1.לפני תביעה כספית בגין פרסום לשון הרע ע"י הנתבעת שהטילה עיקול שלא כדין בחשבון בנק של התובע.
2.התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ובהתאם לכך פסק הדין יינתן באופן תמציתי.
רקע :
3.על המסכת העובדתית אין חולק, לפיה הנתבעת פתחה תיק נישום אחר על שם התובע, עקב רישום פרטים שגויים של הנישום אחר (להלן-"הנישום"). כתוצאה מהרישום השגוי, לא הומצאו לנישום ו/או לתובע דרישות תשלום מהנתבעת, שכן הללו נשלחו בציון שמו של התובע כנמען זאת, לכתובתו של הנישום.
4.משלא שולמו התשלומים ע"י הנישום, הוטל ביום 17.1.16 עיקול על ידי הנתבעת בחשבון הבנק של התובע אף שאינו הנישום ומבלי שהיה לתובע חוב כלפי הנתבעת. העיקול, הוסר ביום 28.1.16 לאור פניות של התובע לנתבעת בדרישה לביטולו.
טענות הצדדים:
5.התובע טוען כי הנתבעת פגעה בשמו הטוב בהטלת העיקול שלא כדין בחשבון הבנק. עקב העיקול בחשבונו נחסם גם כרטיס האשראי שלו כפי שהודע לו על כך בעת שערך קניות בשתי רשתות מזון בתאריכים 20.1.16 ו- 22.1.16 . בנסבות אלו, הוא נותר ללא סל המצרכים לו הוא נזקק.
חסימת כרטיס האשראי שהגיעה לידיעת עובדי החנות וקונים שנכחו שם שעה שהודע לו עליה פגעה בשמו הטוב כמו גם, בידיעה של פקידי הבנק ועובדים בחברת האשראי על דבר העיקול.
6. הנתבעת, התרשלה ברישום שגוי של פרטי הנישום ומיהרה להוציא צו עיקול בחשבון הבנק
של התובע לפי טענתו, ללא משלוח התראה. היה על הנתבעת לערוך עמו בירור עובר לעיקול,
שפגיעתו קשה, בהיותו קשיש ובעל נכות בשיעור של 91% החי מקצבאות ביטוח לאומי שאינו
עובד מזה 18 שנה.
7. הוסיף התובע וטען כי הוא הוטרח לפנות לחברת האשראי, להגיע לבנק וכן לפנות טלפונית ובכתב לנתבעת לצורך בירור דבר העקול ועל מנת להביא לביטולו בעוד הנתבעת, הטריחה אותו לפנות מסניף מס הכנסה אחד לאחר. בכך היה משום הכבדה עליו, מעבר ובנוסף לפגיעה בשמו הטוב.
8. בנסיבות אלו, עתר התובע לפיצוי בגין נזקו שאינו טעון הוכחה בהתאם לסעיף 7א. לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 , בסך של 50,000 ₪.
9.הנתבעת טענה מנגד כי עסקינן בצרוף מקרים אומלל, שארע בשגגה ובתום לב בגין טעות טכנית בפתיחה של תיק מס הכנסה של הנישום ברישומו במספר זיהוי שגוי וחסר, שהוספו לו ספרות ביקורת שהביאו לרישום התיק על שם התובע.
10. העיקול הוסר תוך ימים ספורים ממועד פניית התובע לנתבעת ולפיכך, לא נגרם לתובע כל נזק בגינו. התובע, אף לא הקטין את נזקו במשיכת כספי הבטוח הלאומי לצרכי מחייתו מחשבון הבנק, עליהם לא מוטל עיקול על פי הדין. בנוסף, היה בידו לברר מוקדם יותר מהי המניעה משימוש באשראי ובכך, לצמצם את תקופת העיקול בחשבון והחסימה של כרטיס האשראי.
11. סכום התביעה הוכחש ונטען להיותו בסכום מופרז בהתחשב בנסבות הפרסום ובפרק הזמן הקצר בו רבץ עיקול על חשבון הבנק.
