פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תביעת התובע, שלקה ביום 19.9.15 באירוע לבבי כלשהו (להלן – האירוע הלבבי), להכרה באירוע הלבבי כנובע מתאונת עבודה, כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש] התשנ"ה 1995 (להלן – החוק).

מבוא

התובע, יליד 1950, עובד כעצמאי בתחום המוזאיקה טרצו.

התובע הגיש לנתבע (להלן – המוסד) תביעה להכרה בליקוי לבבי כנובע מתאונת עבודה. בהחלטה מיום 22.12.16 נדחתה תביעת התובע. המוסד נימק דחייתו בכך שלא הוכח קיום אירוע תאונתי ואין קשר סיבתי בין עבודת התובע לבין מחלתו, אשר התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי.

לטענת התובע, ביום ו' 18.9.15 בשעות הבוקר התפתחה בינו לבין עובדו היחיד מזה שנים, מר פתחלה אל שמאי (להלן – מר פתחלה) מריבה חריגה וקולנית שכללה גידופים הדדיים, צעקות והאשמות ואשר בסיומה הודיע התובע למר פתחלה כי הוא מפוטר וכי עליו להסתלק מבית המלאכה (להלן- האירוע). לטענת התובע המריבה מושא האירוע הכעיסה אותו מאוד ותוצאותיה גרמו לו ללחץ ולמועקה ממשית, כפי שיפורט להלן. הוא חש חולשה ותשישות, הלך לישון אך שנתו לא היתה סדורה ולמחרת בבוקר, יום שבת 19.9.15, הגיע לבית החולים עם תחושת לחץ ומועקה בחזה ושם אובחן לו אירוע לב.

דיון הוכחות התקיים ביום 19.6.18. במהלך הדיון נחקר התובע על תצהירו וכן נחקר העד מטעמו, מר פתחלה (להלן – מר פתחלה). התובע נחקר על ידי חוקר המוסד ביום 29.11.16 [נ/3] ומר פתחלה נחקר על ידי חוקר המוסד ביום 6.12.16 [נ/12].

הצדדים הגישו סיכומים כתובים.

טענות הצדדים

תמצית טענות התובע, כפי שהועלו בתצהירו הן, כדלקמן:

• התובע עובד כעצמאי בתחום המוזיאקה טרצו שהינו תחום נדיר וייחודי ומשכך במהלך השנים התקשה למצוא עובדים מקצועיים בתחום. לכן, במשך כ 15 שנים מעסיק התובע עובד אחד, מר פתחלה, שהינו עובד מקצועי בתחום הליטוש.

• בתקופה של כשנתיים לפני האירוע החל מר פתחלה לגלות סימני זלזול בעבודה ובתובע, להתחצף ולא לבצע את העבודה כבעבר. זאת ככל הנראה מאחר והבין את גודל התלות של התובע בו כעובדו היחיד, בתחום מקצועי ייחודי ומאחר והתובע באותם מועדים חלה במחלת קרוהן ונזקק למר פתחלה יותר מבעבר. התובע הבליג על התנהגותו של מר פתחלה, גם בשל עבודתם המשותפת רבת השנים.

• ביום ו' 18.9.15 בשעה 10:00 במהלך עבודה בבית המלאכה, עת מר פתחלה ביצע עבודת יציקה, הבחין התובע כי צבע היציקה אינו תואם את בקשתו של התובע ואת הוראותיו. משכלך העיר למר פתחלה וציין כי מדובר בטעות חוזרת. מר פתחלה השיב לתובע באופן מזלזל ובגסות רוח.

• התובע התרגז מאוד על מר פתחלה, חש כי אינו מוכן להבליג עוד והחל לצעוק עליו. מר פתחלה השיב לתובע בצעקות והתפתח ריב קולני, הכולל גידופים הדדיים, צעקות והאשמות. בסופו של דבר הודיע התובע למר פתחלה כי הוא מפוטר ועליו לעזוב מיידית את המקום.

• כבר בשלב זה חש התובע חולשה ותשישות, אולם לא ייחס לאלה חשיבות רבה.

• לאחר האירוע החלל התובע להפנים את הבעיה החדשה שנוצרה לו בעת שפיטר את עובדו היחידי בו הוא תלוי. התובע חש חרדה, פחד לגורל העסק וחוסר אונים ביחס להזמנות העבודות הרבות שממתינות לו. התובע החל לחשוש שמא שגה ונהג באימפולסיביות, מאחר ואינו מסוגל לבצע את העבודה לבדו. התובע חש מועקה וסטרס פנימי.

