אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גולדשטיין נ' צבטקוב ואח'

גולדשטיין נ' צבטקוב ואח'

תאריך פרסום : 26/09/2010 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי מרכז
48948-05-10
21/09/2010
בפני השופט:
שאול מנהיים

- נגד -
התובע:
משה גולדשטיין
הנתבע:
1. יבגני צבטקוב
2. אולגה צבטקוב

פסק-דין

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופטת ד"ר איריס סורוקר) בת.אז. 1660/08. ההליך בפני בית המשפט קמא כלל תביעה של המשיבים כנגד המערער שסכומה 100,508 ₪ ותביעה-שכנגד של המערער כנגד המשיבים שסכומה 200,000 ₪. עיקר המחלוקת נסב על האירועים שהתרחשו ביום 15/10/07 בדירה בבעלות המערער שהושכרה על ידו למשיבים. כל צד טוען שמשנהו פעל באלימות בלתי מוצדקת באותו אירוע. המשיבים טוענים כי המשיבה 2 הותקפה על ידי המערער והתביעה היא לתשלום פיצויים בגין נזקיה הנטענים של תקיפה זו, וכן בגין חוסר תום לב המיוחס למערער בשורת פעולות המיוחסת לו שמטרתה – כך נטען – להביא לסילוק המשיבים מהדירה טרם תום תקופת השכירות. המערער כופר בכך שתקף את המשיבה, וטוען שהותקף באותו אירוע על ידי המשיב 1. בתביעה-שכנגד ביקש לפסוק לזכותו פיצויים על נזקי אותה תקיפה, וכן פיצויים על ירידת ערכה של הדירה מחמת סירוב המשיבים לאפשר לו להציגה בפני רוכשים בניגוד לחוזה, סירוב שכתוצאה ממנו – כך נטען – נמכרה הדירה עוד בחודש יולי 2007 בתמורה הנמוכה מערכה בשיעור ניכר. כמו כן התבקשה פסיקת פיצויים מסוכמים בגין "איחור", כביכול, בפינוי המושכר. ככל שעלה בידי לרדת לסוף דעתו של המערער מתוך שפע טיעוניו, הוא אינו מערער על חלק זה של פסק הדין משום שאישר גם בטיעוניו בערעור כי המושכר פונה שלא באיחור. עוד התבקשו פיצויים מחמת נגישה וכן בשל נזקים לדירה וניהול "נגריה" במושכר.

בית המשפט קמא קיבל את התביעה העיקרית בחלקה. בפסק הדין נקבע כי למערער היה מניע כלכלי להביא לסיום השכירות לפני מועדה החוזי מחמת החוזה שבינו לבין רוכש הדירה; כי בחוסר תום לב ניסה לבטל את חוזה השכירות תוך שלא חשף את הסיבה האמיתית לכך (חוזה המכר); וכי פעל "בכוחניות לפינוי ה(משיבים) מן המושכר, ובניגוד להתחייבותו החוזית כלפיהם" ובכלל זה הטריד את המשיבים, והסיג את גבולם בניסיונו לפגוע באספקת הגז (בו הודה) והמים והחשמל (בהם כפר); כי המערער תקף את המשיבה 2 וגרם לה לנזקים. בגין כל הנ"ל חויב המערער לשלם למשיבים פיצויים בסך 20,000 ₪ (סעיפים 17 ו-18 לפסק דינו של בית המשפט קמא).

