "המקובלת" בהסדרי טיעון לגבי בגירים היא 4 וחצי חודשי מאסר בפועל, ועל כן גזרה על הנאשם הקטין 4 חודשי מאסר בפועל. השופטת גם מציינת בגזר דינה, כי הוצג בפניה עד"י 1798/08, שבו נגזרו על קטין 8 חודשי מאסר בפועל, במקרה של יידוי אבנים שפגע בג'יפ צבאי וגרם לו נזק).

התרשמתי, כי בעת האחרונה רמת הענישה שהתביעה מסכימה לה בעבירות יידוי אבנים נמוכה מן הראוי. תהליך כזה של שחיקת רמת הענישה יכול להיעצר עם שינוי במדיניות התביעה או בפסיקה של בית המשפט הצבאי.

בעד"י איו"ש 277/03 אלאטרש, כמענה לטענת הסנגור, כי התביעה הצבאית מסכימה להסדרי טיעון של 4 עד 5 חודשי מאסר בעבירה של יידוי אבנים, כתב בית המשפט לערעורים:

"אין בידי לקבל טענות אלה, גם אם נכונים הדברים והתביעה עושה הסדרים כאלה ואחרים, מן הראוי שייצא מסר ברור וחד משמעי מבימ"ש זה לגבי רמת הענישה הראויה, וברי לי כי עונש של 4 חודשי מאסר בפועל אינו משקף כלל ועיקר את רמת הענישה הראויה."

אני חושב, שהגיעה העת שבית המשפט יפסוק שוב באופן ברור, פסיקה שיהיה בה כדי לעצור את תהליך שחיקת הענישה. המקרה הנוכחי מצדיק את האמירה הברורה הזו.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