ב' נ' בן סעיד פפל

ביום 3.10.06 תקף הנתבע את התובעת (ילידת 1977) תקיפה מינית (להלן: "האירוע").

כנגד הנתבע הוגש כתב אישום באשמת אונס. במסגרת עסקת טיעון עם הפרקליטות, תוקן כתב האישום והנתבע הואשם בביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה תוך שימוש בכוח. הוא הורשע בעבירה על פי הודאתו ונגזרו עליו 30 חודשי מאסר בפועל (מתוכם ריצה שנה וחצי בפועל), 18 חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי לתובעת בסך של 20,000 ₪.

מכאן התביעה שלפניי ובה נטועות המחלוקות בשאלת מהותו של האירוע והנזק שנגרם לתובעת בגינו.

האירוע

אני קובעת כממצא עובדתי כי הנתבע ביצע בתובעת מעשה מגונה בכוח וללא הסכמה.

1.כתב התביעה הוגש בעוולת התקיפה כשהתובעת מתארת כי הנתבע "השכיב אותה וכפה את עצמו עליה". לטענתה, "פסק הדין הפלילי המרשיע מהווה ראיה חלוטה לאחריותו של הנתבע בתקיפתה, כאמור בסעיף 23 לפקודת הנזיקין".

2.בתצהיר עדותה הראשית, תיארה התובעת את האירוע כמעשה אונס שביצע בה הנתבע.

3.בדיון שהתקיים ביום 2.7.17 טען הנתבע כי תצהירה של התובעת מהווה משום הרחבת חזית, נוכח העובדה שעד לשלב זה לא הועלתה כנגד הנתבע טענה של ביצוע אונס.

א.התובעת ביקשה – וקיבלה - שהות על מנת לשקול את תיקונו של כתב התביעה.

ב.עוד באותו היום הודיעה התובעת כי אין היא חפצה לתקן את כתב התביעה.

4.על אף זאת, בסיכומי טענותיה, טוענת התובעת למעשה אונס שביצע בה הנתבע. לטענתה: "הסתמכות התובעת על פסק הדין הפלילי שהרשיע את הנתבע אינה מונעת ממנה לטעון במסגרת תביעת הנזיקין שנאנסה, וזאת למרות שהנתבע הורשע בעבירה של מעשה מגונה 'בלבד'."

5.אין בידי לקבל טענה זו.

א.הלכה היא כי טענה שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי הטענות מהווה "שינוי חזית" ויש לדחותה, אלא אם תוקן כתב הטענות באישורו של בית המשפט או שבעל הדין נתן את הסכמתו לשינוי החזית (רע"א 9123/05 אדמו"ב פרוייקטים בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ).

ב.העובדה היא כי טענת האונס לא הועלתה בכתב התביעה וכשהותר לתובעת לתקן את תביעתה על דרך של הוספתה, בחרה שלא לתקן את התביעה ולא העלתה טענה זו בכתבי טענותיה.

ג.מכל מקום, הנתבע התנגד לשינוי החזית או להרחבתה, מיד לאחר שנתקבל בידיו עותק מתצהיר עדותה הראשית של התובעת.

ד.על כן, מטעמים של סדרי הדין, נדחית טענתה של התובעת בדבר מעשה אונס שביצע בה הנתבע.

6.זאת ועוד, כשוויתרה התובעת על תיקון כתב התביעה, גידרה את חזית טענותיה. הנתבע, אשר הגיש ראיותיו לאחר מכן, לא התגונן מפני טענתה של התובעת בדבר אונס ולא הגיש ראיות להוכחת טענותיו.

א.ואכן, בחקירה הנגדית שנערכה לה, לא נשאלה התובעת בדבר עניינים אלה ולא ניתנה לנתבע הזדמנות לקעקע את טענותיה.

ב.בהתאם להחלטתי מיום הדיון, גם הנתבע לא נשאל בעניין זה. עולה כי לא ניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו ולפרט את גרסתו.

ג.על כן, גם מטעמים מהותיים אלה, נדחית טענתה של התובעת בדבר מעשה אונס שביצע בה הנתבע.