בכל הנוגע לתביעה-שכנגד, שנדחתה, קבע בית המשפט קמא כי שני הצדדים לא כיבדו את ההוראה החוזית שביניהם לעניין קיומה והיקפה של זכותו של המערער, שנקבעה בחוזה, להיכנס לדירה כדי להראותה לקונים פוטנציאליים (לא יותר מפעם בשבוע). למרות זאת דחה בית המשפט את התביעה-שכנגד בגין ירידת הערך שנגרמה, כנטען, עקב מכירת הדירה לרוכש שלא ראה אותה. נקבע שלא הוכח כי ההפרש בין המחיר שבו נמכרה הדירה לבין השווי כפי שהוכח בחוות דעת שמאי מטעם המערער, שלא נסתרה, נובע אכן מהגורם הנטען על ידי המערער. הרוכש לא הובא לעדות, ללא כל הסבר; בחוזה המכר הצהיר הרוכש כי ראה ובדק את הדירה (אף שבמכתבו שהוגש כראיה ובית המשפט קבע שאינה קבילה נאמר שהדירה נרכשה על ידו מבלי שראה אותה); בהודעת הביטול של חוזה השכירות ששלח המערער לאחר כריתת חוזה המכר ולאחר האירוע מיום 15/10/07 אין כל זכר לטענת ירידת הערך ואף להפרה המתבטאת באי מתן אפשרות לרוכש לראות את הדירה, ותוכן ההודעה אינו מתיישב עם טענת ירידת הערך; והמערער לא עשה למניעת או הקטנת הנזק. כאמור לעיל, נדחתה התביעה לפיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי, משנקבע שלא היה איחור כזה. עוד נדחתה טענת הנגישה ונקבע כי תלונת המשיבים למשטרה אינה "תלונת שווא" שהגשתה עולה כדי נגישה, וכך גם הבקשה למניעת הטרדה מאיימת (ויוזכר כי צו בבקשה זו הוארך בהסכמה). הטענות בדבר נזק לדירה ובדבר ניהול "נגריה" בדירה נדחו אף הן. אשר לפיצוי על התקיפה של המערער נדחתה התביעה-שכנגד מהטעם שהוא ש"הצית את אש המריבה בדרישת הפינוי המוקדם ובהתנגדותו לעזוב את המושכר" (סעיף 32 לפסק-הדין), וכן לא הוכח נזק גופני.

הודעת הערעור, עיקרי הטיעון מטעם המערער והטיעון בעל-פה מטעמו התאפיינו באריכות מופלגת ומופרזת בעליל שרק הכבידו על הבנת הטענות וההכרעה בהן (להמחשה: הודעת הערעור מחזיקה 26 עמודים, כפליים ויותר מפסק הדין נשוא הערעור). בסופו של יום הערעור, המכוון הן כנגד קבלת התביעה העיקרית (בחלקה) והן כנגד דחיית התביעה-שכנגד, מבוסס על ההשקפה כי בית המשפט קמא שגה בקביעת ממצאי העובדה שאותם קבע ועליהם ביסס את התוצאות אליהן הגיע. ההלכה היא כי בית משפט שלערעור לא יתערב, ככלל, בקביעת ממצאי עובדה. חריג לכלל האמור הוא כי כאשר הממצאים מבוססים על מסקנות שבהיגיון שלגביהם אין לבית המשפט הדיוני כל יתרון על פני בית המשפט שלערעור, לא יחול הכלל האמור. לא זה המקרה שבפנינו. חריג נוסף לכלל האמור הוא כי כאשר נפלה שגגה ברורה בקביעת הממצאים (כגון הכרעה על פי ראיה בלתי קבילה או קביעה מוטעית בדבר אי-קבילותה של ראיה שהיה נכון לקבוע שהיא קבילה, התעלמות מנתונים שהובאו בפני בית המשפט וכיו"ב), יתערב בית המשפט שלערעור. השאלה היא האם זהו המקרה.

לאחר ששקלתי ובחנתי את כל טענות המערער, לא מצאתי בהן ממש. חלק נכבד מטענות המערער מבוססות על הצגת חלקית של נתונים. כך למשל הוא מייחס חשיבות עצומה לכך שהמשיבים לא טענו במשטרה, אליה הגיעו עם המערער ישירות מהאירוע שתואר לעיל, כי המשיבה 2 הותקפה על ידי המערער. זו טענה חלקית, ובמובן זה גם מטעה. ראשית, המשיב 1 נחקר כחשוד בתקיפת המערער. הוא לא נשאל שאלה ישירה לגבי האפשרות שהמשיבה 2 הותקפה. מדובר בעולה חדש המוצא עצמו במשטרה ונדרש להשיב לשאלות. ספק אם הוא מבין שעליו להוסיף ביוזמתו נתונים ועובדות, גם אם חשובים. לא שמעתי טענה שהמשיב 1 אמר פוזיטיבית דבר הסותר את הטענה שהמשיבה 2 הותקפה באותו אירוע. הוא הדין בכך שהמשיבה 2 נכחה בתחנת המשטרה ולא אמרה שהותקפה. המשיבה, שאינה ותיקה בארץ, מוצאת עצמה בתחנת המשטרה לאחר אירוע שאין מחלוקת שהגיע לכלל אלימות. היא אינה נחקרת. לא ניתן לבסס הכרעה על כך שלא השכילה להבין מייד ובאותו מעמד שכדאי לה להודיע כי היא מבקשת להתלונן. עוד מתעלמת הטענה מכך ששוטרת תיעדה סימני חבלה על גופה של המשיבה 2. אכן לא ניתן להוכיח מעבר לכל ספק (ולא נדרשת רמת הוכחה כזו) שאותם סימנים קשורים לאותו אירוע, אולם ניתן הרי לומר אותו הדבר עצמו על סימני החבלה על גופו של המערער, שהוא טען כי הם מוכיחים שהמערער הותקף באותו אירוע עצמו.

