פסק דין
1.התובע עבד כשמונה שנים כמוכר בדוכן לממכר ירקות בשוק נתניה. הדוכן היה חלק מעסק בבעלות מר חיים בוקרה ז"ל, שעזבונו הוא הנתבע מס' 1. לאחר פטירתו של מר בוקרה, העסק הועבר לנתבעת מס' 3 (להלן – החברה), שהיא חברה בבעלות אחד מבניו של מר בוקרה (מר ויקטור בוקר) ולה שני מנהלים – מר ויקטור בוקר והנתבע מס' 2.
התובע פוטר מעבודתו לאלתר, בשל חשדות ללקיחת כספים מקופת הנתבעת. על רקע זה תביעתו לפיצויי פיטורים וסכומים שונים הנובעים מעבודתו בעסק ומסיומה, לרבות תביעה לתמורת עבודה בשעות נוספות.
2.להלן העובדות המהוות רקע לתובענה -
א.התובע עבד כמוכר בדוכן ירקות בשוק נתניה מחודש ספטמבר 2001 ועד יום 14.7.09.
ב.בתחילת עבודתו, הדוכן היה בבעלותו של מר חיים בוקרה ז"ל (להלן – המנוח), אשר נפטר בחודש ניסן שנת 2008. לאחר פטירתו, הוקמה החברה, הנתבעת מס' 3, אשר המשיכה להפעיל את העסק.
ג.לא נטען ואף לא הובאו בפנינו ראיות לכך שהיה שינוי מהותי בתנאי העסקתו של התובע או באופיו של העסק בשוק. למעשה, על פי עדות התובע, השינוי היחיד היה השינוי בשם המעביד על גבי תלוש השכר (סעיף 16 לתצהירו).
גם לשיטת הנתבעת (סעיף 20 לתצהירו של מר בוקר), היתה רציפות במקום העבודה.
ד.מר ויקטור בוקר, שהוא בנו של המנוח ואחיו של הנתבע מס' 2, הוא בעל המניות של החברה. לחברה שני מנהלים: מר ויקטור בוקר והנתבע מס' 2 (להלן – בוקרה; תדפיס רשם חברות צורף כנספח ד' לתצהיר התובע).
ה.בפועל, העסק נוהל על ידי בוקרה, גם בשנים בהן המנוח היה בחיים וגם לאחר הקמת החברה.
ו.במהלך השנים התובע פנה להסתדרות העובדים הכללית, אשר פנתה בשמו לנתבעת, בעניינים שונים הקשורים תנאי עבודתו שכרו. כך היה אף עובר לפיטוריו של התובע (נספחים ה, ו'1 לתצהיר התובע).
ז.שכרו האחרון של התובע אצל הנתבעת היה 7,900 ₪, כעולה מתלושי השכר שהוצגו (סעיף 31 לתצהיר בוקרה).
ח.ביום 13.7.09 התובע פוטר מעבודתו, לאחר שהתברר לנתבעת כי חסרים בקופתה סכומי כסף (כ – 800 ₪). לתובע לא שולמו פיצויי פיטורים או תמורת הודעה מוקדמת.
זהות המעביד
3.התביעה הוגשה הן כנגד עזבון המנוח, שבבעלותו היה העסק, הן כנגד החברה שנכנסה בנעלי המנוח ולקחה את ניהול העסק והן כנגד מר פנחס בוקרה, בנו של המנוח, אשר בפועל ניהל את העסק – הן בימי חייו של המנוח והן כמנהל בנתבעת.
4.משאין חולק כי העסק עבר מהמנוח אל החברה, הרי שמדובר בחילופי מעבידים ומשום כך, על פי הדין, המעביד האחרון הוא האחראי לתשלום השכר וכל הנובע מהעבודה בעסק (דב"ע 98/ 3-7 מועדים – מדינת ישראל, משרד הבטחון, פד"ע לג 441 (1998)). מסיבה מהותית זו, ואף בשל הסיבה הדיונית לפיה עזבון כשלעצמו, אינו אישיות משפטית היכולה לתבוע או להיתבע, התביעה כנגד הנתבע מס' 1 נדחית. המסקנה השניה מן האמור לעיל היא, שיש לראות את הנתבעת מס' 3, החברה, כמעסיקתו האחרונה של התובע ואת כלל החיובים בגין כל תקופת עבודתו של התובע בדוכן, יש להפנות אליה.
5.אשר לתביעה כנגד הנתבע מס' 2, בוקרה – אנו סבורים כי דינה להדחות, כפי שנסביר להלן. אין חולק כי לאורך השנים, בוקרה ניהל את הדוכן בפועל, קיבל את התובע לעבודה ופיקח על עבודתו (סעיפים 11-12 לתצהירו).
התובע טען שעובדות אלה הופכות את בוקרה למעסיקו. עוד נטען שבוקרה הציג עצמו כבעליו של העסק ויש לראותו כמעביד אף מכוח חובת תום הלב. לעומת טענות אלה, בוקרה טען שהיה שכיר של אביו וכיום הוא מנהל בנתבעת וצירף טפסי 106 שלו בתמיכה לכך (נספח ב' לתצהיר בוקרה).
העובדה שבוקרה ניהל בפועל את הדוכן אינה הופכת אותו למעסיק. בתקופה בה העסק הופעל על ידי אביו שמש הנתבע 2 כ"ידו הארוכה" אולם אין בכך כדי להפכו לבעלים של העסק. בנוסף, משהוקמה החברה, נדרש נימוק ממשי להרמת מסך באופן שבוקרה יחוייב באופן אישי, במיוחד כאשר אין מדובר בבעל מניות בתאגיד, אלא באחד ממנהליה. למעשה, למעט טענה של ניהול בפועל, אין כל ראיה המצדיקה חיובו האישי של בוקרה ומשום כך, התביעה כנגדו נדחית.
לאור מסקנותינו לגבי זהות המעביד, הדיון מכאן ואילך יתייחס לנתבעת 3 בלבד.
