גברו בורו נ' משרד הפנים

פסק דין

1.עתירה זו תוקפת את החלטת המשיב שלא להכיר בעותר כנתין אריתראה.

2.העותר הסתנן לישראל ביום 18/01/10.

לעותר נערכו מספר ראיונות. האחרון שבהם נערך ביום 02/05/11 בנוכחות בא-כוחו.

לאחר אותו ראיון, ניתנה ההחלטה הנתקפת בעתירה זו.

בראיון זה, גילה העותר בקיאות בחלק נכבד מן השאלות אשר נשאל.

בראשית הראיון נשאל העותר לאזרחותו והשיב: "אתיופ..." ולאחר מכן תיקן עצמו וטען שהוא אריתראי. ההסבר שנתן העותר לפליטת פה זאת הייתה שהוא מחזיק ויזה אתיופית. הסבר זה נראה לי תמוה מאחר ואדם יודע את נתינותו ולא יתכן שהתבלבל כאשר הוא נשאל שאלה ישירה בדבר הנתינות, ובעיקר כאשר הוא יודע שהוא מרואיין על ידי פקידי משרד הפנים.

3.עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר.

לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותר, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות.

לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותר ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלו הן למדינה מסוימת.

יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותר את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותו האמיתית.

כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותר לאותה מדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי.

העותר תוקף את קביעת המשיב, ולטענתו קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלו אינה סבירה וכי הוא, העותר, הוכיח כי מירב הזיקות שלו הן למדינה אחרת, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה.

לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותר היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותר.

כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען.

בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות:

א.על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר.

ב.על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות.

ג.על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%.

ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים.