המשיבים /הטוענים:
1. שרון גיל חיימוב 2. ניר חיימוב3. נציגות הבית המשותף ברח' אבא קובנר 11-13 תל-אביב ואח'
4-24. ישראל נוטס, רות אביב, ערן ספרינג, יצחק שוישה, אורן ביבי, רפי זמיר, יעקב ברנע, אבנר אבירם, אריה בלום, עמיר בלום, אורי לבנה, יצחק גנון, חנה רובנשטוק, ישראל רובנשטוק, חיים גלעדי, שמואל גלעדי, רחל גלעדי, מאיר בן ציון, גדעון בן ציון, אבלין בן ציון, שרון בן חיים
25-47. צבי סלנט, אביטל הדס צוקרמן, אברהם סלנט, סימי בן נאים, משה שלמה בן נאים, גדעון פוסטמן, יוסף מכטיי, אירית מכטיי, נילי גוניק, אהרון גוניק, סוילה ולדמן, דן ולדמן, אילן שמואל ליבנה, תמרה רוטנשטרייך, מירב ג'קובסון, רפאל בארי, מיכל בארי, גד ויסקינד, דורית ויסקינד, אורלי ביבי, ענת אבירם, אור ג'קי, לימור זמיר
48-51. אסתר פולק, חיה רבקה פולק, משה פולק, יחזקאל פולק
52-65. יעקב גינזבורג, ענת גינזבורג, נעמי שימל, מנוס לוין, גדליהו שלף, שמואל סמואל הופמן, רות אדלר, עינת חורב, ישראל בן יקר, ריקה בן יקר, מיה גונן, הילי גרינפלד, אורה למפל – נמחקה, כרמליה שוישה
- השאלה העובדתית והמשפטית העומדת כאן להכרעה הינה: כיצד יש לרשום בפנקס הבתים המשותפים שטח מסוים, שיתואר להלן, המצוי בקומת הקרקע של הבית המשותף? האם כחלק מדירת המשיבים 1 ו-2 או כחלק מהרכוש המשותף השייך לכל יתר הצדדים בתביעה זו (המבקש עצמו ויתר המשיבים), בעלי הזכויות בדירות שבבית?
רקע עובדתי
- בהסכם שיתוף שנעשה בין כל בעלי הזכויות בחלקה 61 גוש 6798 ברחוב אבא קובנר תל אביב (להלן – החלקה) הוסכם על בניית שני בנינים צמודים שיירשמו כבית משותף אחד, ולו חניון משותף ושטחים ציבוריים משותפים. בכל בנין תוכננו להיבנות 24 דירות, וביחד 48 דירות (להלן – הבנין).
בעלי הזכויות נחלקו לשתי קבוצות, האחת שיוצגה על ידי המבקש (להלן – משרד עו"ד סלנט) קיבלה את הזכויות על הבנין המזרחי, והשניה, שיוצגה על ידי עו"ד דוד שרם קיבלה את הזכויות על הבנין המערבי (הסכם השיתוף הוצג כ-נ/10).
כן חתמו בעלי הזכויות על "יפוי כח מיוחד בלתי חוזר" (נ/11) שייפה את כוחם של "עו"ד אברהם סלנט או עו"ד ליאורה סלנט ביחד עם עוה"ד דוד שרם" לפעול עבורם. יצוין, כי עו"ד אברהם סלנט הוא אביו של עו"ד רמי סלנט, המצהיר מטעם המבקש כאן ולמעשה המבקש עצמו, כפי שיפורט להלן.
- בהמשך לכך, במהלך שנת 2000, התקשרו בעלי הזכויות בחלקה, עם חברת "נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ" ועם חברה הקשורה אליה "נידר כוכב הצפון (1994) בע"מ" להקמת הבנין (למעשה, ההתקשרות של קבוצת הבנין המערבי נעשתה עם החברה הראשונה ושל קבוצת הבנין המזרחי נעשתה עם השניה. להלן, לשם הפשטות, שתי החברות יכונו יחד – נידר).
ההתקשרויות עם נידר נעשו על ידי כל אחד מבעלי הזכויות בנפרד. על פי עדותו של המשיב גלעדי (עמ' 121), רובם בחרו לעשות הסכמי בניה בלבד, כלומר הזמנת שירותי בניה תמורת תשלום (למשל, ההסכם עם גלעדי, נספח 3 לתצהירו). בחלק מההסכמים חלק מהתמורה שולם בצורת אחוזים מהדירות (למשל, ההסכם עם פולק – נספח א' לתגובתו).
נידר התקשרה בהמשך בהסכמי מכר למכירת הדירות שלה עם קונים שונים (דוגמאות להסכמי המכר: הסכם מחודש מאי עם המשיב ישראל נוטס – נספח 11 לתגובת המשיבים 4-24, הסכם מחודש ספטמבר 2003 עם המשיבים בלום – נספח ד' לתגובת המשיבים חיימוב והסכם מחודש מרץ 2004 עם המשיבים חיימוב – נספח 1 לתגובתם).
בהמשך היו גם שרכשו את דירותיהם מבעלי הזכויות המקוריים (למשל, המשיב יעקב ברנע שרכש את דירתו בחודש אפריל 2008 מבעלי הזכויות הקודמים עליה, גולדפיין יוסף – נספח ג' לכתב "השלמת הפרטים" של חיימוב).
נידר עצמה מצויה בהליכי פירוק, מאז שנת 2008.
- מצב הדברים בעת שהתבררה תביעה זו הוא, אפוא, שחלק מבעלי הדירות בבנין, המשיבים (וכן גם עו"ד סלנט) הם בעלי הזכויות המקוריים בחלקה, חלקם רכשו את דירותיהם מנידר וחלקם רכשו אותן מבעלי הזכויות המקוריים.
כמו כן, חלק מבעלי הדירות, המשיבים, דירותיהם מצויות בבנין המזרחי, וחלקם – בבנין המערבי.