• לקראת ערב התובע, אשר חש חולשה ותשישות, פנה לישון בשעה מוקדמת יחסית, אולם גם במהלך הלילה שנתו לא היתה סדורה.

• ביום שבת 19.9.15 לקראת השעה 07:00 התובע התעורר עם תחושת לחץ ומועקה בבית החזה. התובע פנה לבית חולים לניאדו שם אובחן כמי שעבר אירוע לבבי מסויים.

טענות הנתבע בתמצית הן כדלקמן:

• לטענת הנתבע התובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח את עצם קרות האירוע.

• נטען כי הרשומות הרפואיות מזמן אמת אינן מאזכרות כל אירוע בעבודה והמועד הראשון בו נזכר האירוע הוא בטופס התביעה למוסד, שהוגש ביום 26.7.16, בחלוף כשנה ממועד האירוע ובעת שהתובע היה מיוצג. כך במסמך שהמתאר את הקבלה לבית חולים לניאדו ביום האירוע, צויין כי התובע "ביום קבלתו לאחר הליכה 20 דקות הופיעו כאבים לוחצים בחזה".

• עוד נטען כי לא הוצגה כל אסמכתא לכך שמר פתחלה אכן עבד ביום האירוע, לא הוצגה כל אסמכתא לכך שאכן לתובע היתה הזמנת עבודה במסגרתה נדרש לצקת מדרגה בצבע צהוב והתובע אף לא זכר עבור מי בוצעה העבודה מושא הויכוח שבגינו החל האירוע.

• המוסד הוסיף וטען כי עלו בעדויות סתירות בנוגע לאופי מערכת היחסים בין התובע לבין מר פתחלה ומהתמונה שהצטיירה ניתן להבין כי בין השניים היתה מערכת יחסים עכורה, אשר נמשכה תקופה ארוכה ונבעה ככל הנראה ממזגו החם של התובע. עוד עלה כי התובע הרבה לכעוס להתרגז.

• כך גם טען המוסד כי קיימת סתירה בין עדות התובע לעדות מר פתחלה בנוגע לשאלה האם רעייתו של התובע נכחה בבית בעת האירוע אם לאו.

• מסמכים רפואיים מצביעים על בעיות לב קודמות מהן סבל התובע.

• בנוסף, התובע לא הוכיח כי לא עבד לאחר מועד האירוע. כך גם לא הוכחה טענת התובע לפיה בנו, מר שמעון בוארון, נאלץ לעבוד במקומו לאחר האירוע. הבן דווח כעובד בעסקו של התובע כבר כשנה לפני האירוע.

  מסגרת נורמטיבית

בעב"ל (ארצי) 502/09 משה סידה נגד המוסד לביטוח לאומי (21.10.10) [ההדגשות במקור- כ.פ], נפסק ביחס לאוטם שריר הלב אשר מוכר כתאונת עבודה, כדלקמן:

"על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם.

משמעות הדבר:

ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אוביקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה.

שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן. בעניינינו מדובר באירוע חריג של דחק נפשי בלתי רגיל.

שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל.

רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גירסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו."

(ר' עוד עב"ל (ארצי) 51252-09-11 ורד לוי נגד המוסד לביטוח לאומי (25/8/13)); עב"ל (ארצי) 208/09 יהושע לב נגד המוסד לביטוח לאומי (13/12/11)).

עוד נפסק כי במקרים בהם מתעורר ספק בדבר קיומו של אירוע חריג יש מקום למנות מומחה רפואי "לבל תנעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה ובין האוטם המוחי" כמו כן סמיכות הזמנים בין האירוע בעבודה לבין קרות האוטם גם היא מבססת, ולו במקרה של ספק, את הצורך בקבלת חוות דעת יועץ רפואי (עב"ל (ארצי) 481/99 המוסד לביטוח לאומי נגד מכלוביץ', פד"ע לח 461, 471 (2003), כפי שמצוטט בעב"ל (ארצי) 35047-08-13 מרינה בריקלין נגד המוסד לביטוח לאומי (23.7.14); ור' עוד עב"ל (ארצי) 145/03 סבאח עראדה נגד המוסד לביטוח לאומי (2.3.05) ועב"ל (ארצי) 23260-06-16 אבי ברנע נגד המוסד לביטוח לאומי (17.7.17)).

ככלל, אין צורך בהוכחה גורפת לעצם קיומו של אירוע חריג ודי בהוכחה המלמדת במידה מספקת של סבירות על קיומו של אירוע חריג (פרשת אושרי ור' עוד עב"ל (ארצי) 1285/04 בנרויה בן ציון נגד המוסד לביטוח לאומי (5/1/06)).

חריגות האירוע תבחן באופן סובייקטיבי, ביחס למבוטח הספציפי, קרי באיזה אופן השפיע האירוע בעבודה על אותו מבוטח מסויים ולא כיצד ראוי היה כי האירוע ישפיע עליו. בחינה סובייקטיבית כזו מצריכה גם היא עיגון בראיות אובייקטיביות, כך שעל המבוטח להוכיח קיומו של אירוע שיכול להיחשב לגביו כאירוע חריג, ואין די באמירה שלו עצמו כדי להוכיח את קיומו של אירוע חריג (עב"ל (ארצי) 34697-06-12 אלי פסח לאופולד נגד המוסד לביטוח לאומי, (11/2/14); עב"ל (ארצי) 18386-12-10 קונסטנטין ז'ירנובסקי נגד המוסד לביטוח לאומי, (17/1/12)).

מן הכלל אל הפרט

לאחר ששקלנו את העדויות שנשמעו בפנינו ועיינו בכל הראיות שהוגשו לתיק שוכנענו כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודה, אשר גרם לו לדחק נפשי בלתי רגיל. להלן נפרט טעמינו.

גרסתו של התובע בדבר האירוע לא נסתרה בחקירתו הנגדית.

בחקירתו הנגדית שב התובע והסביר כי "המקצוע שלנו הוא מקצוע שנעלם כמו המקצוע של החלבן והסנדלר" [עמ' 5 ש' 5-6], באופן שמסביר את העובדה שאין היצע רב של עובדים מיומנים בתחום. עוד ציין התובע בחקירתו כי מר פתחלה עובד אצלו כבר כ 15-18 שנים [עמ' 4 ש' 2-3]. התובע הסביר כי מפאת העובדה שהוא נחלש גופנית, הפך להיות תלוי בעובדו היחיד מר פתחלה [עמ' 5 ש' 6-8]. התובע חזר על גרסתו לפיה הוויכוח שהתפתח היה חריג והעובדה שבסופו פיטר את מר פתחלה גרמה לתובע למתח ולסטרס, ובלשונו [עמ' 5 ש' 23-28]:

"יום שישי היתה התפוצצות – הויכוח הגדול עם שאמי ואמרתי לו שאני מפטר אותו וכל זה בצעקות ושילך הביתה ושאני לא רוצה לראות אותו יותר. כל הרגרסיה יצאה לי מהגוף, פעם ראשונה שהתפרצתי בצורה כזאת וזה היה יום שישי ה- 18.9.15 וב- 19.9.15 כבר הייתי באשפוז – יום שבת בבוקר, אחרי מה שעברתי איתו הייתי בלחץ עצום היות וכל העבודות שלי מורכבות על הבחור הזה. הוא מבחינת עבודה הוא כל עולמי בעבודה הזו".

התובע תיאר כי הוויכוח נמשך כ 5-10 דקות ובמהלכו היו צעקות הדדיות וקללות [עמ' 5 ש' 14].

מר פתחלה בחקירתו אישר כי הוויכוח אכן היה ביום שישי בשבוע [עמ' 9 ש' 15]. עוד אישר מר פתחלה בחקירתו כי במהלך הוויכוח הוחלפו צעקות וגידופים ובסיום אמר התובע למר פתחלה ללכת לביתו, מבלי שנתן לו את שכרו בגין אותו שבוע [עמ' 9 ש' 17-20, עמ' 10 ש' 5-6].

גרסת התובע בדבר האירוע מתיישבת עם הדברים שאמר התובע בחקירתו לחוקר המוסד [ ש' 25-32 לנ/3]:

"אותו יום שישי יום לפני ההתקף ב 18.9.15 זה היה בבוקר, הפועל עבד אצלי בחצר, הוא היה צריך לצקת לי חתיכה של מדרגה בצבע צהוב, אני לא עבדתי פיזית אבל באתי לבדוק את הצבע שביקשתי ממנו, אחרי שהוא התחיל לעבוד אני באתי וראיתי שהוא לא יצק את הצבע בגוון הנכון אני הערתי לו על זה והוא אמר לי מה אני מבין, הוא אמר את זה בטון מזלזל. אני חטפתי ממנו קריזה רצינית, אני מאוד כעסתי, אמרתי לו בצעקות וקללות שהוא טמבל מטומטם ואמרתי לו מיד שייקח את הדברים שלו ויעזוב את המקום אמרתי לו שהוא מפוטר במקום. הוא גם צעק עלי. אני אמרתי לו שהוא חמור זה היה ויכוח בצעקות שלא היה לנו אף פעם. אני אמרתי לו שיעוף מהבית שלי. הויכוח היה אולי 5 דקות לא יותר. אני ממש התפוצצתי עליו..."