7.אף דיני הראיות אינם מאפשרים לקבל את טענותיה של התובעת בדבר מעשה אונס שבוצע בה, להבדיל ממעשה מגונה.

א.סעיף 42א לפקודת הראיות קובע, " הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם".

ב.טוענת התובעת כי הסתמכותה על פסק הדין אינה מונעת ממנה להוכיח כי הנתבע אנס אותה.

ג.גם אם נכון הדבר, הרי שהתובעת לא הביאה כל ראיה להוכחת טענותיה והיא אך נסמכת על מסמכים שהוגשו בהליך הפלילי, מבלי שניתנה לנתבע האפשרות לחקור את עורכיהם בחקירה נגדית.

ד.מסמכים אלה והאמור בהם הם בגדר עדות שמיעה ומשלא הוגשו כדין ומקום בו לא עומת הנתבע עם ממצאיהם, לא ניתן לקבלם.

ה.על כן, גם מן הטעם הראייתי, נדחית טענתה של התובעת בדבר מעשה אונס שביצע בה הנתבע.

8.סיכומו של דבר, טענות התובעת בדבר מעשה אונס שביצע בה הנתבע נדחות מן הפן המהותי, מן הפן הראייתי ומטעמים של סדרי הדין.

9.לפיכך, ובהינתן המסכת העובדתית המתוארת, הבסיס העובדתי להכרעות שיובאו להלן – במישור הנזק – הוא המעשה המגונה שביצע הנתבע בתובעת שלא בהסכמה, תוך שימוש בכוח.

ועתה, לשאלת הנזק.

טענות התובעת:

10.התובעת טוענת כי בעקבות האירוע עזבה את מקום עבודתה ומאז ועד עצם היום הזה, אין היא מצליחה להשתלב במעגל העבודה.

11.עוד טוענת התובעת כי מאז האירוע היא סובלת "מעצבנות יתר, מדיכאון מחרדות ופחדים, ממצב רוח ירוד, מחוסר אנרגיה ומתופעות נפשיות נוספות". לטענתה, בעקבות התאונה העתיקה את מקום מגוריה לבית הוריה "והיא נזקקת מאז לתמיכתם".

12.התובעת מבקשת - בנוסף לפיצוי בגין נזקיה - לחייב את הנתבע גם בפיצויים עונשיים "על רקע נסיבות המקרה וחומרת מעשיו".

טענות הנתבע:

13.בראשית כתב הגנתו מזכיר הנתבע כי הודה במעשה, שילם את חובו לחברה, התחרט על מעשיו, לקח אחריות ועבר טיפול מתאים במטרה לשקם את חייו ולחזור לדרך הישר.

14.לגופה של תביעה טוען הנתבע כי עיקר נזקיה של התובעת נגרמו לה על ידי בעלה לשעבר ועל ידי גברים אחרים וכי "אין קשר סיבתי בין האירוע הפלילי ובין נזקי התובעת". עוד טוען הנתבע כי "התובעת סבלה מאלימות פיזית, נפשית והתעללות מינית מצד בעלה לשעבר" וזו "הותירה נזקים חמורים הרבה יותר בנפשה של התובעת מאשר האירוע הפלילי".

15.לטענת הנתבע, הפיצוי ששילם לתובעת במסגרת ההליך הפלילי הוא פיצוי מספק עבור נזקיה, ככל שאלה כלל נגרמו ואותם הוא מכחיש.

הנכות הרפואית

16.התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעתו של ד"ר רוני ומוש, מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה ובה נקבעה לה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% עקב ובגין האירוע. על פי חוות דעתו של ד"ר ומוש, סובלת התובעת מנכות נפשית בשיעור של 20% בגין הפרעה אישיותית ואילו האירוע הוסיף נכות בשיעור של 30% על הנכות הבסיסית ממנה היא סובלת.

המומחה מטעם התובעת מתאר תמונת מצב מורכבת של חייה של התובעת עובר לאירוע, בין היתר, נרשם כי התובעת חיה עם בעלה לשעבר אצל הוריה וכי בתקופה זו אנס אותה בעלה והיה אלים ותוקפני כלפיה. על פי ד"ר ומוש: "לאחר אירוע האונס (של הבעל) הייתה בפיקוח של הרווחה".