- משילוב עדויותיהם של עו"ד סלנט (עמ' 17-18) והאדריכל שתכנן את הבנין וטיפל בהגשת התכניות לשם קבלת ההיתר, משה ורשבסקי (תצהיר מיום 21.7.14) עולה, שתכנון הבנין החל בשנת 2000, התר בניה זמני ניתן בשנת 2003 והתר הבניה הסופי ניתן בשנת 2007.
הבנין החל להיבנות בשנים 2003-2004 והדירות נמסרו עד שנת 2008.
- המשיבים 1 ו-2 (להלן – חיימוב) רכשו מנידר דירת גן בקומת הקרקע בבנין המערבי, שסימונה היה "104-W" (להלן – דירת חיימוב/הדירה), בחודש מרץ 2004 (נספח 1 לטען הביניים המתוקן).
הדירה עצמה היא בעלת שני מפלסים ("דופלקס") וצמודה אליה גינה בשטח של כ-500 מ"ר (עדות גב' חימוב, עמ' 62).
החזקה בדירה נמסרה להם בשנת 2008 (סעיף 12 להודעת הפרטים שלהם).
- השטח שבמחלוקת בגודל של כ-43 מ"ר (חיימוב, סעיף 4 לתצהירה) מצוי בפאתי הגינה/החצר של דירת חיימוב, חלקו גובל בגינה עצמה, חלקו ב"שטחים הציבוריים" (קרי: הרכוש המשותף) של הבנין: לובי כניסה ראשית, חדר מונים, חדר אשפה ורמפה המוליכה לחניון המשותף של שני חלקי הבנין (להלן – השטח שבמחלוקת).
(למען הנוחות בלבד ניתן להסתייע בסימון השטח כפי שנעשה בנספח 2 לטען הביניים המתוקן של עו"ד סלנט, אולם יודגש כי סימון השטח אינו במקור והוא נעשה כאמצעי עזר בלבד).
רצפת שטח המחלוקת היא חלק מגג החניון שמתחתיו ותקרתו היא חלק מרצפת הדירות של קומה א'. חלקו של השטח פתוח וחלקו מתוחם בקירות ובהם פתחים.
(תמונות הבנין ושטח המחלוקת הוצגו וסומנו נ/1. כן הוגש תקליטון ובו צילום וידיאו של השטח).
- מהעדויות (עו"ד סלנט – עמ' 17-18 לפרו', ורשבסקי – סעיף 17 לתצהיר, עמ' 52-54 לפרו') עולה, שבתכנון המקורי שטח המחלוקת היה למעשה חלל פתוח, ששימש כאוורור לחניון שמתחתיו, ובהתאם לכך הוגש התשריט הראשון (נ/8), שבו צוין שטח זה כ"פיר אוורור".
הועדה המקומית סירבה לאשר זאת, מסיבות של מפגעי זיהום אויר ורעש שייגרם מכך לדירות הממוקמות מעל חלל זה, ולכן נעשה תכנון נוסף, לפיו אוורור החניון ייעשה באמצעות מערכת מפוחים וחלל זה נסגר ביציקה, וכך נוצר שטח המחלוקת.
תיאור תמציתי של המחלוקת
- תובענה זו הוגשה על ידי משרד עו"ד סלנט, ולמעשה על ידי עו"ד רמי סלנט, המטפל ברישום הבית המשותף בפנקס הבתים המשותפים.
יצוין, כי המשיבים 4-24 המיוצגים על ידי עו"ד כוכבי והמשיבים 48-51 המיוצגים על ידי עו"ד ג'נאח כופרים בכך שעו"ד סלנט הוסמך לטפל ברישום הבית המשותף. אינני נכנס למחלוקת זו, שכן המחלוקת האמיתית ניטשה בין חיימוב ובין המשיבים הנ"ל, כפי שיפורט להלן.
התובענה הוגשה בהליך של טען ביניים, לאחר שהתעוררה מחלוקת כיצד לרשום את שטח המחלוקת בפנקס הבתים המשותפים.
חיימוב טוענים ששטח המחלוקת הוצמד לדירתם ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, וכך יש לרשום אותו.
הקבוצה המיוצגת על ידי עו"ד כוכבי והמשיבים המיוצגים על ידי עו"ד ג'נח (פולק) מתנגדים נחרצות לעמדת חיימוב, וטוענים שיש לרשום את שטח המחלוקת כחלק מהרכוש המשותף השייך לכל דיירי הבנין.
עו"ד סלנט טען אמנם בבקשתו כי הוא נייטרלי במחלוקת זו, אך לאורך כל עדותו הוא תמך בעמדתם של חיימוב.
המשיב 40 (רפי בארי) והמשיבים 42-43 (ויסקינד) הודיעו לבית המשפט כי אין להם עמדה במחלוקת זו.
יתר המשיבים לא השיבו כלל ולא התייצבו לדיון.
(למען הנוחות יכונו להלן המשיבים המיוצגים על ידי עוה"ד כוכבי וג'נח – המשיבים, המשיבים 1 ו-2 – חיימוב, המבקש/עו"ד רמי סלנט – עו"ד סלנט).
- כאמור לעיל (ועל כך עוד ידובר להלן), למרות שהתביעה הוגשה בדרך של טען ביניים, הרי שהמחלוקת האמיתית התנהלה בין חיימוב ובין המשיבים.
גם אם קיימות מחלוקות עובדתיות מסויימות, שנדרש לדון בהן בדרך להכרעה הנדרשת, הרי שהמחלוקת העיקרית היא משפטית.
אקדים ואציין, כי לחיימוב אין מסמך כתוב וברור, לפיו הוצמד שטח המחלוקת לדירתם, והם מבקשים להסיק זאת מראיות שונות, אליהן אתייחס בפרק הדיון.