באשר למתח שגרמו לתובע פיטוריו של מר פתחלה סיפר התובע לחוקר המוסד דברים אשר מתיישבים עם גרסתו. התובע תאר בפני חוקר המוסד את תחושותיו לאחר הוויכוח באופן הבא [ש' 36-41]:

"אני הלכתי לנוח בבית. הייתי מאוד עצבני במשך זמן ארוך. הלכתי לנוח לשכב במיטה ומאוד חששתי איך אני אסתדר כי יש לי המון עבודות בת"א. כל הזמן הראש לי עבד מה אני יכול לעשות ואיפה אני אמצא פועל שמבין בתחום של ליטוש מוזאיקה וידעתי שאין פועל כזה. אני גם אחרי כרוהן וחלש מאוד והייתי צריך שאמי [מר פתחלה – כ.פ.] מאוד. אני הייתי חרד אח"כ ירד לי האסימון והצטערתי על מה שעשיתי. ידעתי שביום ראשון מחכה לי עבודה בתל אביב. כולם היו תלויים בי לעבודה".

עדותו של התובע היתה עקבית וקוהרנטית. גרסתו בדבר קרות האירוע לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית. כאמור, גרסת התובע נתמכה בעדותו של מר פתחלה.

סבורים אנו כי התובע הרים את הנטל הן באשר לעצם קרות הוויכוח הקולני בין השניים והן באשר לחריגותו של הוויכוח.

באשר לטענת המוסד לפיה בין התובע לבין מר פתחלה שררה מערכת יחסים עכורה שהתאפיינה בוויכוחים ובצעקות - איננו מקבלים את הטענה, שכן לטעמנו הוכח חריגותו של הוויכוח. מר פתחלה סיפר לחוקר המוסד את הדברים הבאים [ש' 37-38, 45-50]:

"הוא תמיד עצבני, אבל הפעם היה עצבני מאוד באופן חריג.

...

ש. מה היה ההבדל בין הוויכוח ביניכם ביום שישי שהוא זרק אותך מהעבודה לבין ויכוחים שהיו ביניכם קודם?

ת. פעם ראשונה שאני שומע ממנו קללות עלי ואני החזרתי לו בקללות. בפעמים קודמות היו בינינו ויכוחים וצעקות אבל בפעם הזו זה היה חריג. אני הופעתי כי בדרך כלל הוא צועק ונרגע ואנחנו צוחקים אבל הפעם הוא צעק וקילל אותי וזרק אותי הביתה. הוא בדרך כלל משלם לי את המשכורת בכל יום שישי והפעם הלכתי מבלי שישלם לי."

התרשמנו מהעדויות כי בין התובע לבין מר פתחלה התפתח ויכוח חריג בעוצמתו, אשר התנהל בצעקות רמות תוך גידופים וקללות הדדיות, באופן שלא היה שכיח. גם העובדה שמר פתחלה סולק על אתר מביתו של התובע, תוך שלא שולם לו שכרו השבועי מעידה על חריגות הוויכוח ועוצמתו.

עוד שוכנעו כי העובדה שבמהלך הוויכוח פיטר התובע את מר פתחלה גרמה לתובע למתח רב. כאמור, לא נסתרה עדות התובע לפיה הוא עוסק במשלח יד ייחודי ומשכך אין עובדים רבים בעלי ניסיון בתחום זה. הדבר מתיישב עם העובדה שמר פתחלה עבד אצל התובע שנים ארוכות טרם האירוע. פיטורים של עובד כה מנוסה, שהינו העובד היחידי בעסק אשר מבצע את העבודה המקצועית, הם אכן אירוע בעל השפעה רבה על העסק ומצאנו לקבל את גרסת התובע לפיה פיטוריו לאלתר של מר פתחלה גרמו לו לתחושת מצוקה, חוסר בטחון וחרדה לגורל העסק.

