גוגול ואח' נ' לוינהר ואח'

החלטה

לאחר ששבתי וקראתי את הבקשה ואת התגובות לה, לרבות תגובת המשיבים 17-14, אינני רואה לשנות מהחלטתי מיום 1/10/13.

אמנם צודק ב"כ המשיבים 17-14 בטענתו לזכות הקניין הנתונה למשיבים 1 ו-2 ובהפנייתו לסעיף 34 (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969.

עם זאת יש לזכור כי זכות הקניין אינה מוחלטת, וכי יש לאזן בינה לבין זכויות הקניין של יתר השותפים. לא רק זאת אלא שיש להקפיד על החובה לנהוג בתום לב.

יפים לעניין זה דבריו של י' ויסמן בספרו דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז), 45 וכדלקמן:

"מכיוון שאין הבעלות מוחלטת עוד, ותוכנה נקבע בכל מקרה על-ידי שקילת האינטרס של הבעל לעומת האינטרס של שכניו ושל הציבור, מתחייבת מכך מעורבות רבה על-ידי בתי המשפט, המופקדים על מציאת האיזון הנאות שבין בעלי האינטרסים השונים".

בענייננו, המשיבים 1 ו-2 הם שבחרו לפנות מלכתחילה לבית המשפט. בהמשך לכך ומשנבחרה דרך לפירוק השיתוף במקרקעין (גם אם לא כל הצדדים רווים ממנה נחת), יש לבצעה בנתונים שנקבעו בפסק הדין שניתן בתיק זה ביום 31/1/13.

למעלה מן הצורך אציין כי המשיבים 1 ו-2 יכולים לממש את זכות הקניין שלהם בדרכים חוזיות ובאמצעותם לשמור את המשיבים 14-17 בתמונה.

אשר לטענה לפיה הליך הערעור עלול להימשך זמן רב ולטענה כי לא יתכן שבכל הזמן הזה תישלל מן המשיבים זכות הקניין, ברי כי הטענה נטענת טרם זמנה. היה ויתברר שאכן מדובר בהליך הנמשך שנים ניתן יהיה לשוב ולפנות בבקשה זו. הדעת נותנת עם זאת שלא כך יהיה.

ניתנה היום, כ"ו חשון תשע"ד, 30 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.