עמדתם העיקרית של המשיבים נסמכת על הפסיקה, לפיה, לא ניתן להצמיד חלק מהרכוש המשותף לדירה מסוימת בדרך שחיימוב מבקשים ללמוד ממנה, וגם לכך אתייחס בפרק הדיון.
מחלוקת נוספת היא בשאלה, האם ניתן – תכנונית ופיזית – לצרף את שטח המחלוקת לרכוש המשותף, בלא שיהיה צורך לשם כך לעבור דרך דירת חיימוב ובלא שהדבר יפגע בפרטיותם. אקדים ואומר, כי במחלוקת זו אעסוק בקצרה בלבד, שכן היא איננה נוגעת לפַּּן הקנייני והעקרוני, אלא לפַּּן התכנוני והטכני, שצריך להתברר, אולי, בהליך נפרד, וגם משום שלא הובאו ראיות ברורות וחוות דעת מומחים בשאלה זו.
דיון והכרעה
בירור המחלוקת בדרך של טען ביניים
- גם המשיבים וגם חיימוב העלו סימני שאלה בקשר לעצם הגשת התובענה בדרך של טען ביניים לשם בירור המחלוקת הנדונה.
המשיבים חלקו גם על הנייטרליות כביכול של עו"ד סלנט, הנדרשת כתנאי להגשת טען ביניים (תקנה 226(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה אחת עשרה, עמ' 874-875), מאחר והוא כבר הביע את עמדתו, לפיה יש לרשום את שטח המחלוקת כחלק מדירת חיימוב, ומאחר ולו עצמו היה אינטרס בכך, שכן הוא היה, בעת שנוצרה המחלוקת, בעלים של "דירת ראי" לדירתם של חיימוב בבנין המזרחי, ולכן ביקש לעשות הצמדה דומה גם לדירתו (מכתבו לעו"ד שרם ולחברי נציגות הבית המשותף, מיום 27.4.11, צורף כנספח 6 לתגובתם הראשונה של חיימוב, סעיף 3 למכתב).
יצוין, כי לאחר מכן ויתר עו"ד סלנט על הדרישה המתייחסת לדירתו, והיא אף נמכרה על ידו לאחר.
- הקושי הממשי שאני מוצא הוא בכך שלאחר דיון בטען הביניים ניתן צו גודר (תקנה 233), שכל תכליתו למנוע תביעה אפשרית נגד מגיש טען הביניים, אך אינו מונע התדיינות נוספת בין הטוענים (המשיבים) ובין עצמם.
למעשה, המחלוקת האמיתית במשפט ניצתה בין חיימוב ובין המשיבים, והתביעה התנהלה, לכל דבר, כתביעה שביניהם, שבסופה נדרשת הכרעה ביחסים שביניהם ובשאלה שהוצבה להכרעה: האם שטח המחלוקת הוא חלק מדירתם של חיימוב או חלק מהרכוש המשותף?
כל מאמציהם, ראיותיהם וטיעוניהם של חיימוב והמשיבים כוונו לשאלה זו ולמחלוקת שביניהם.
כיוון שכך, ולאור התנהלות הצדדים, תינתן הכרעה לגוף השאלה שבמחלוקת, כשהכרעה זו מחייבת את חיימוב ויתר המשיבים, לכל דבר ועניין.
(השוו לאפשרות שבית המשפט ידון לגוף המחלוקת ויכריע בה, במסגרת הליך שהוגש למתן הוראות לכינוס נכסים, בשאלה הקשורה להגדרת שטח בבית משותף, כרכוש משותף או כרכוש הצמוד לאחת הדירות – רע"א 259/99, ע"א 261/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 393-395).
כיצד הוגדר שטח המחלוקת?
- המחלוקת הראשונה עלתה בשאלה, כיצד הוגדר שטח המחלוקת במסמכים, עוד קודם להצמדתו הנטענת לדירתם של חיימוב.
בהקשר זה הוצגו שלושה תשריטים עיקריים. אציג אותם על פי הסדר הכרונולוגי שלהם:
הראשון – תשריט שסומן נ/8, שנמצא בתיק הבנין במשרדי העירייה, אליו התייחס השמאי גיל לזר בחוות דעתו שהוגשה מטעם המשיבים, ושצילום מוקטן של הדף הרלבנטי מתוכו מוצג בעמ' 4 לחוות הדעת.
בתשריט זה מסומן שטח המחלוקת כ"פיר אוורור".
האדריכל ורשבסקי אישר בחקירתו (עמ' 51) כי סימון זה נעשה על ידי משרדו.
בתצהירו המתוקן, מיום 21.7.14, הוסיף ורשבסקי (סעיפים 17 ואילך), כי תשריט זה נעשה בשנת 2000 על פי התכנית הראשונה, לפיה בשטח זה היה חלל אוורור, אולם לא נעשה בתשריט זה כל שימוש, מאחר והוא תוקן לאחר מכן, כשהועדה המקומית לא אישרה, כאמור, את הותרת החלל הזה, ובעקבות כך נעשתה יציקה באותו חלל והוגשו תוכניות מתוקנות.
השני – תשריט שהוגש עוד בשנת 2003 לשם קבלת היתר הבניה הזמני. צורף לתצהירו המתוקן של ורשבסקי.
תשריט זה הוגש שנית בשנת 2007 לשם קבלת היתר הבניה הסופי – סומן נ/6, והדף הרלבנטי מתוכו סומן נ/7.
תשריט זה גם שימש לשם רישום הערת אזהרה לפי תקנה 27 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב -2011 – סומן נ/9.
בתשריט זה סומנו השטחים הציבוריים, קרי: הרכוש המשותף, בצבע סגול. שטח המחלוקת לא סומן בצבע סגול וכל שנכתב לגביו הוא "רחבה מרוצפת".