באשר לטענת המוסד לפיה לא הוצגה אסמכתא לכך שמר פתחלה אכן עבד ביום שישי 18.9.15, הרי שאין בה כדי להעלות או להוריד. מר פתחלה העיד כי עבד ביום בו התגלע הוויכוח וכי היה זה יום שישי ומשכך די בעדותו האמורה. מכל מקום התובע העיד כי מר פתחלה לא היה מחתים כרטיסי נוכחות וכי למדור התעסוקה (מת"ש) מדווחים בכל חודש 20 ימי עבודה [עמ' 4 ש' 8-12] ומשכך לא ניתן לזקוף לחובת התובע אי המצאת דוחות נוכחות.

עוד טוען המוסד כי התובע לא הציג אסמכתא בדבר הזמנת העבודה אשר בוצעה ביום האירוע. לטעמנו גם בטענה זו אין כדי להעלות או להוריד. לא מדובר בראיה מהותית או בעלת משקל רב. מקובלת עלינו עדות התובע לפיה "יש לי עשרות חשבוניות. לא חשבתי שזה רלבנטי" [עמ' 5 ש' 18]. כך גם סביר כי התובע לא יזכור את שם מזמין העבודה, בשל חלוף הזמן וריבוי ההזמנות [עמ' 5 ש' 16].

ערים אנו לכך שבמסמך הקבלה לבית חולים לניאדו ביום 19.9.15 צויין כי "ביום קבלתו לאחר הליכה של 20 דקות הופיעו כאבים לוחצים בחזה". התובע הסביר לחוקר המוסד כי ביום שבת בבוקר 19.9.15 קם אחרי "לילה לא רגוע" וחש לחץ בחזה וקשיי נשימה, אולם לא סבר שמדובר באירוע לב ולכן "עשיתי הליכה מסביב לשכונה וזה לא עבר לי אז הלכתי לבית חולים לניאדו" [ש' 42-46 לנ/3]. בחקירתו הנגדית השיב התובע [עמ' 6 ש' 10-12]:

ש. בכל זאת ציינת שאתה הלכת 20 דקות וסובל מלחץ דם

ת.הרופא שאל מתי קיבלתי ואמרתי שהלכתי בהליכה אבל זה לפני התחיל, הליכה היתה להעביר את זה. אז באמת קיבלתי את ההתקף והייתי בבית חולים.

עוד לא נעלמה מעינינו טענת המוסד לפיה המסמכים הרפואיים אינם מאזכרים אירוע חריג בעבודה.

סבורים אנו שאין במסמכים הרפואיים כדי לשמוט את הקרקע תחת טענות התובע באשר לאירוע שהחריג שקדם לאשפוזו ביום 19.9.15. כידוע, המסמכים הרפואיים אינם חזות הכל. "ההלכה בענין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני בית הדין. הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח–תובע במפורט ובמדויק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה." (עב"ל (ארצי)176/99 גרץ דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי (16.07.2002)).

לטעמנו התובע סיפק הסבר סביר לרישום במסמך נ/5, עת הסביר כי בשעה שחש לחץ, לא סבר שמדובר באירוע לב ומשכך יצא להליכה סביב ביתו במטרה "להעביר את זה" בלשון התובע. איננו סבורים שיש מקום לדחות את התביעה על בסיס הרישום האמור.

באשר לטענת המוסד בדבר העדר סתירה בין גרסת התובע לפיה רעייתו לא נכחה בבית בעת הוויכוח לבין גרסת מר פתחלה לפיה רעיית התובע נכחה בבית באותו מועד – לטעמנו אין באי ההתאמה האמורה כדי לשמוט את הקרקע תחת תביעת התובע. נציין כי מר פתחלה ציין שרעיית התובע היתה בבית ביום הוויכוח, לאחר שהופנה כבר בראשית השאלה לחקירתו על ידי חוקר המוסד וצוין בפניו שאמר לחוקר המוסד כי שהתה בבית ביום הוויכוח [עמ' 10 ש' 1-2]. מר פתחלה נחקר על ידי חוקר המוסד למעלה משנה לאחר מועד הוויכוח וממילא תשובתו לחוקר המוסד אינה נחרצת ("אני חושב") ונראה כי התבססה על כך שהוא נוהג לראות את רעיית התובע בימי שישי בבית [ש' 43-44 ל-נ/12]. לא ברור האם תשובתו נשענה על זכרונו במועד האירוע או במועד החקירה על ידי חוקר המוסד. הן התובע והן מר פתחלה ציינו בחקירתם כי במועד האירוע היו לבדם ואף אדם נוסף לא נכח בוויכוח [עמ' 9 ש' 22-23, עמ' 4 ש' 28-29]. כך או כך, לדידנו אין מדובר בפרט אשר יש בו כדי להכריע את גורל התביעה.

באשר לטענת המוסד לפיה התובע לא הוכיח כי לא עבד לאחר אשפוזו ביום 19.9.19 – התובע אמר לחוקר המוסד כי לא חזר לעבודה כשלושה חודשים לאחר האשפוז, כי העבודה בוצעה על ידי מר פתחלה ובפיקוח שלו [ש' 51-58]. גרסה זו תואמת את גרסת מר פתחלה כפי שהועלתה בפני חוקר המוסד [ש' 11-12, ש' 52-54 לנ/12]. התובע חזר על גרסתו בחקירתו הנגדית [עמ' 7 ש' 3-14] וגם מר פתחלה חזר על גרסה זו בחקירתו הנגדית [עמ' 10 ש' 13-16]. מטעם זה איננו מקבלים את הטענה האמורה של המוסד.

באשר לטענות המוסד בדבר מצבו הרפואי של התובע עובר לאשפוז ביום 19.9.15 – במסמך הקבלה מבית חולים לניאדו [נ/5] צויין כי "במיון נרשם פירפור פרוזדורים עם תגובה חדרית מהירה – 150 לדקה. טופל באיקקור תוך ורידי ואושפז". כך גם במכתב סיכום המחלה מבית חולים לניאדו מיום 22.9.15 [נ/4] כי התובע אושפז נוכח כאבים בחזה ובעת שאובחן אצלו פרפור פרוזדורים. באשר למשמעות המדוייקת של הליקוי אשר אובחן לתובע במועד האשפוז ולהשלכת מצבו הרפואי הקודם – מדובר בסוגיה רפואית שיש מקום כי מומחה יתייחס אליה. אין מקום להכריע את גורל התביעה כבר בשלב זה על יסוד קביעה שנשענת על אדנים רפואיים- מקצועיים בטרם התקבלה חוות מומחה בענין זה. מכל מקום, מהמסמכים הרפואיים עולה בבירור כי בעת קבלתו של התובע למיון בית חולים לניאדו ביום 19.9.15, יום לאחר האירוע, לקה התובע באירוע לב כלשהו.

ממכלול הטעמים שפורטו לעיל, שוכנענו כי אכן התרחש ביום 18.9.15 וויכוח חריג בין התובע לבין מר פתחלה, וכי נוכח השלכות הוויכוח, לרבות פיטוריו על אתר של מר פתחלה, חש התובע לחץ ודחק בלתי שגרתיים.

על כן, מצאנו מקום למנות מומחה רפואי, מתחום הקרדיאולוגיה, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין מצבו הרפואי של התובע, על יסוד התשתית העובדתית שלהלן:

• התובע, יליד 1950, בעל עסק עצמאי, שמעסיק מזה שנים ארוכות עובד מקצועי אחד.

• ביום ו' 18.9.19 בשעה 10:00 או בסמוך לכך, התפתח ויכוח קשה בין התובע לבין עובדו, אשר כלל גידופים הדדיים וצעקות ובמהלכו פיטר התובע את עובדו. הוויכוח נמשך כ 10 דקות. במהלך הוויכוח ואחריו התובע חש כעס ורוגז רב. לאחר הוויכוח חש התובע מועקה, לחץ ודחק נפשי, בין היתר, לאור פיטורי עובדו היחיד והחשש מהמשך תפעול העסק לבדו. האירוע הוכר כאירוע חריג.

• ביום האירוע הלך התובע לישון בשעה מוקדמת, כשהוא חש חולשה ותשישות, אולם שנתו לא היתה סדורה.

• ביום שבת 19.9.19 התעורר התובע בשעה 07:00 או בסמוך לכך עם קוצר נשימה ולחץ בחזה. הוא יצא להליכה בת כ 20 דקות סביב ביתו. משהתחושה הרעה לא חלפה הוא נסע, בשעות הבוקר, לבית חולים לנידאו שם אובחן לו אירוע לבבי כלשהו. התובע היה מאושפז בבית החולים במשך מספר ימים, כמפורט בתיעוד הרפואי.

• התובע עישן מגיל 20 עד גיל 45 קופסת סיגריות ליום [עמ' 7 ש' 33, עמ' 8 ש' 1-3].

• מצבו של התובע כמפורט בחומר הרפואי.

החלטה בדבר מינוי מומחה תינתן במסמך נפרד.

ניתנה היום, ה' אדר ב' תשע"ט, (12 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.