הקביעה שהמשיבה 2 הותקפה על ידי המערער היא ממצא עובדתי שלא נפל בו פגם המצדיק התערבות ערעורית בו. המשיבה 2 נחקרה נגדית, ולאחר עדותה לא מצא בית המשפט לנכון לקבוע שאינו מאמין לה כי אם להיפך. בכך אין כל עילה להתערב. כך גם לגבי קיומו של נזק שיש לפצות עליו וסכום הפיצוי (הכולל גם פיצוי מחמת עילות אחרות) שנפסק.

הוא הדין בממצא לפיו ביקש המערער לפעול בניגוד לחוזה השכירות וניסה להביא לסיומו בטרם עת ללא הצדקה, ובקביעה כי גם עובדה זו מצדיקה פיצוי. בהקשר זה בחר המערער להתעלם כליל, למשל, מהעובדה שהוא גרם לניתוק הדירה מגז שלא כדין. גם אם עשה כן ב"טעות", כטענתו, הרי שאותה טעות התייחסה לשאלת קיומה של זכות שלו לעשות כן. כוונת המערער לגרום גם בדרך זו לעזיבת המושכר על ידי המשיבים אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. הטענה שאי מתן שטר חוב עולה כדי הפרת החוזה מצד המשיבים המצדיקה דרישה לפינויים בטרם עת, אין בה ממש. ראשית, מוזר שעד לאחר יום 30/9/07 (המועד המוקדם יותר למסירת החזקה בדירה לרוכש) לא עלתה הטענה. שנית, גם אם אמנם המתווך שבידיו היה השטר המקורי "נעלם" (עובדה שבפני עצמה לא הוכחה ואין צורך לומר שהיא מוזרה בפני עצמה), עדיין היו המשיבים חשופים לסיכון שאם יעשו שטר נוסף "יצוץ" לפתע השטר המקורי וכך יחזיק המערער בשני שטרות שלהם במקום באחד. מכל מקום גם אם הדרישה לקבל שטר נוסף לגיטימית, הרי שגם ההתנגדות הראשונית לדרישה זו מובנת ולגיטימית וקיימות דרכים לפעול לקבלת השטר מבלי לגלוש לכלל מגע פיזי אלים בין הצדדים. גם אין ממש בטענת המערער כי חוזה המכר אינו מטיל סנקציות על המערער אם המושכר לא יימסר לרוכש עד 30/9/07. נכון שבמקרה כזה הפיצוי המוסכם זהה לדמי השכירות, אולם (למשל) התשלום האחרון (בסכום העולה על חמישים אלף דולר) מעוכב במקרה כזה עד למסירת החזקה ללא ריבית ותוך חשיפת המערער לסכנה של ירידת השער באותה תקופה. בנוסף, המערער נחשף לסיכון שהמשיבים לא ישלמו כל המגיע מהם ואילו הוא ייאלץ לשלם את אותם פיצויים מוסכמים הזהים לדמי השכירות גם אם לא יצליח לגבותם (או אם הגבייה תימשך זמן רב). מכאן שתמריץ להביא לפינוי מוקדם ככל האפשר, ביום 30/9/07 או סמוך ככל האפשר אחריו, היה גם היה למערער ולא נפלה כל שגיאה בקביעת בית המשפט קמא בנדון.

נעבור עתה לתביעה-שכנגד. בניגוד לרושם שהמערער ביקש ליצור (והשקיע זמן רב בטיעון מיותר בעליל בנקודה זו), בית המשפט קמא לא קבע שהמערער לא הותקף. הוא קבע שהמערער אינו זכאי לפיצויים בגין התקיפה משום שלא הוכיח נזקי גוף ומשום שהאחריות להסלמת האירוע רובצת לפתחו. לטעמי די בנימוק הראשון דלעיל כדי להצדיק את התוצאה, אף כי גם הנימוק השני אינו שגוי בעיניי. כך או כך, התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא בעניין זה נכונה בעיניי ולא מצאתי עילה המצדיקה התערבות בה.