השלישי – תשריט שהוכן על ידי חברת "גאודע", לבקשת נציגות הבית המשותף, לצורך רישום הבנין בפנקס הבתים המשותפים. סומן נ/24. בתשריט זה, למרות התנגדותם של חיימוב ולמרות עמדתו של עו"ד סלנט, שטח המחלוקת לא סומן כחלק מדירת חיימוב, והוא סומן בספרה "0" המסמנת את חלקי הרכוש המשותף.
- כל אחד מהצדדים הפנה לתשריט הנוח לעמדתו. זה (המשיבים) כדי להוכיח ששטח המחלוקת היה ועודנו רכוש משותף, וזה (חיימוב, ולעמדתם הצטרף גם עו"ד סלנט) כדי להוכיח ששטח המחלוקת לא הוגדר מראש כרכוש משותף.
אני סבור שהשאלה, כיצד הוגדר שטח המחלוקת בכל התשריטים האמורים, איננה יכולה להכריע את גורל המחלוקת הנדונה כאן. ודאי שאין בתשריטים, כשלעצמם, כדי להעניק זכות קניינית למי שאין לו זכות כזו, או לשלול זכות קניינית ממי שיש לו זכות כזו.
אפילו הערת האזהרה שנרשמה בהתאם לתשריט השני הנ"ל, אין בכוחה להקים זכות קניינית, אלא היא "זכות שלילית מעצם טבעה" (ראו: ע"א 68/76 אטיאס נ' הממונה על המרשם לפי חוק המקרקעין, פ"ד ל(3) 527, 531).
במיוחד הוא, כאשר הערת האזהרה שנרשמה כאן היא טכנית במהותה, נקבעה בתקנות ונועדה רק לקדם "ניהול ורישום" של הבנין בפנקסים המתאימים.
וכאן ראוי לציין, שגם לגירסתם של חיימוב ועו"ד סלנט, שטח המחלוקת לא הוצמד לדירת חיימוב, אלא נותר ללא כל הגדרה ספציפית, כדברי ורשבסקי בעדותו (עמ' 52): "הרצועה הזו לא הוגדרה בשום הגדרה מיוחדת".
נקודה זו מובילה לניתוח המשפטי של המושג "רכוש משותף".
- "רכוש משותף" מוגדר בסעיף 52 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין) כך:
"כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת".
יצוין, כי הגדרה דומה מופיעה בסעיף 77א לאותו חוק גם ביחס לבתים שאינם רשומים כבתים משותפים.
זוהי הגדרה שיורית, מכוחה שטחי בית משותף יכולים ליפול רק לאחת משתי קטיגוריות: דירות או רכוש משותף (ע"א 238/83 נציגות הבית המשותף נ' מרכוס, 24.11.86, פורסם בנבו, פיסקה 4 לפסק דינה של כב' השופטת נתניהו; ע"א 1781/13 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ' כהן, 15.7.15, פורסם בנבו, פיסקה כא' בפסק דינה כל כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין; פרופ' יהושע ויסמן, דיני קנין – בעלות ושיתוף, עמ' 375-376).
בהתאם להגדרה שיורית זו כל שטח שאינו מהווה חלק מדירה מסוימת הוא רכוש משותף (ההפך מדבריו השגויים של האדריכל ורשבסקי בעדותו, עמ' 59: "כל מה שלא הוגדר כשטח משותף הוא שטח פרטי"). כדברי כב' השופט עמית בענין פרידמן חכשורי הנ"ל (אמצע פיסקה 3 לפסק דינו):
"ברירת המחדל היא, כי מה שלא נרשם כ"דירה" ולא הוצמד לדירה, בגדר "רכוש משותף" ייחשב, כך שההגדרה של "רכוש משותף" היא שיורית, כפי שעולה מההגדרה בסעיף 52 לחוק המקרקעין".
מכאן נובע, כי במישור הקנייני, אין משמעות משפטית להוצאת חלק מן הרכוש המשותף ללא הצמדתו במרשם המקרקעין לאחת מדירות הבית (פרידמן חכשורי הנ"ל, פיסקה כא' לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין).
המסקנה מכך לענייננו: מאחר, שאין חולק, ששטח המחלוקת לא הוצמד לדירת חיימוב או לכל דירה אחרת, גם בתשריטים שבהם הוא לא סומן כרכוש משותף, הרי שעל פי החוק הוא מוגדר כרכוש משותף.
- מסקנה זו מתיישבת גם עם התפתחות הדברים המתוארת לעיל.
מלכתחילה, שטח המחלוקת תוכנן כחלל, אוויר, "הוא היה VOID" כהגדרת ורשבסקי בעדותו (עמ' 53). "אוויר" זה בוודאי לא היה "שייך" לדירת חיימוב או לדירה אחרת כלשהי, אלא היה "שייך" לכל דיירי הבנין. משנוצר הצורך ביציקת אותו שטח, כך שהוא נהיה "ממשי", הרי שהזיקה אליו לא השתנתה, והיא נותרה שייכת לכל דיירי הבניין.
האם נידר היתה מוסמכת להצמיד את שטח המחלוקת לדירת חיימוב?
- לאחר שקבעתי ששטח המחלוקת היה רכוש משותף על פי חוק, אדון בשאלה, האם נידר היתה מוסמכת, עקרונית, להצמידו לדירת חיימוב? (בשאלה האם היא פעלה כך, בפועל, אדון בנפרד להלן).
הוצאתו של חלק מסוים מהרכוש המשותף והצמדתו לדירה פלונית יכולות להיעשות באחת משתי הדרכים הבאות:
א. בהסכמת כל בעלי הדירות בבית המשותף, לפי סעיף 62(א) סיפא לחוק המקרקעין;
ב. על ידי מוכר דירה, כהגדרתו בחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (להלן – חוק המכר (דירות)), בתנאי שפעל על פי האמור בסעיף 6(א) לאותו חוק.
(קיימת דרך נוספת בסעיף 71ב לחוק המקרקעין, שאינה רלבנטית לענייננו).
