ב"ש
בית הדין הצבאי לערעורים
|
1007-14
25/03/2015
|
בפני המשנה לנשיא:
סא"ל צבי לקח
|
| - נגד - |
המבקש:
מוחמד האשם אחמד נוארה
עו"ד סמדר בן נתן
|
המשיבה:
התביעה הצבאית
|
| החלטה |
רקע
ביום 12.10.2000 התרחש אירוע המכונה "הלינץ' ברמאללה", במהלכו נרצחו באופן מזעזע שני חיילי צה"ל, רס"ל יוסף אברהמי ז"ל ורב"ט ודים נורז'ץ ז"ל, על ידי המון מוסת. השניים נקלעו בטעות אל תוך העיר רמאללה עם רכבם, נלקחו על ידי שוטרים פלסטינים לתחנת המשטרה בעיר, וכעבור זמן קצר פרץ למקום המון מוסת ורצח את השניים. בין המשתתפים אשר נכנסו לתחנת המשטרה ונטלו חלק אקטיבי בפגיעה בחיילים היה גם המבקש, שהיה בן 17 אותה עת.
ביולי 2001 הוגש נגד המבקש כתב אישום שייחס לו ששה פרטי אישום, ובכלל זה שני פרטים של גרימת מוות בכוונה בגין שותפותו ברצח שני החיילים. בין היתר פורט בכתב האישום כי המבקש בעט ברס"ל אברהמי, הכה אותו ודקר אותו בחלק העליון של זרועו השמאלית באמצעות סכין או פצירה של קוצץ ציפורניים, וזאת במקביל למעשיהם של נוספים שהיו בחדר אשר היכו ודקרו למוות את שני החיילים. ארבעת הפרטים הנוספים התייחסו לעבירות אחרות (אימונים צבאיים, שני פרטים של החזקת כלי יריה, וקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה).
בית המשפט הצבאי ביהודה שדן בעניינו של המבקש (תיק (יהודה) 41815/01), זיכה את המבקש מפרט האישום שעניינו קשירת הקשר, אולם הרשיעו בחמש העבירות האחרות, לרבות בשני הפרטים של גרימת מוות בכוונה בשל חלקו ברצח החיילים. בגין הרשעתו, ובשל גילו הצעיר, נגזר על המבקש בדעת רוב מאסר עולם אחד. לדעת שופט המיעוט, היה נכון לגזור 25 שנות מאסר בפועל.
בערעור שהגיש לבית המשפט הצבאי לערעורים (ע' איו"ש 1845/05 נוארה נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 25.1.2006)) נדונה הן סוגיית ההרשעה והן סוגיית העונש. בית המשפט הצבאי לערעורים סמך ידו על הקביעות העובדתיות והמשפטיות של הערכאה הראשונה, ודחה את ערעור ההגנה על ההרשעה. באשר לעונשו של המבקש, אף שגילו הצעיר של המבקש בעת האירוע הובא בחשבון, הגיע בית המשפט הצבאי לערעורים שאין מקום להתערב בעונש שנגזר, ודחה את ערעורי שני הצדדים על העונש.
הליכים נוספים
בחלוף קרוב לשש שנים ממועד ההכרעה בערעור, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט העליון (בג"ץ 8125/11 נואורה נ' בית המשפט הצבאי יהודה (פורסם בנבו, 1.7.2012)). בעתירה נטען כי בית המשפט הצבאי שגה בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות באשר לחלקו של המבקש באירוע. בית המשפט העליון דחה את עתירתו של המבקש על הסף לנוכח ההלכה כי בג"ץ יתערב בפסיקת בתי המשפט הצבאיים רק במקרים בהם מתגלים פגמים ממשיים מסוג חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק וכן במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק. נקבע כי טענותיו של המבקש הינן בעלות אופי ערעורי ומכאן כי אין הצדקה להתערבות בג"ץ. בנוסף נקבע כי אין המדובר במקרה חריג המצדיק התערבות מטעמי צדק. בנוסף צוין כי העתירה הוגשה בשיהוי רב מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת. בסיום הדברים התייחס בית המשפט העליון בבחינת למעלה מן הצורך לגופו של עניין, וקבע כי גם מהותית אין מקום להתערב בפסק הדין.
המבקש לא הסתפק בכך ופנה בבקשה לדיון נוסף (דנג"ץ 6722/12 נואורה נ' בית המשפט הצבאי יהודה (פורסם בנבו, 23.10.2012)) בטענה שיש לבחון את ההלכה לעניין מידת התערבותו של בית המשפט העליון בהחלטות בתי המשפט הצבאיים. כב' המשנה לנשיא (כתוארה דאז) נאור דחתה את הבקשה, והוסיפה כי "טענותיו של המבקש לעניין עצם הרשעתו בשתי עבירות של גרימת מוות בכוונה ולעניין השיהוי בהגשת העתירה, הרי שמדובר בטענות ערעוריות שאין מקומן בבקשה לדיון נוסף".
הבקשה למשפט חוזר
המבקש פנה בהתאם לסעיף 157 לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב], התש"ע - 2009 (להלן – הצו בדבר הוראות ביטחון או הצו) לנשיא בית המשפט הצבאי לערעורים בבקשה למשפט חוזר. בהחלטתו מיום 20.1.15 הורה הנשיא על העברתה לטיפולי.
סעיף 157 לצו בדבר הוראות בטחון קובע חמש עילות למשפט חוזר ונוסחו כדלקמן:
|
"נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, נבצר ממנו - המשנה לנשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, רשאי להורות על עריכת משפט חוזר בענין שניתן בו פסק דין חלוט, אם ראה אחד מאלה:
(1) בית משפט צבאי או כל ערכאה שיפוטית בת סמך בישראל פסקו, כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זו, היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנדון;
(2) הוצגו עובדות או ראיות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה לפני בית המשפט הצבאי בראשונה, לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון;
(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.
(4) נגזר על הנידון במשפט הראשון עונש מוות ויש יסוד להניח כי פסק הדין בטעות יסודו;
(5) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם עיוות דין."
|
|