דיון ומסקנות:
לשון הרע בפרסום:
12. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – "החוק") קובע:
"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה ,לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו";...
מבחנו של הפרסום, אם הוא בגדר לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי לפי מבחנו של האדם
הסביר כיצד הוא רוצה את הפרסום (א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 110-111, ע"א 466/83
שאהה נ' דבידיאן , פ"ד ל"ט (4), 734, 740).
13. הטלת עיקול שלא כדין בחשבון בנק, מהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 1 (1) ו - (2) לחוק הואיל ויש בו כדי ללמד ולהעיד על אי כיבוד התחייבות כספיות ואי תשלום חוב ע"י החייב - בעל החשבון, כמתחייב על פי הדין. בכך, יש משום פגיעה בשמו הטוב וביושרו בעיני אחרים הנחשפים לצו העיקול. מה גם, שהעיקול עשוי להעיד על מצב כלכלי דחוק או על היותו נזקק ויכול שישים אותו ללעג חלילה בפני אחרים (ע"א (מחוזי ירושלים) 45661/12/10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24/0311), ע"א (מחוזי ירושלים) 33073/07/12 עירית ירושלים נ' שגב (6/01/13), ת.א 22407/08 רונית הרפז זיו נ' בטוח לאומי רמת גן (07/10/09); ת.א. 17615/03/10 אסתר גידניאן נ' עירית תל אביב- יפו (24/04/11); ת.א. 33687/03/12 איאד עזאיזה נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ (23/04/14); ת.א.25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות (18/01/09).
14. הפרסום, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, נעשה בעניינו של התובע בהבאת דבר העיקול לידיעת פקידי הבנק ועובדי חברת האשראי ויש בו כאמור משום לשון הרע. שונים הדברים בעניין הידיעה של עובדים בחנות ולקוחות שנכחו בקופה ליד התובע, בדבר חסימת כרטיס האשראי שאין בה כשלעצמה כדי לפגוע בשמו הטוב שעה שאין להם ידיעה על הסיבה לה.
15. לאור האמור אני קובעת כי הטלת העיקול היה בה משום פרסום המהווה לשון הרע, בהבאתו לידיעת עובדים בבנק ובחברת האשראי.
הגנת תום לב:
16.טוענת הנתבעת כי פעולותיה נעשו בתום לב מה שמקים לה הגנה מפני הפרסום האסור.
17. סעיף 15 (2) לחוק מקים אמנם לנתבע הגנת תום לב בפרסום ובלבד שנתבע עמד בתנאים הקבועים בסעיף 16 (ב) לחוק הקובע:
" חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום את מאלה :
....
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".
כך הם פני הדברים בנוגע להתנהלות של הנתבעת שהטילה עיקול שלא כדין, בהיעדר חוב לתובע ומשלא נקטה באמצעים סבירים לבחינת קיומו של חוב כאמור.
הנתבעת, לא טרחה ולו גם לבדוק את שמו של הנישום מול פרטי שמו של בעל תעודת הזהות שנירשם אצלה בתיק. בדיקה, שאינה מורכבת והיה בידה לבצע אותה ולעמוד בנקל על השוני בשמות של הנישום והתובע. הנתבעת, גם לא בדקה את פרטי הבעלים על הנכס נשוא הדרישה, אם נירשם ע"ש התובע , מה שהיה מונע חיוב של התובע בגין נכס לא לו והטלת עיקול בחשבון הבנק של התובע בגינו.
יתירה מכך, בהיעדר המצאה כדין של דרישותיה לנישום מחמת הטעות בפרטי הנמען - התובע בכתובתו של הנישום, וחזרת דבר הדואר אליה, היה על הנתבעת לברר את פרטי הנישום עובר להטלת העיקול על התובע.
18.במחדליה אלו של הנתבעת יש כדי ללמד על אי נקיטת אמצעים סבירים על ידה למניעת הפרסום השגוי מבלי שעין בוחנת של מי מעובדיה נדרשה לטעות ולהשתלשלות הדברים בגינה כי אם לראשונה, לאחר פניית התובע אליה בדרישה לביטול העיקול.