יצוין, כי הוראות סעיף 6 לחוק המכר (דירות) חלות גם על בית המיועד להרשם כבית משותף, ראו: ע"א 118/78 גוב ארי חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' כהן, פ"ד לג(1) 805.
בעניננו, אין חולק שלא ניתנה הסכמת כל בעלי הדירות להוצאת שטח המחלוקת מהרכוש המשותף והצמדתו לדירת חיימוב, ונותר עדיין לדון בשאלה, האם נידר פעלה בהתאם לסעיף 6(א) לחוק המכר (דירות)?
- עוד קודם לכן, יש לשאול האם חוק המכר (דירות) חל על כל בעלי הדירות בבנין הנדון כאן, שהרי, כאמור לעיל, חלקם לא עשו הסכמי מכר עם נידר, אלא הסכמים להזמנת שירותי בניה בלבד.
בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי כב' השופט טובי, ה"פ (מחוזי ת"א) 40586-03-11 שמשון זליג ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' אבנרי (5.4.16, פורסם בנבו), נקבע, שתנאי להחלתו של חוק המכר (דירות) על עסקה נתונה הוא קיומו של יסוד "מכירה", קרי: העברת זכויות במקרקעין, והגם ש"מוכר" יכול שיהא אף מי שבנה על קרקע של זולתו, הרי שהחוק דורש, כתנאי לתחולתו, כי הבניה נעשתה "על מנת למוכרה",ולכן לא ניתן להחיל את חוק המכר (דירות) על עסקה למתן שירותי בניה, כאשר העסקה נעדרת יסוד של מכירה.
באותו ענין נקבע שהקבלן "המוכר" היה רשאי, על פי המערכת ההסכמית שהיתה בין הצדדים, להצמיד חלקים מסוימים מהרכוש המשותף לדירות מסוימות.
בעניננו, לעומת זאת, לא היתה עם מזמיני הבניה כל הסכמה דומה, לפיה ניתנה לנידר האפשרות להצמיד חלקים מהרכוש המשותף לדירה פלונית.
יתירה מזו, בהסכמים שנעשו עם מזמיני הבניה אף נכתב במפורש כי לנידר לא תהיה כל זכות במקרקעין.
כך למשל, בסעיף 8.1 עם המשיבים חיים גלעדי ובן ציון (נספח 12 לתגובת המשיבים), נכתב: "אין ברשות הניתנת לקבלן לבנות על החלקה משום מתן חזקה בחלקו במגרש לקבלן, או העברת זכות כלשהי מזכויותיו בחלקה, למעט הרשות לבצע את עבודת הבניה".
מאחר שהרכוש המשותף, הכולל את שטח המחלוקת כאמור, שייך לבעלי הדירות שהזמינו שירותי בניה בלבד כשם שהוא שייך לבעלי הדירות שרכשו את דירותיהם מנידר, ומאחר ואין חולק שאלה הראשונים לא נתנו את הסכמתם להצמדת שטח המחלוקת לדירת חיימוב, די בכך למעשה כדי לדחות את התביעה.
- אולם, גם ביחס לאלה מהמשיבים שרכשו את דירותיהם מנידר, לא התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה, לשם הוצאתו של חלק מהרכוש מהמשותף לפי סעיף 6(א) לחוק המכר (דירות).
כך סוכמו התנאים בפסק דינה של כב' השופטת נאור ב-ע"א 7379/06 ג.מ.ח. חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהיליאן (10.9.09, פורסם בנבו, פיסקה 50):
"ניתן לסכם את התנאים העולים מן הפסיקה האמורה במקובץ: ראשית, הוצאת השטח המשותף צריכה להיעשות במסמך נפרד לחוזה או במפרט (זמיר – חוק המכר דירות, לעיל, בעמ' 707-704). שנית, על המסמך שבו מצוינים השינויים להיות מצורף לחוזה, בעת עריכתו (שם, בעמ' 226-217). שלישית, הגריעה מהרכוש המשותף צריכה להיות מוצגת באופן קונקרטי, ספציפי ומסוים... קיימים שיקולי מדיניות משפטית רבים התומכים במתן פרשנות דווקנית להוראות המפרט...". (הדגשות במקור – הח"מ).
על הרציונל העומד מאחורי התנאים הללו עמדה כב' השופטת חיות ב-ע"א 2427/11 מפעלי חסד תורה ירושלים ת"ו נ' פליישמן (11.3.04, פורסם בנבו, פיסקה 9):
"הסעיף נועד לוודא כי הזכויות אותן רוכש הקונה לא רק הובאו לידיעתו אלא גם הובנו על-ידו, ולמנוע מצב בו המוכר מסתיר את כוונותיו האמיתיות מאחורי אמירות כלליות וניסוחים מעורפלים או על-ידי 'הבלעת' עניינים מהותיים להתקשרות אשר להם משמעות כספית חשובה..."
(וראו גם: פסק דין פרידמן חכשורי הנ"ל, פיסקה כב' בפסק דינו של כב' סגן הנשיאה רובינשטיין ופיסקה 12 בפסק דינו של כב' השופט עמית; פסק דין פליציה הנ"ל, עמ' 398-404; ע"א 3902/98 מיאב חב' לבנין בע"מ נ' סטולר, פ"ד נד(1) 849, 857).
- בהסכמי המכר שנעשו עם בעלי הדירות שרכשו את דירותיהם מנידר אין כל התייחסות קונקרטית להוצאתו של חלק מסוים מהרכוש המשותף, וודאי שלא מוזכר בהם הצמדת שטח המחלוקת לדירת חיימוב או לכל דירה אחרת (ראו, למשל, ההסכם שנעשה עם המשיב נוטס שרכש את דירתו בחודש מאי 2004 מנידר, נספח 11 לתגובת המשיבים).