בחוות דעתו קובע המומחה מטעם התובעת כי האירוע "עורר ראשית את טראומת האונס הראשון ועובדתית פגע בתפקודה".

17.הנתבע צירף חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה, ערוכה על ידי פרופ' צבי זמישלני ולפיה, מצבה של התובעת לאחר האירוע דומה, אם לא זהה, למצבה לפניו. המומחה מטעם הנתבע אינו מסכים עם קביעותיו של המומחה מטעם התובעת, לא באשר להשפעת האירוע על התובעת ולא באשר לשיעור הנכות שיש לקבוע בגינו.

על פי פרופ' זמישלני, סובלת התובעת מנכות זמנית בשיעור של 5% עקב האירוע, כשעל פי הערכתו, הנכות תחלוף בתוך שנה מיום שניתנה חוות דעתו.

18.נוכח הפערים שבין חוות הדעת הצדדים מונה ד"ר אלכס קליין כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "המומחה הרפואי").

על פי חוות דעתו של המומחה הרפואי, סובלת התובעת מנכות נפשית בשיעור של 40%, מתוכה 35% "עקב הפרעת אישיות גבולית ומצב נפשי, שקדמו לאירוע".

19.לטענת התובעת, טעה המומחה הרפואי בהערכת נכותה עקב ובגין האירוע ויש לקבוע כי נכותה גבוהה משמעותית מכפי שנקבע.

20.אין בידי לקבל טענה זו ואני קובעת כי חוות דעתו של המומחה הרפואי לא נסתרה בחקירתו הנגדית על ידי התובעת וכי קביעותיו שרירות וקיימות.

21.אמנם, צודק ב"כ התובעת כי חלו תמורות במצבה הנפשי של התובעת בתקופות שונות של חייה. עם זאת, כפי שהסביר המומחה הרפואי: ""התנודות בהפרעת אישיות הן לא קבועות, זה יכול להיות עניין של ימים של חודשים ושל שנים. מה שמאפיין את ההפרעה הזו "יציבה באי יציבותה". כל הפרעה קלה בחיים יכולה לגרום לקפיצות בלתי צפויות ותנודות בלתי צפויות..." (עמ' 10 לפרוטוקול, משורה 10).

22.לטענת התובעת בסיכומיה, טעה ד"ר קליין עת קבע כי הפרעת האישיות ממנה היא סובלת מלווה אותה למשך כל חייה. לראיה, מביאה התובעת את אורח חייה התקין לכאורה, עד לשנת 2000, עת מלאו לה 23 שנים.

אינני משוכנעת בנכונותה של הנחה זו בשים לב לכך שכפי שעולה מחוות הדעת הרפואיות כולן, התובעת לא הצליחה לסיים את לימודיה, לא הצליחה להתמיד בשירותה הצבאי, לא הצליחה להחזיק במקומות עבודה וסבלה, על פי דיווחיה מיחס שהוא - לכל הפחות – לא נורמטיבי מהוריה.

23.אך גם אם אקבל את הנחתה של התובעת כנכונה, אין בידי לייחס משקל להנחה זו. העובדה היא – וכך קבעו המומחים כולם, לרבות המומחה מטעם התובעת, כי התובעת סובלת מהפרעת אישיות בגינה יש לה נכות משמעותית.

24.על פי הכתובים המצוטטים בחוות דעתו של ד"ר קליין (בלשונו וכפי שיכונו להלן: "המסמכים הכרונולוגיים"), 'קו השבר' שהביא להתפרצותה של ההפרעה או להשפעתה המשמעותית על התובעת הוא לידת הבת. ממועד זה ואילך (סביב שנת 2001), מלמדים המסמכים הכרונולוגיים כי התובעת סובלת מהפרעת אישיות, אינה מתפקדת – רוב הזמן – ולו ברמה מינימלית, אינה מצליחה לטפל בבתה כראוי ולעיתים אף לא באופן מינימלי, אינה מטפלת בעצמה, סובלת מחרדות, מהתפרצויות אלימות (כלפי בעלה, הוריה, בתה), אינה ישנה כראוי ועוד ועוד.