19.בנסבות אלו, אין הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב.
גובה הפיצוי:
20. על התכלית של הפיצוי לפי החוק מצינו בפסק הדין מפי כב' הנשיא א' ברק ברע"א 4740/00 אמר לימור ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פד נה (5) 510 (להלן- פרשת אמר") לעודד את רוחו של המזיק בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם טוב שנפגעה בגין הפרסום (פסקה 18). מאוחר הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע.
21. סעיף 7 א (ב) לחוק קובע: "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק".
בבוא בית המשפט להכריע בעניין שיעור הפיצוי אותו הוא רשאי לפסוק ללא הוכחת נזק ע"י הניזוק, שיכול שיהא בסכום נמוך מהרף שנקבע באותה הוראה בחוק, יש לבחון בין השאר את היקף הפגיעה בניזוק בהתחשב במעמדו בקהילתו, היקף הפרסום ותקופתו ובהתנהגות הניזוק לפני ולאחר הפרסום על מנת לעמוד על נזקו ( ראו בפרשת אמר, רע"א 7943/01 נור נ' יערי ( 16/10/01) ת.א. (מחוזי נצרת) 643/97 חברת ארמן הגמון (קיסר אל מוטראן) בע"מ נ' חורי (29/12/05); ע"א (חיפה) 26706/06/14 ברינט ואח' נ' עירית עפולה (30/11/14)).
22. התובע, אדם מן היישוב שלא נטען כי צבר חובות בעבר ואף לא שיצא שמעו כבעל חוב, הופתע לגלות על העיקול מפיהם של עובדי הבנק וחברת האשראי. האחרונים, ידעו על העיקול במשך כ-12 יום ואילו הוא עצמו, נאלץ להתמודד עם חסימת אשראי במספר הזדמנויות עקב חסימה בכרטיס אשראי שמטבע הדברים, הוא סבר כי מקורה בטעות מבלי ששיער כי יוטל עיקול על חשבונו, בהיעדר חובו לחובתו. כפועל יוצא, אין להלין כנגדו על כך שלא דאג לפעול סיבת החסימה ולביטול העיקול מוקדם יותר להקטנת נזקו. משהופתע פעם נוספת לגלות כי הכרטיס חסום, הוא פעל במהירות ובסבירות בפנייתו לבנק שם הוברר לו דבר העיקול.
אי אז, נאלץ התובע לפנות ללשכות מס הכנסה בעירו ובמקום מגורי הנישום מבלי שהודע לו ע"י עובדי הנתבעת כי בידיו למשוך כספים מקבצת הביטוח הלאומי, כי אם לראשונה במסגרת כתב ההגנה.
23. שקלתי את הפגיעה בתובע בשל הפרסום; ההכבדה שנגרמה לו בגינו בהיעדר יכולת לעשות שימוש באשראי וללא ידיעה על גדרי הצו ; טרחתו לברר את מקור החסימה בפנייה לגורמים שונים כמו גם בפניות חוזרות ונשנות לנתבעת על מנת להביא לביטול העיקול שרבץ על חשבונו במשך 12 יום ובהיותו קשיש וסובל מנכות. מנגד, התחשבתי בהבאת דבר העיקול לידיעת גורמים בבנק ובחברת האשראי בלבד ובביטולו תוך 3 ימים ממועד פניית התובע לנתבעת. בהתחשב בכל האמור אני מחייבת את הנתבעת בפיצוי לתובע בגין פרסום לשון הרע, בסך של 8,000 ₪.
24.אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח.
25. בטרם חתימה אוסיף כי הנתבעת הודיעה בישיבה המקדמית, כי היא תפעל להפסקת משלוח דרישות לתובע בגין חוב של הנישום, לאחר שתיבחן את הדרישה שהוצגה בדיון , המאוחרת למועד הגשת כתב התביעה שהוצגה בדיון.
עותק יישלח לצדדים.
ניתן היום, י"ז סיוון תשע"ז, 11 יוני 2017, בהעדר הצדדים.
