בש"פ 5999/15 דוד יוסף נ' מדינת ישראל

           ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטתו מיום 30.8.2015 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במ"ת 28679-07-15 (כב' השופט מ' לוי), בעניין התנאים המגבילים בהם יהיה העורר נתון עד תום ההליכים נגדו.

רקע

1. ביום 26.5.2015 נעצר העורר בחשד לביצוע עבירות מין שונות, מרמה והפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט. כעולה מכתב האישום שהוגש ביום 14.7.2015, העורר כיהן החל מחודש מאי 2007 ועד חודש יוני 2015 כראש עיריית אור יהודה.

           כתב האישום מחזיק 25 אישומים אשר מייחסים לעורר, בין היתר, ביצוע של עבירות מין במספר עובדות עירייה במהלך כהונתו. נטען, כי העורר היה נפגש עם אותן עובדות, מלטף אותן במקומות שונים בגופן ומנשקן על פיהן, וזאת אף על-פי שחלק מאותן נשים לא הסכימו לאותם מעשים, או שהסכימו מתוך חשש לעתידן המקצועי. עוד נאמר בכתב האישום, כי העורר קיים קשרים מיניים עם עובדות עירייה ועם נשים אחרות, שהתקיימו בלשכתו ובמקומות נוספים. העורר הואשם, בין היתר בעשר עבירות של מעשה מגונה שלא בהסכמה, בשתי עבירות של מעשה מגונה בכוח, בשלוש עבירות של הטרדה מינית תוך ניצול יחסי מרות, בשתי עבירות של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות, בשש עבירות של הטרדה מינית ובעבירה של בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות.

           על-פי כתב האישום, העורר נהג להעביר למתלוננות שנעתרו לו, ושהיה חפץ ביקרן, נכסים שהגיעו לידיו מכוח תפקידו כראש עיר, ובהם מחשבים אישיים, שוברי שי וכספי תרומה. העורר נהג לשפץ, על חשבון תקציב העירייה, את לשכותיהן של אותן נשים (בעוד לשכות שכנות נותרו לא משופצות), להזמינן לארוחות במסעדות ולהציע להן קידום בעירייה. בנוסף, יוחסה לעורר שורה של מעשי מרמה והפרת אמונים במסגרתם ניצל את תפקידו על מנת "להתנקם" במתנגדים לו, ולהעביר מתנות שונות מתוך נכסי העירייה לעושי דברו ואנשי שלומו.  בגדר כך הואשם העורר, בין היתר, במספר עבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה, מרמה והפרת אמונים, גניבה בידי עובד ציבור ואיומים. לעורר יוחסו גם עבירות של שיבוש הליכי משפט והדחת עד.      

2. ביום 4.6.2015, טרם הגשת כתב האישום, שוחרר העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים כדלקמן: מעצר בית מלא בפיקוח בבית גיסו בישוב מתן; איסור על שימוש בטלפון או במחשב לצורך שליחת הודעות; איסור על כניסת אחרים לבית הגיס למעט דיירי הבית - רעיית העורר וילדיו; איסור כניסה למוסדות השייכים לעיריית אור יהודה; איסור יציאה מהארץ; איסור על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בחקירה; הפקדה כספית בסך 40,000 ש"ח; התחייבות עצמית בסך 100,000 ש"ח; ושלוש ערבויות צד ג' בסך 100,000 ש"ח. ביום 14.7.2015, בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, ולחלופין בקשה להותרת התנאים המגבילים בתוקפם. בדיון שנערך באותו יום בבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי) הוסר האיסור על השימוש בטלפון ובמחשב, ויתר התנאים המגבלים הושארו על כנם. ביום 24.8.2015 התקיים דיון נוסף בפני בית משפט קמא, ובהחלטה מיום 30.8.2015 נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לעורר בכתב האישום, וכן קיימות עילות מעצר של מסוכנות ושל שיבוש מהלכי משפט. נוכח האמור, נפסק כי העורר אמנם רשאי לשנות את מקום חלופת המעצר לבית דודו אשר בקרית אונו (אפשרות שלא מומשה על-ידי העורר), אך שאר התנאים המגבילים ימשיכו לחול עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. מכאן הערר.