25.גם התקופה היציבה-לכאורה בחייה של התובעת, בה עבדה לטענתה באופן סדיר, מתאפיינת - על פי המסמכים הכרונולוגיים ועל פי המוצגים ת/1 עד ת/3 - באי יציבות.

התמונה אותה מנסה לצייר ב"כ התובעת בסיכומי טענותיה, כאילו במהלך תקופה של שלוש שנים לערך – עובר לאירוע - תפקדה התובעת במישור הגבוה של הנורמה, אינה מסתדרת עם העובדות. אמנם, היא מחזיקה (לכאורה) במקום עבודה קבוע, אך המסמכים הכרונולוגיים מלמדים על קשיים לא מבוטלים (ר' רישומים מאוגוסט 2004, אוקטובר 2004, נובמבר 2004, דצמבר 2004, ינואר 2005 ומארס 2005). בין היתר – ובניגוד לנטען על ידי התובעת - מתעדים המסמכים הכרונולוגיים קשיים של התובעת במקום עבודתה ורצון לעזוב.

המוצגים שצירפה התובעת לתיק בית המשפט במהלך הדיון, ת/1-ת/3 מחזקים את הרושם כי גם כאשר טוענת התובעת לתפקוד תקין, היא רחוקה מאוד מתפקוד סביר.

26.אל מול רישומים אלה לא השכילה התובעת להציג כל ראיה סותרת: לא הובא מאן דהו שעבד עם התובעת ויספר על תפקודה, לא הובאו מנהליה, עמיתיה, הוריה או כל אדם שיכול היה להעיד כי בתקופה של שלוש שנים בקירוב ניהלה אורח חיים עצמאי וסביר, הפוך לזה המשתקף מן הרישומים במסמכים הכרונולוגיים ובמוצגים שצורפו.

27.גם טענתה של התובעת כי עבדה באופן רצוף משך שלוש שנים עובר לתאונה לא הוכחה כדבעי באשר לא צורפו תלושי שכר לתקופה האמורה, שיאשרו כי התובעת אכן עבדה באופן רציף (צורף דו"ח רציפות מן המוסד לבטוח לאומי, אך ממנו לא ניתן להבין באופן פוזיטיבי את קורותיה של התובעת).

28.נכון הוא כי החל מחודש מארס 2005 ובמשך שנה בקירוב, אין תיעוד בדבר טיפול נפשי לו נזקקה התובעת. אלא, שלטעמי, וכעולה ממכלול עדותו של המומחה ומחוות הדעת, היעדרו של תיעוד כזה אינו מלמד דווקא על מצבה הנפשי השפיר של התובעת, כי אם בעיקר על כך שלא פנתה לטיפול.

29.תומכים במסקנתי זו מוצגים ת/1-ת/3 (התאריכים המצוינים אינם קריאים) מהם עולה כי התובעת סבורה כי מצבה הנפשי שפיר אך אין זה כך, כי היא מטופלת בתרופות המסייעות לאיזונה, כי על אף זאת, הילדה ישנה אצל הוריה של התובעת, כי היא חוששת מבעלה (לשעבר) וכי הייתה מאושפזת בחודש ספטמבר 2006.

30.לרישום זה לא נתנו הצדדים דעתם ולא הובאו ראיות באשר לסיבת האשפוז או משכו. התובעת מצהירה (ת/4) כי נזקקה לאשפוז, אך גם היא אינה מפרטת תאריכים או את תקופת האשפוז או למצער את טעמיו.

31.הרישומים משנת 2006 בצירוף עדותה של התובעת וקביעות המומחה מחזקים הנחה זו: על פי הרישומים, החלה התדרדרות במצבה של התובעת עם הודעתו של בעלה לשעבר על רצונו להתגרש. ואכן מחודש פברואר 2006 מתעדים המסמכים הכרונולוגיים את ההשפעה של מהלך זה על חייה של התובעת.

32.על אף שאיני מקלה ראש בפגיעתה של התובעת כתוצאה מן האירוע ואיני מפחיתה מחומרתו, הרי שבעדותה של התובעת, התרשמתי בעיקר מהשפעת הפרידה מבעלה על חייה ופחות מהשפעת האירוע על מהלכם.

כך, בעוד שביחס להשפעת האירוע עליה העידה התובעת באופן כללי ומבלי לרדת לפרטים, הרי שלא מיעטה בפרטים באשר להשפעת הפרידה מבעלה, הרחיבה והוסיפה.

ר' למשל: עמ' 16, משורה 6, שורה 16, וכן שורות 21-22; עמ' 17 משורה 1-11 וכן בשורה 13.

33.בשים לב שעל פי המסמכים הכרונולוגיים התחילו הליכי הפרידה בראשית שנת 2006 וקיימים רישומים הנוגעים לה במהלכה של שנה זו (לפני ואחרי האירוע מושא התביעה) ובשנה שלאחריה, אינני יכולה לקבל את טענת התובעת בדבר השפעת האירוע על חייה ותפקודה ולא מצאתי לקבוע כי חוות דעתו של ד"ר קליין נסתרה או כי הופחת משהו מעוצמת קביעותיו של המומחה הרפואי.

34.זאת ועוד, ממכלול הרישומים במסמכים הכרונולוגיים - החל ביום 18.10.06 ועד ליום 27.8.07 אז דיווחה כי נאנסה על ידי בעלה לשעבר – עולה כי התובעת ממשיכה לנהל את חייה כפי שניהלה אותם קודם לכן, באופן לא יציב, לא מתפקד לעיתים ומתפקד-יחסית בפעמים אחרות.

המסמכים הכרונולוגיים המצוטטים בחוות דעתו של המומחה מלמדים – בניגוד להצהרותיה ולעדותה של התובעת – כי המשיכה לעבוד לאחר האירוע, כי לא העלתה את האירוע בפני גורמי הרווחה מלבד הדיווח הראשוני, כי לא פנתה לטיפול לאחריו, כי הפסיקה את עבודתה באופן מושכל ולאחר שהוצב לה אולטימטום (בעקבות אירוע עם לקוח), כי היו הבלחות של הקפדה וטיפוח, כי ניסתה (ואף הצליחה) להשתלב במקום עבודה חלופי, כי היא 'מרגישה מצוין' ושוקלת לחזור לבעלה לשעבר, וכי היא מתגוררת לבדה (ולא שבה לבית הוריה, כפי שהעידה) וכי בתה הוצאה מחזקתה כשלוש שנים או יותר לאחר האירוע מושא התביעה.

35.יתר על כן, בת/4 מצהירה התובעת כי נזקקה לטיפול תרופתי בזמן הפרידה מבעלה, כי סבלה מאובדן תיאבון ומצב רוח ירוד וכי אושפזה.

36.על כן, אני מאמצת את חוות דעתו של המומחה במלואה וקובעת כי כתוצאה מן האירוע נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5%, המתווספת על הנכות ממנה היא סובלת ללא קשר לאירוע.

הנכות התפקודית:

37.הלכה היא כי בקביעת נכות תפקודית יש לבחון את מכלול הנסיבות הקשורות למהות הפגיעה ולהשלכותיה ויש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע עצמו אשר יכולות להשפיע על עיסוקו ועל יכולת התפקוד של הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' (פד"י נב 3) 792), ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10)).

מנגד, יש לזכור כי "נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד הנוגע להשתכרות אצל אדם מן היישוב" (י' קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה חמישית עמ' 259).

38.בזהירות המתבקשת אקבע כי עולה מחוות דעתו של המומחה ומהתרשמותי בעת הדיון, כי התובעת אינה 'אדם מן היישוב', לא מבחינת מצבה הנפשי ולא מבחינת קורות חייה המורכבים והסבל שעברה במהלך חייה. האירוע מושא התביעה הוא עוד חוליה בשרשרת של אירועים קשים שהיו- למרבה הצער ודאבון הלב – מנת חלקה של התובעת מאז קטנותה ועד זה לא מכבר, עת נישאה מחדש (כך, על פי עדותה).

39.מחד, ברי כי נכותה הבסיסית של התובעת - הנובעת מאישיותה - מפריעה ליכולות השתכרותה, להשתלבותה בשוק העבודה ולהתקדמותה בקריירה; בכך מודה גם התובעת בסיכומיה (פרק ה' סעיף 1).

