גבאי נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו [כב' השופטת נ ועה פראג-לבוא] אשר לאחר שמיעת ראיות הרשיע את המערער בעבירה של אי-ציות לתמרור ב' 37, וזאת בניגוד להוראות תקנות 22 (א) ו-64 (ד) לת"ת.

בית משפט קבע את קביעתו על דרך של קביעות עובדה, הנעוצות בעיקרן בהכרעות בשאלות מהימנות של עדי התביעה, שהם שניים – שוטרת שערכה את הדו"ח, עדת התביעה, והנאשם, שהעיד בעצמו כעד הגנה יחיד.

בית משפט, בהכרעת דין ארוכה ומנומקת, קבע שהוא נותן אמונו בעדותה של השוטרת, ציין כי היא עמדה היטב במבחן חקירה נגדית ארוכה וממצה, היא ערכה תרשים מפורט ובו הסבר מפורט של נסיבות ביצוע עבירה. אמנם בית משפט קמא לא אמר שאיננו מאמין לנאשם, אך בוודאי שבקביעתו שהוא מעדיף את עדות השוטרת, אמר אגב אורחה, שהוא אינו מקבל את גרסת הנאשם.

ההלכה היא, שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדה, בוודאי כאלה המבוססות על שאלות מהימנות, שקובעת הערכאה הדיונית. הדברים נאמרו שוב ושוב, ראה לדוגמא: ע"פ 682/09, מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, מיום 12.05.11).

עם זאת, לאותה הלכה חריגים, ראה באותו פס"ד התייחסות לשלושה מהם.

בנסיבות שבתיק שבפנינו, הנני סובר שחל החריג המלמד שבית משפט קמא לא יכול היה להגיע למסקנות שהגיע אליהן בעובדות שהונחו בפניו, ולכן, יש הצדקה לקבל את הערעור.

מדובר בשוטרת שמשנשאלה על דוכן העדים על נסיבות ביצוע העבירה, אמרה ברחל בתך הקטנה בעמ' 3 ש' 9-10 לדוגמא, שמלבד הכתוב בדו"ח "אני לא זוכרת דבר". אפילו לא זכרה את שמו של השוטר או המתנדב הממושקף שהיה עמה ברכב, יכול וראה את נסיבות האירוע. לדבריה, בשורה 12 אמרה "אני אומרת שיש לנו שוטר כזה, הוא ראה, אך אני לא יודעת אם הוא שם לב למה שקרה". למרבה הפלא, בית משפט קמא נותן משקל רב לעובדה שהשוטרת ציירה תרשים של המקום ושל נסיבות האירוע, תרשים שנערך רק ביום העדות, ואתפלא איך יכול שוטר או כל אדם לתאר בתרשים דבר שאיננו זוכר.

במקרה זה, קושי נוסף קיים בכך שהשוטרת רשמה כמקום ביצוע העבירה עובר לרישום הדו"ח לפני המערער כתובת אחת, הצטלבות הרחובות צ'לנוב ומטלון, ראה הדו"ח שנרשם בשטח, הוא כתב האישום שנרשם בשטח, אך הדו"ח המודפס שהוגש לבית המשפט נושא ככתובת מקום העבירה רישום של כתובת אחרת, צומת צ'לנוב-וולפסון. המערער, בתשובתו לשוטרת עובר לרישום הדו"ח אמר במפורש כפי שכתבה, שבכלל לא היה תמרור בצומת שנרשם על ידה בדו"ח.

נכון שהשוטרת מאשרת שבהגיעה לתחנת המשטרה תיקנה את טעותה בה הבחינה בשטח, אך עובדה זו יוצרת קושי לכל הדעות.

קושי נוסף שהנני מוצא הוא קושי עקרוני, שבוודאי מתאים לנסיבות מקרה זה, כאשר השוטרת בשטח או בתחנה טעתה ברישום מקום ביצוע העבירה. לא מצאה לנכון אפילו לציין בדו"ח, כדי שהנאשם יוכל לשקול זימונו לעדות את שמו של שוטר אחר, שהיה ברכב, ויכול והיה עד לכך שהמערער עבר או לא עבר עבירה, ויכול היה לדווח על מיקום ביצוע העבירה הנטענת על פי מראה עיניו. אחזור על דעתי שכאשר יותר משוטר אחד עד לביצוע עבירה, חובתם של כל השוטרים לרשום מה ראו או לא ראו. יש נסיבות שאין הדבר כך, בוודאי כאשר מדובר בהרבה מאוד שוטרים ונסיבות אחרות אפשריות, שאינני רוצה לפרטן כאן, אך כאשר יש נסיבות בעייתיות ויש שני עדים פוטנציאליים, ראוי עפ"י הלכת חרמון והלכת בן-אבו ואחרות שהתביעה תדאג שכל העדים הפוטנציאליים יערכו דו"ח על מה שראו עיניהם או לחילופין, במידה ואין הוא רואה, יציין שאמנם נכח במקום ביצוע העבירה, אך תשומת לבו הייתה נתונה לדבר אחר ולכן, אין בכוחו להוסיף דבר.

לפחות רישום זהותו של אותו עד אפשרי, אם לתביעה אם להגנה, צריך שתירשם, כך הנני מקווה, לאיש אין מחלוקת.

הנני סובר שכלל העובדות שפירטתי, שאינן ממצות את הבעייתיות בעדותה של עדת התביעה, יוצרות לפחות ספק סביר באשמתו של המערער, ומשכך, מחמת אותו ספק סביר, יזוכה.

במידה ושולם הקנס, יוחזר למערער.

ניתנה והודעה היום י"ג חשון תשע"ב, 10/11/2011 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

הוקלד על ידי: נופר דוידי