הערר

3. בעררו מלין העורר על העדר ההנמקה ועל חוסר הפירוט שבהחלטתו של בית משפט קמא מיום 30.8.2015. לטענתו, בית המשפט לא ניתח את הראיות לכאורה, ולא נימק את קביעתו כי הראיות לכאורה הן בעוצמה מספקת להמשך החזקתו בתנאים מגבילים כה חמורים. זאת ועוד, על-פי העורר, בית המשפט שגה כאשר לא התייחס לטענתו בדבר זיהום עדויות, וראה בה כניסיון להציג את עדויות המתלוננות כ"סיפורי רכילות". כך גם חסר, לשיטתו של העורר, פירוט בדבר התקיימותן של עילות המעצר, וחסרה התייחסות לעיקרי הטיעון שהוגשו לבית המשפט על-ידי העורר באותו עניין. לגופם של דברים נטען, כי מאחר שהעורר אינו נושא עוד בתפקידו, נמוג החשש כי העורר ינצל את השפעתו, את קשריו, או את נאמנותם של עושי דבריו בעירייה לצורך שיבוש מהלכי משפט. העורר טוען בנוסף, כי גם עילת המעצר של מסוכנות לא מתקיימת בעניינו, וכי לא הובהר בהחלטתו של בית משפט קמא בשל אילו מהמעשים המיוחסים לעורר קמה עילת המעצר. לבסוף נטען, כי בית המשפט שגה בכך שלא בחן היתכנותה של חלופת מעצר שפגיעתה בעורר פחותה, וזאת תוך התעלמות מהתקופה הממושכת בה שוהה העורר במעצר בית מלא בפיקוח; ממצבו הנפשי הקשה של העורר; מהמשבר הכלכלי העומד לפתחו; מעברו הנקי; ומתרומתו במסגרת השירות הצבאי וכן במסגרת תפקידו כראש עירייה. נוכח האמור, טוען העורר כי יש להורות על ביטול התנאים המגבילים, לרבות החזרתו לביתו באור יהודה, ולהסתפק באיסור על כניסה למוסדות העירייה ויצירת קשר עם עדי התביעה. לחלופין, נטען, כי יש לבטל את מעצר הבית בו הוא נתון (או למצער את הפיקוח על העורר), ולהסתפק בהרחקתו מאור יהודה.

4. בדיון בעררחזרו באי כוח העורר על האמור בהודעת הערר והדגישו כי כתב האישום, ובפרט פרק המבוא שבו, יוצרים, שלא כהלכה, תמונה מחמירה וקשה המטילה צילה על כל חלקי כתב האישום. זאת בעוד שבחינת כל אישום כשלעצמו תבהיר כי אין מדובר במעשים חמורים המצדיקים מעצר (או חלופת מעצר הדוקה), מה גם שהראיות לכאורה הנוגעות לאישומים החמורים לכאורה (בעיקר אישומים 6 ו-25) הן חלשות ובעייתיות. נטען, כי יתר 13 האישומים עוסקים בעבירות מין, אינם מתארים מעשים חמורים ואף אם ל-6 אישומים מתוך הנ"ל יש ראיות "פורמליות" לכאורה, הרי שגם בהן חל כרסום. הכרסום בראיות וחולשתן מיוחסים, לטענת העורר, בראש ובראשונה, לכך שמדובר בראיות "מזוהמות", שכן הן הושגו תוך כדי שהחוקרים "ממחזרים" באוזני הנחקרים טענות שהושמעו כלפי העורר, לרבות רכילויות ועדויות מפי השמועה. נטען כי ראשית הפרשה בהתארגנות של קבוצת אנשים ששמה לה למטרה להתנכל לעורר, ונמשכה בחיפוש אחר מתלוננות, גם מהעבר הרחוק, גם במקרים בהם היה מדובר בתלונות שנבדקו בעבר ונגנזו, עד ליצירת כתב האישום הנוכחי שממדיו גדולים במיוחד. נטען כי הדמיון לכאורה במעשי העורר, כפי שעלה מתיאורי המתלוננות השונות, אינו מעיד על שיטה מצד העורר, אלא על כך שהמתלוננות נחשפו לאותם התיאורים ודברי רכיל. העורר מפנה גם לאישומים ספציפיים, כגון האישום הראשון שעוסק בפרשה של יחסים רומנטיים בהסכמה עם אישה בעלת מעמד, במטרה להראות כי לא "כצעקתה". לגבי האישום ה-25, המייחס לעורר עבירה חמורה של מעשה מגונה בכוח, נטען כי חומר הראיות הנוגע לו מעורר סימני שאלה ביחס לאופי המעשים, שנעשו, לכאורה, בנוכחות חברתה של המתלוננת, מה גם שמדובר בפרשה ישנה ובתיק שנסגר בעבר. התייחסות פרטנית לאישומים נוספים מצויה ב"עיקרי הטיעון" שהוגשו לבית משפט קמא ושצורפו לערר.

5. העורר טוען כי לא מתקיימות בעניינו עילות מעצר: נטען ששעה שחדל לכהן כראש עירייה, נשמט בסיס כוחו ועוצמתו והדבר מקהה את מסוכנותו, ככל שהיתה. לעניין המסוכנות נטען עוד, כי כל אישום כשלעצמו אינו מצביע על מסוכנות גבוהה, ובאשר להצטברות הפרשות נאמר, כי ה"כמות אינה מייצרת איכות", כי קיים כרסום של ממש בעוצמת הראיות, וכי אם ההתבטאויות של המתלוננות בדבר חששן מהעורר יבחנו בקפדנות יימצא שחלקן נאמרו על-ידי מי שכלל לא פגשו בעורר אלא מפי השמועה וחלקן קשורות בעובדה שהעורר היה ראש עירייה ובעל עוצמה, שאינה עוד בידיו. בדומה לכך נטען לעניין עילת השיבוש, שמעשי השיבוש הנטענים כלפי העורר מעוגנים אף הם בהיותו בעל תפקיד ציבורי רם ובעל השפעה ועוצמה. העורר מדגיש כי אין לו עוד כל קשר עם הנעשה בעיריית אור יהודה.