הנתונים מלמדים כי התובעת לא עבדה משך מרבית חייה הבוגרים, ועוד קודם לכן לא הצליחה להתמיד בלימודיה או במסלול השתכרות שבחרה בו. כשנשאלה בחקירה נגדית בעניין זה, השיבה: "לא יודעת למה לא עבדתי. אולי לא היה בא לי לעבוד או לא רציתי לעבוד כי ההורים שלי עזרו לי" (עמ' 20, שורה 3-4).

40.מאידך, קובע המומחה הרפואי בחוות דעתו: "מניסיוני, אצל מי שסובלים מהפרעת אישיות, אירוע טראומטי עלול להחמיר את מצבם הקשה ממילא. נראה כי כך אירע גם במקרה של התובעת".

41.לפיכך, מצאתי לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת זהה לנכותה הרפואית.

ראשי הנזק

הפסד שכר ואובדן כושר השתכרות:

בסיס השכר:

42.התובעת טוענת בסיכומיה כי כושר השתכרותה התמצה ברמת השכר אותה השתכרה במהלך שלוש השנים שקדמו לאירוע על סך של 2,348 ₪ בממוצע לחודש שערכם כיום 2,379 ₪.

43.לטענת הנתבע, לא ניתן ללמוד על שיעורי השתכרותה המדויקים של התובעת מן המסמכים שצירפה ועל כן ראוי לבצע את החישוב באופן גלובאלי.

44.עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת מראה כי שכרה הממוצע עובר לאירוע עמד על סך של 2,138 ₪ לחודש (ממוצע תלושים מארס עד ספטמבר 2006, עמ' 26-33 לתיק מוצגים של התובעת). תלוש שצורף לתיק המוצגים של התובעת לחודש דצמבר 2016 (עמ' 34 לתיק המוצגים) מלמד כי השתכרה סך של 2,719 ₪.

הנתונים המצטברים המפורטים בתלוש זה מלמדים כי שכרה הממוצע החודשי של התובעת עומד על סך של 2,316 ₪, (סכום כולל של 27,796 ₪ בחילוק 12 חודשים).

45.על כן, אני קובעת כי בסיס השכר לחישוב ההפסדים יהיה סך של 2,316 ₪ (נומינלי).

הפסד שכר לעבר:

46.נקבע לא אחת כי "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש וכמפורט, הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק אלא גם היקפו או שיעורו" (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשיווק בע"מ, פד"י ל (3) 281, 284).

47.התובעת טוענת כי לא שבה לעבוד לאחר האירוע ולמעשה, עד היום.

אלא, שמן המסמכים שצירפה התובעת עצמה וכן מן המסמכים הכרונולוגיים, עולה כי התובעת שבה לעבודה לאחר האירוע, כי עזבה בעקבות אירוע שהיה לה עם לקוח וכי שבה וניסתה להשתלב בשוק העבודה – ברוב הפעמים ללא הצלחה – בשנים שחלפו מאז האירוע.

48.צודק הנתבע בטענתו כי התובעת לא הוכיחה את טענתה לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולא הביאה ראיות להפסדי השכר שנגרמו לה.

למעשה, מלבד עדותה (הרצופה אי התאמות וסתירות), אין כל מסמך, עדות או ראיה שילמדו כי נכונות טענותיה של התובעת. להיפך, דו"ח רציפות ביטוח חלקי שצירפה התובעת לתחשיב הנזק מטעמה (צורפו עמודים 1 ו-3, חסר דף מס' 2) מלמד כי השתלבה במקומות עבודה שונים לתקופות זמן קצרות. כך למשל בשנת 2008 עבדה במשך חודשיים, בשנת 2012 עבדה במשך 7 חודשים בשנת 2014 עבדה במשך 7 חודשים, בשנת 2015 עבדה במשך 3 חודשים.

49.נראה כי רב הנסתר על הגלוי אצל התובעת, ומכל מקום לא הוכח כל שינוי בין אופי עבודתה והשתכרותה של התובעת עובר לאירוע ובין אופי עבודתה והשתכרותה לאחריו.