כל שמופיע בהם הוא ניסוח כללי ועמום במפרט הטכני שצורף לאותם הסכמים, תחת הכותרת "רכוש משותף": "חלק/ים המוצא/ים מהרכוש המשותף: כל שטח שהוא, כמפורט בחוזה, לרבות גגות, חניות, מחסנים, גינות או חצרות וזכויות בניה שלא הוצמדו לדירה במפורש לפי החוזה".
ניסוח זה בודאי שאינו עונה על התנאים שנקבעו בפסיקה, לשם הוצאת חלק מהרכוש המשותף לצורך הצמדתו לדירה פלונית.
(יצוין כי נוסח זה נלקח מהמפרט הטכני שצורף להסכם שנעשה עם המשיב פולק, ושצורף לתצהירו. אפשר להניח, לצורך הדיון כאן, שנוסח דומה הופיע גם במפרטים הטכניים שצורפו להסכמי מכר דומים שנעשו, שכן אלה לא הוצגו).
גם התנאי, לפיו פרוט השינוי ברכוש המשותף צריך להיעשות בעת עריכת ההסכם, ולא אחריו, לא התקיים במקרה דנן, שכן, גם על פי גירסת חיימוב, שינוי זה נעשה רק לאחר עריכת הסכמי המכר עם בעלי הדירות האחרים, כמפורט להלן.
האם נידר הצמידה את שטח המחלוקת לדירת חיימוב?
- בפועל, ניתן לקבוע כי נידר גם לא הצמידה את שטח המחלוקת לדירת חיימוב.
אתחיל בעדותה של גב' חיימוב בהקשר זה (עמ' 63):
"ש. קיבלת תשובה בכתב מנידר שהם מצרפים את השטח הזה לדירה שלך?
ת. לא קיבלתי מהם תשובה שהם לא מצרפים את השטח הזה לדירה.
ש. האם קיבלת מכתב או התחייבות מהם שהשטח הזה יצורף לדירתך?
ת. מכתב לא קיבלתי."
- להלן השתלשלות הדברים:
בנספח "השינויים והתוספות למפרט הטכני של הדירה", שצורף להסכם המכר שנעשה בין חיימוב ובין נידר בחודש מרץ 2004 (צורף כנספח 2 להודעת הפרטים הראשונה של חיימוב), מופיעות בסופו מה שכונה "הערות לרוני לפני כתיבת נוסח סופי". רוני היה נציג נידר שטיפל בעניינם של חיימוב (סעיף 6 להודעה).
בהערה הראשונה נכתב כך:
"במקרה שיסופח שטח חיצוני מקורה אחורי (הכוונה לשטח המחלוקת – הח"מ): נרצה שהוא ירוצף או יבוטן, ותהיה בו נקודת מאור ושקע. אם הוא לא מסופח, הוא יופרד בקיר מהשטח שלנו וכניסה אליו תתאפשר רק משטח ציבורי אחר."
כשנתיים וחמישה חודשים לאחר מכן, חששו חיימוב ,לדבריהם (סעיף 9 להודעה), כי נידר עומדת לפרוץ פתח בין הקיר שהפריד בין שטח המחלוקת לשטח החיצוני, ולכן הם כתבו ביום 31.8.06 מכתב לנידר (נספח 3 להודעה), שבו הם הפנו להערה האמורה בנספח האמור, והוסיפו:
"במצב הקיים כיום אין גישה לשטח המדובר אלא מכיוון הדירה. ואכן על פי החוזה חוברה תשתית החשמל בשטח זה ללוח החשמל הדירתי ולא ללוח החשמל הציבורי.
במידה ויפרץ פתח בקיר המפריד בין שטח זה לשטח ציבורי אחר על פי התוכנית החדשה של חברת "נידר" (עליה נודע לנו בעקיפין ביום 30.8.06), על "נידר" יהיה לבנות קיר מפריד בין השטח אותו ברצונה להשאיר ציבורי לבין שטח הדירה וכן לנתק את חיבורי החשמל הרלוונטיים. קיר זה לא יכלול כל חלונות, דלתות או פתחים כלשהם."
תשובת נידר באה במכתב, מיום 12.9.06 (נספח 4), שבו נכתב:
"במהלך החודש הקרוב ייבדק האמור במכתבכם וזאת לגבי השטח החיצוני המקורה, ולאחר הבדיקה והבירור תתקבל החלטה ונעדכן אתכם בהתאם".
הדירה נמסרה לחיימוב כשנתיים לאחר מכן, בשנת 2008. חיימוב טענו בהודעתם (סעיף 12) כי "החברה אישרה כי אכן השטח מהווה חלק בלתי נפרד מהדירה", אך לא הוצגה כל ראיה לכך, וכעדות גב' חייימוב לעיל, לא נמסר להם כל אישור כתוב על כך.
נידר נכנסה להליכי פירוק במהלך שנת 2008 ו"יצאה מהתמונה".
ביום 7.9.08 כתבה באת כוחם של חיימוב, עו"ד גיטליץ, מכתב לעוה"ד סלנט ושרם שטיפלו ברישום הבית, ובו היא ביקשה לרשום את הצמדת שטח המחלוקת לדירת חיימוב (נספח 5 להודעה). יובהר, כי גם במכתב זה לא נכתב שנידר אישרה במפורש את הצמדת שטח המחלוקת לדירת חיימוב, אלא כי יש ללמוד זאת מהתנהגותה של נידר:
"בפועל רוצף השטח הנ"ל לפי דרישת מרשיי, חובר למערכת החשמל של דירת מרשיי ומהווה חלק בלתי נפרד מדירת מרשיי."
- מסקנת הדברים העולה מהאמור לעיל כפולה:
ראשית, לכל הפחות עד חודש ספטמבר 2006, מועד כתיבת מכתב תשובת נידר לחיימוב, נידר עדיין לא החליטה כיצד לנהוג בשטח המחלוקת. מועד זה בוודאי היה לאחר שנעשו כל הסכמי המכר עם בעלי הדירות האחרים.
כאמור לעיל, על פי הפסיקה, לא ניתן להוציא חלק מסוים מהרכוש המשותף, אם דבר זה לא צוין מראש בהסכמים שנעשו עם הרוכשים.
שנית, חיימוב מבקשים להסיק את ההצמדה מהתנהלותה של נידר: יציקת שטח המחלוקת במפלס דירתם ולא במפלס הלובי, ריצוף השטח בריצוף המתאים לדירתם, חיבור החשמל בשטח ללוח החשמל של דירתם, לא הוקם קיר הפרדה בין השטח ובין שטח גינתם, המעבר היחיד לשטח זה נותר דרך דירתם.
אולם, כפי שנקבע בפסק דין פליצ'יה הנ"ל (עמ' 402):
"גריעה מהרכוש המשותף לאחר חתימת חוזה המכר בין הקבלן לדייר המתבצעת שלא בהסכמתו המפורשת של הדייר איננה תופסת, וכדי שתיחשב תקפה מן הבחינה המשפטית, עליה לזכות בהסכמתם המפורשת של כל רוכשי הדירות. אין מסיקים הסכמה או ויתור מכללא על דרך ההתנהגות או הימנעות מהגשת תביעה. אומר דויטש בספרו הנ"ל [20], בעמ' 684:
"ההסכמה של הרוכש צריכה להיעשות במפורש, בניגוד לדיני החוזים הרגילים, המאפשרים גם הסכמה משתמעת. הדבר נובע מן המדיניות שנועדה להבטיח את ודאותה של ההסכמה של הרוכש, אשר מאבד חלק מקניינו לטובת הזוכה בהצמדה".
- חיימוב טענו בכתב "ההשלמה להודעה" בסעיף 12, כדלקמן:
"השאלה היחידה שלא היתה סגורה עד אוגוסט 2006 בין המשיבים 1 + 2 לבין נידר חברה לבניין ופיתוח בע"מ להלן "הקבלן" היא האם שטח זה יהיה צמוד לדירתם או שהקבלן יעשה בו שימוש לצרכיו הוא.
מאחר והקבלן לא היה מסוגל לעשות בשטח זה שימוש לצרכיו הוא, ולא הצליח לקבל רישיון לבנות בשטח זה דירה נוספת כפי שהיה בכוונתו, הרי שבהתאם להסכם שנערך ונחתם בינו ובין המשיבים 1 + 2 היה צריך להצמיד שטח זה לדירתם וכך אכן נעשה."
אולם, ראשית – גם אם נאמר בחוזה, כי מותר למוכר להצמיד חלקים מהרכוש המשותף ליחידות מסוימות בבית משותף, אין פירוש הדבר, כי המוכר רשאי ליטול לעצמו מן הרכוש המשותף, ראו: ע"א 60/80 שטרן נ' מאירי יצחק חברה קבלנית לבתים משותפים לבנין בע"מ, פ"ד לו(3) 48.
שנית – בהסכם שבין נידר ובין חיימוב לא מופיע כל תנאי, לפיו אם השטח לא יילקח על ידי נידר, לשימוש זה או אחר, אזי הוא יוצמד לדירת חיימוב. זו מסקנתם של חיימוב בלבד, והדבר אינו מופיע בהסכם, או בכל אישור כתוב אחר שניתן על ידי נידר.
- מסקנת הדברים עד כאן היא, שלא הוכח גם שנידר הסכימה להצמדת שטח המחלוקת לדירת חיימוב.
ההתאמה הפיזית של שטח המחלוקת לרכוש המשותף או לדירת חיימוב
- הצדדים הנצים עסקו הרבה בשאלה, האם וכיצד ניתן לצרף את שטח המחלוקת לרכוש המשותף ולעשות בו שימוש כלשהו, מבחינת אפשרות הגישה אליו שלא דרך דירת חיימוב, עריכת שינויים מבניים שונים, כגון: פתיחת קיר הזכוכית המפריד בין הלובי ובין שטח המחלוקת, הוספת מדרגות שיובילו אליו, בניית קיר שיפריד בין שטח המחלוקת וגינתם של חיימוב, ועוד.
בענין זה נשמעו דעות רבות. החל מדעתם של חיימוב ועו"ד סלנט, שהדבר אינו אפשרי או שהוא כרוך בעלויות מאד גבוהות, וכלה בדעתם של המשיבים שסברו שהדבר ניתן תוך ביצוע התאמות ושינויים מסוימים בעלויות בלתי גבוהות.
- מחלוקת זו איננה נוגעת להכרעה הקניינית העקרונית שהוצבה לפתחו של בית המשפט בתביעה זו, מה גם שלצורך כך נדרש היה לשמוע חוות דעת של מומחים בתחום, ואולי גם למנות מומחה מתאים מטעמו.
ברור הוא, שהצדדים עוד יצטרכו לשבת על המדוכה כדי למצוא פתרון מתאים.
מבלי להביע דעה, לכאן או לכאן, יתכן שהפתרון יוכל לבוא במשא ומתן, שבו ירכשו חיימוב את שטח המחלוקת מדיירי הבית, ויתכן שהפתרון יבוא בדרך הנדסית זו או אחרת.
בהקשר זה אוסיף, שנראה ששטח המחלוקת אינו נחוץ עד כדי כך לא לדיירי הבית המשותף (ראו עדותו של המשיב פולק, עמ' 111) ולא לחיימוב עצמם (מפנה לעדות גב' חיימוב, עמ' 62), ולכן מוטב לצדדים לנסות להגיע לפשרה נאותה (נסיון כזה נעשה ולא צלח במסגרת הליך זה), במקום לכלות את כוחם בהתדיינויות נוספות. מכל מקום, אם הדבר לא יעלה יפה, לא יהיה מנוס מהבאת העניין (הפתרון ההנדסי או הכספי) לבית המשפט בהליך נפרד.