אשר לעניין ירידת הערך, גם כאן צדק בית המשפט קמא. אכן הוכח ששווי השוק האובייקטיבי של הדירה עולה על התמורה שהתקבלה על פי חוזה המכר, ואף הוכח שכאשר אדם רוכש דירה מבלי לראותה עשוי הדבר לגרוע מהתמורה שיסכים לשלם. בשני אלה אין די. יש להוכיח פוזיטיבית שהרוכש לא ראה את הדירה, וכן יש להוכיח שההפרש בין התמורה החוזית לשווי השוק אכן נבע מהסיבה הזו דווקא. לשון אחר: נדרשת הוכחה של קיום קשר סיבתי עובדתי בין המחיר המוסכם לבין העובדה הנטענת (והטעונה כאמור הוכחה בפני עצמה) שהמערער לא ראה את הדירה עובר לרכישתה. אף אחד משני נתונים אלה לא הוכח. הרוכש עצמו לא הובא להעיד, ולא ניתן לכך הסבר כלשהו. צירופם של סעיף 54(2) לפקודת הראיות עם הכלל בדבר אי הבאת ראיה רלבנטית פועל בעוצמה רבה לחובת המערער. ההיגיון הכלכלי לכשעצמו רחוק מלחייב את המסקנה שההפרש בין שווי השוק למחיר החוזי אכן נובע דווקא מכך שהרוכש לא ראה מה הוא קונה. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר בחוזה הרכישה (שהמשיבים לא היו צד לניסוחו) מצהיר הרוכש שראה את הדירה ובדק אותה(!). ניסיונו של המערער לטעון שהרוכש "הוחתם" על החוזה דינו להידחות. ראשית, מדובר בטענה עובדתית מובהקת שהועלתה בערעור ללא תימוכין בראיות. שנית, אם הרוכש "הוחתם" אז המוכר – המערער – הוא ש"החתים", כלומר הוא האחראי לניסוח החוזה כך שיכלול את ההצהרה לפי הרוכש ראה ובדק את הדירה. מדוע יעמוד המערער מאחורי ניסוח שאינו אמת ועומד בסתירה חזיתית לטענתו כאן? מצב כזה מחייב הסבר ביוזמת המערער (גם אם השאלה לא הופנתה אליו בחקירתו הנגדית), הסבר שאין חולק שלא ניתן. מקובלת עלי גם גישת בית המשפט קמא ולפיה לו היה המערער מפסיד כבר ביולי 2007 סכום גדול רק משום שהמשיבים מנעו את הצגת הדירה לעיני הרוכש, היה הדבר בא לביטוי מצידו כלפי המשיבים כבר בסמוך לעריכת חוזה המכר, בעוד התנהלות המערער מאז החוזה ועד להגשת התביעה-שכנגד אינה כוללת כל אזכור לטענה זו כאשר תוכן הודעת ביטול חוזה השכירות אף אינו מתיישב עם הטענה. נזכור כי מכתב הביטול נכתב בנובמבר, כארבעה חודשים לאחר שהמערער כבר יודע על ההפסד הגדול שנגרם לו, לטענתו. המערער הלין על כך שטענת המשיבה 2 שהותקפה היא טענה "כבושה" רק משום שהועלתה ארבעה ימים לאחר האירוע, אך כאשר הדברים מגיעים לטענתו בדבר ירידת ערך הוא אינו מסביר את "כבישת" הטענה במשך כשנה תמימה על ידו.

גם שאר ממצאי בית המשפט קמא לגבי התביעה-שכנגד מבוססים היטב, ואף אין בפי המערער טענה של ממש כנגדם.

המסקנה היא כי דין הערעור, על כל חלקיו, להידחות. אין לי אלא להצר על כך שהמערער לא נענה להצעת בית המשפט בפתח הדיון למשוך את הערעור ללא צו להוצאות.

המערער יישא בשכר טרחת עורך-דינם של המשיבים בערעור בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יועבר למשיבים על ידי הגזברות מתוך הפיקדון שהפקיד המערער. יתרת הפיקדון תוחזר למערער.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"א, 21 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