50. על אף זאת, ובמכלול הנסיבות לרבות חומרת האירוע וקביעות המומחה הרפואי באשר להשפעתו על התובעת, אני קובעת בראש נזק זה פיצוי בגובה 5,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

51.התובעת טוענת בסיכומיה יש לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 115,681 ₪ ובתקופת הפנסיה סכום נוסף של 23,778 ₪.

52.לטענת הנתבע, לו נטלה התובעת את התרופות שנרשמו לה הייתה מסוגלת לתפקד ולחזור למעגל העבודה. סירובה לנטול את התרופות – כך לטענת הנתבע – הוא בניגוד לחובתה של התובעת להקטין את הנזק, ובניגוד להלכה שנקבעה בע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פד"י מה (4) 45).

53.לא שוכנעתי מהסבריה של התובעת בדבר אי נטילת תרופות היכולות להקל עליה ולסייע לה במצבה. שכן מחד היא טוענת כי אינה נוטלת תרופות משום שאינה רוצה להתמכר ומאידך טוענת כי נוטלת את התרופות פעמיים או שלוש בשבוע (עמ' 25 משורה 4).

זאת ועוד, כעולה מת/2, התובעת אכן נטלה תרופות באופן קבוע עובר לאירוע ואלה הביאו למצב יציב, בו תפקדה התובעת. לא נרשמה כל הערה על התמכרות ואין מסמכים רפואיים או אחרים שילמדו אחרת.

גם במוצג ת/4 מודה התובעת כי צרכה תרופות על רקע נפשי במהלך הפרידה שלה מבעלה לשעבר.

54.כך או כך, אני קובעת כי אם התובעת אינה עובדת היום כלל, אין הדבר נובע מן האירוע לבדו ומכל מקום, בשים לב לשיעורי הנכות שנקבעו ולאפשרויות שהיו לתובעת להקטין את נזקיה, אין לכך הצדקה.

55.בשים לב לכך כי מלוא הפסדי התובעת, על פי נכותה התפקודית, מגיעים כדי 26,000 ₪, כשלכך יש להוסיף הפסדי פנסיה (3,250 ₪) ועל יסוד קביעותי דלעיל, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי גלובאלי בסך של 25,000 ₪.

עזרת הזולת:

56.התובעת טוענת בסיכומיה כי בעקבות האירוע, איננה מסוגלת לצאת מביתה ללא ליווי של בני משפחתה ודורשת פיצוי גלובאלי בסך של 300,000 ₪ לעבר ולעתיד.

57.אין בידי לקבל טענה זו.

58.ראשית, כפי שכבר קבעתי, נכותה של התובעת בעקבות האירוע מינימלית ואינה מצדיקה – על פי הפסיקה – פיצוי בראש נזק זה, ודאי שלא בהיקפים הנדרשים על ידי התובעת.

59.מכל מקום, עדותה של התובעת בהקשר זה הייתה לא עקבית, כך שלא ניתן ללמוד ממנה אם ומתי עברה לבית הוריה ואם ומתי שבה לגורה לבדה (עמ' 23 משורה 27 ולעומת זה, עמ' 24, שורות 9-10).

60.זאת ועוד, למרות טענותיה, נמנעה התובעת מלהעיד את בני משפחתה, בעלה או מאן דהוא אשר היה יכול לסייע לה בהוכחת טענה זו, לפרט באשר להיקפי העזרה להם נזקקה התובעת (או עדיין נזקקת) ולהבהיר את מהות העזרה המוגשת לה.

61.לכך יש להוסיף את הנתון כי הצורך של התובעת להתגורר בבית הוריה כלל אינו עולה בחוות הדעת הרפואיות, ואף לא בחוות הדעת של המומחה מטעם התובעת. בהקשר זה ייאמר כי על אף תיאור מפורט של קורותיה של התובעת עובר לאירוע ולאחריה, לא מציין ד"ר ומוש כי עקב האירוע או לאחריו, חזרה להתגורר בבית הוריה.

62.בנסיבות, אני דוחה את טענת התובעת כי שבה לבית הוריה עקב האירוע וכי נזקקה (ועודנה נזקקת) לעזרתם המוגברת בגינו. אני דוחה גם את הטענה – שלא הוכחה – כי משעה שהתחתנה בשנית, מלווה אותו בעלה הנוכחי לכל צרכיה והיא יוצאת את הבית רק בחברתו.