מעורבות דיירי הבנין המזרחי
- חיימוב טענו שאלה מהמשיבים, שהם בעלי דירות בבנין המזרחי, אינם יכולים להיות צד להתדיינות זו, והם מפנים להוראות שונות בהסכם השיתוף (נ/10), המצביעות על ההפרדה שבעלי הזכויות ביקשו לעשות בין שתי הקבוצות, כגון סעיף 2(ב):
"כל צד יהא רשאי וזכאי לנהוג בחלקו מנהג בעלים לכל דבר וענין למעט הגבלות המפורטות בהסכם זה ובדין."
וסעיף 7:
"כל קבוצה וכל אחד מיחידי הקבוצות לא יפריעו לקבוצה השניה או למי מיחידי הקבוצה השניה בכל אופן ובכל דרך שהיא לכל שלבי הבניה של הקבוצה השניה ובכל דבר הכרוך בבניה."
המשיבים, לעומתם, מצביעים על הוראות אחרות בהסכם השיתוף, המצביעות על שיתוף הפעולה שנדרש בין חברי שתי הקבוצות, כגון סעיף 6:
"כל קבוצה וכל אחד מיחידי כל קבוצה יחתום עבר הקבוצה השניה על תוכנית בניה, בקשה להיתר בניה וכל מסמך אחר הדרוש לצורך הבניה ולצורך הקמתם של הבניינים שייבנו על המגרש."
וכן על כך שבעלי הזכויות התכוונו מלכתחילה לרשום את הבנין כבית משותף אחד, כך בסעיף 15(א):
"הבניינים שייבנו על הקרקע, יירשמו כבית משותף, בהתאם לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 והדירות בכל אחד מהבניינים תירשמנה כיחידות נפרדות בבית המשותף שיירשם, וזאת בהתאם לחלוקת הדירות שתערוך כל קבוצה בין חבריה בבנין שלה."
- הדיון במחלוקת זו מיותר, למעשה, שהרי אין חולק שבין המשיבים נכללים גם בעלי דירות בבנין המערבי, ששטח המחלוקת ודירת חיימוב מצויים בו.
כאמור לעיל, הוצאת חלק מהרכוש המשותף והצמדתו לדירה מסוימת מצריכות הסכמת כל בעלי הדירות, ולכן די בכך שבין המשיבים המתנגדים להצמדה זו מצויים חלק מבעלי הדירות בבנין המערבי כדי שהצמדה זו לא תוכל להתבצע, בלא קשר לזכותם של בעלי הדירות בבנין המזרחי להביע את דעתם.
למעלה מזה אני סבור, שהמשיבים צודקים במחלוקת זו.
אין חולק, שהבנין רשום כבית משותף. בהיתר הבניה שניתן לבנין (נ/3) נכתב:
"בנין חדש למגורים בן 2 אגפים". כלומר, מה שהצדדים כינו "הבנין המזרחי" ו"הבנין המערבי" הינם, למעשה, שני אגפים של בית משותף אחד. ומכאן, שגם בעלי הדירות בבנין המזרחי רשאים להביע את דעתם במחלוקת שהתעוררה.
יפוי הכח שניתן לעו"ד רמי סלנט
- המשיבים ערערו על סמכותו של עו"ד רמי סלנט לפעול לרישום הבית המשותף, הן משום שיפוי הכח שנחתם על ידי בעלי הזכויות (נ/11) ניתן לעו"ד אברהם סלנט (אביו של עו"ד רמי סלנט) ועו"ד ליאורה סלנט, ולא לעו"ד רמי סלנט, והן משום שגם עוה"ד אברהם וליאורה סלנט מוסמכים היו לפעול על פי יפוי הכח רק "ביחד עם עוה"ד דוד שרם", כמצוין בראשו.
עו"ד רמי סלנט השיב בחקירתו (עמ' 27), כי אביו, אברהם סלנט, העביר אליו את סמכויותיו לפעול על פי יפוי הכח שניתן על ידי בעלי הזכויות, וכי בעלי הדירות שקנו את דירותיהם מנידר חתמו לו על יפוי כח.
- גם במחלוקת זו אינני מוצא צורך להכריע. די בכך שהוכרעה השאלה שניצבה לפתחו של בית המשפט בהליך זה: כיצד יש לרשום את השטח שבמחלוקת?
אם עו"ד רמי סלנט ירשום בסופו של דבר את הבנין בפנקס הבתים המשותפים, כך הוא ירשום אותו, ולשם כך הוגש על ידו הליך זה.
אם אחר יטפל ברישום זה, גם אז כך יירשם שטח המחלוקת.
סיכום ותוצאה
- סיכומו של דבר:
שטח המחלוקת הוא רכוש משותף;
נידר לא היתה מוסמכת להוציא שטח זה מהרכוש המשותף ולהצמידו לדירת חיימוב;
נידר גם לא התחייבה כלפי חיימוב להצמיד שטח זה לדירתם;
לשם הוצאת שטח המחלוקת מהרכוש המשותף והצמדתו לדירת חיימוב נדרש היה לקבל את הסכמת כל בעלי הדירות בבנין, וזו לא ניתנה;
המסקנה היא, ששטח המחלוקת צריך להירשם כרכוש משותף של הבנין.
- אשר על כן, אני מורה למבקש, או לכל מי שיוסמך כדין לטפל ברישום הבנין כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים, לרשום את שטח המחלוקת, כהגדרתו לעיל, כחלק מהרכוש המשותף השייך לכל בעלי הדירות בבנין.
- חיימוב ישאו בהוצאות המשיבים 4-24 (המיוצגים על ידי עו"ד כוכבי) בסך 15,000 ₪ ובהוצאות המשיבים 48-51 (המיוצגים על ידי עו"ד ג'נאח) בסך 5,000 ₪.
ניתן היום, ט' ניסן תשע"ו, 17 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.