63.אוסיף עוד כי מן הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט עולה, נוכח מצבה הנפשי הכולל של התובעת (שאינו קשור לתאונה), תפקודה הנמוך במהלך מרבית שנות חייה הבוגרים, חוסר יכולתה לעבוד ולהשתכר כדי מחייתה והקשיים בטיפול בילדתה – גם בתקופות בהן תפקדה טוב יותר – היא נזקקה לעזרת הוריה כל העת. מלמדים על כך – בין היתר – הרישומים הרבים המפורטים במסמכים הכרונולוגיים (וכן ת/1-ת/3) מהם ניכר תפקידה של האם בחייה של התובעת ונלמדת העובדה כי גרה אצלה שנים ארוכות, גם במהלך חייה הבוגרים וללא קשר לאירוע.

64.על אף כל האמור לעיל, במכלול הנסיבות, לרבות אופי האירוע והרקע הנפשי של התובעת, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי גלובאלי בסך של 3,000 ₪ לעבר ולעתיד.

כאב וסבל:

65.בסיכומיה, התובעת אינה מכמתת את הפיצוי אותו היא דורשת בראש נזק זה, אלא מציעה טווח הנע בין הסכום המגיע לנפגעת עבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1988 (להלן: "החוק") לבין שיעורי פיצוי שנקבעו בפסקי דין שונים.

66.על יסוד פסקי דין אחרים, מציע הנתבע בסיכומיו פיצוי בגובה של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

67.אני סבורה כי התובעת הפריזה הרבה בהערכת הפיצוי המגיע לה. ראשית, הפיצוי אותו קובע החוק הוא פיצוי מקסימלי והמנעד רחב. שנית, הפסיקה אליה הפנתה התובעת עוסקת במקרים חמורים הרבה יותר ובנזקים משמעותיים יותר מכפי שהוכח שנגרמו בענייננו.

68.במכלול נסיבותיו של המקרה, על בסיס הפסיקה הקיימת והערכות הפיצוי במקרים שונים, לאחר שהתרשמתי מן התובעת, מאורח חייה, מהשפעת האירוע עליה, ולאחר שהתרשמתי מן הנתבע ומקורותיו מאז ביצע את העבירה מושא ההליך בענייננו, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך של 68,000 ₪.

ניכויים

69.אין חולק על כי במסגרת ההליך הפלילי, שילם הנתבע לתובעת פיצוי עונשי בסך של 20,000 ₪. סכום זה, יש לנכות מן הפיצוי הנפסק לתובעת. משלא נתבקש ניכויו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ינוכה הסכום עצמו.

סיכום

70.התובעת לא הוכיחה כי נאנסה על ידי הנתבע; הנתבע הורשע בביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה תוך שימוש בכוח; התובעת סובלת מנכות נפשית משמעותית ללא קשר לאירוע; האירוע הותיר בתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5%; קורותיה של התובעת – עובר לאירוע ולאחריו – מלמדים כי על אף שמדובר באירוע חמור הוא מהווה – למרבה הצער – חוליה נוספת בשרשרת של אירועים קשים ומכמירי לב שהיו מנת חלקה של התובעת במהלך חייה; טענותיה של התובעת בדבר ההפסדים שנגרמו לה לא הוכחו; הטענות בדבר תפקודה התקין של התובעת עובר לאירוע לא הוכחו; טענותיה באשר להשפעת האירוע על חייה לא הוכחו.

71.סיכום ראשי הנזק:

הפסד השתכרות בעבר:5,000 ₪

הפסד השתכרות לעתיד:25,000 ₪

עזרת הזולת:3,000 ₪

כאב וסבל:65,000 ₪

--------

סה"כ101,000 ₪

בניכוי -

פיצוי ששולם20,000 ₪

--------

סה"כ81,000 ₪

סוף דבר:

72.בתוך שלושים ימים ישלם הנתבע לתובעת סך של 81,000 ₪ ואגרת משפט כפי ששולמה, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 14,200 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' אדר א' תשע"ט, 11 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.