החלטה
המבקש הגיש בבית משפט השלום תביעה לפינוי המשיבים מחנות השוכנת בבנין שברחוב אל מסעודי בירושלים, הידוע כגוש 30056 חלקה 32 (להלן: החנות והבנין, בהתאמה) וכן לתשלום פיצויים בסכום של 20,000 ₪. על פי האמור בכתב התביעה, הבנין היה בבעלות סבו המנוח של המבקש, ולאחר מותו עבר בירושה לאלמנתו, שלושת בנותיו ובנו (אביו של המבקש). המבקש טוען, כי ביום 26.7.07 העבירה לו אחת מדודותיו את זכויותיה בבנין. הבנין כולל דירות, בהן מתגוררים המבקש ומשפחתו, הוריו ואחותו, וכן משרדים וחנויות המושכרים בשכירות מוגנת וחופשית. על פי האמור בכתב התביעה, המבקש מחזיק באורח בלעדי בחנות זה שמונה חודשים והוא השכירה ביום 1.1.10 למשיב 3. בהסכם השכירות נאסר על המשיב 3 להעביר את זכותו לאחרים, ואולם ביום 13.6.10 פינה המשיב 3 את החנות ותחתיו נכנסו המשיבים 1 ו-2. המבקש טוען, כי המשיב 3 הפר את הסכם השכירות וכי המשיבים 1 ו-2 הם מסיגי גבול ופולשים.
בד בבד עם הגשת כתב התביעה ביקש המשיב ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים להיכנס לחנות.
במענה לבקשה לסעד זמני טענו המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) כי חלק הארי של הזכויות בבנין היו מצויות בידי אביו של המבקש, ברכאת עטא מוסא (להלן: האב), אשר היה אחד מיורשי הסב המנוח ואף קיבל את זכויותיהן בבנין של אמו ושתיים מאחיותיו. בהקשר זה נטען, כי האב היה המוציא והמביא בכל ענייני הבנין במשך שנים רבות ונהג בו מנהג בעלים, לרבות השכרת המשרדים והחנויות בבנין, כולל החנות. האב אף איפשר למבקש להתגורר עם משפחתו באחת הדירות. אשר לחנות, האב ניהל הליך פינוי (ת"א 4768/06) נגד אנטואנת גנאן אשר החזיקה בחנות כשוכרת (לכתחילה עם בעלה) מאז 1972 (להלן: השוכרת) וזכה בו (פסק הדין ניתן ביום 4.8.09). לאחר מכן, בדרכי רמיה, קיבל המבקש את החזקה בחנות מן השוכרת, וכך – שלא כדין – תפס חזקה במקום. על פי האמור בתגובת המשיבים, "בדרך זו ובפעולה כוחנית נגד האבא השתלט התובע שלא כדין על החנות, הסיג גבול, החליף את מנעולי החנות והתנהג בכוחניות" (בסעיף 24). ביום 28.4.10 מכר האב את זכויותיו בבנין לגב' סוהיר עלי נעמאן עבד אלקאדר (להלן: הרוכשת), והרוכשת ערכה הסכם שכירות עם המשיב 3 ולאחר מכן עם המשיב 2. עוד נטען בתגובה, כי ביום 6.5.10 הגיש המבקש נגד האב תביעה בבית המשפט לענייני משפחה למתן צו מניעה קבוע שיאסור על האב לבצע עסקאות מעבר לחלקו בבנין (תמ"ש 10740-05-10). עוד נטען, כי המבקש נוהג באלימות כלפי אחותו המתגוררת עם הוריהם, ובית המשפט לענייני משפחה הוציא צו הגנה האוסר על המבקש להפריע לאחות להתגורר בבית ההורים. המדובר, אפוא, בסכסוך בין המבקש לאב בנוגע לבעלות בבניין, ועל פי תוצאתו יוכרע גם גורל החנות.
תגובת המשיבים נתמכה בתצהיריהם של איאד אחמד משעל, מיופה כוחו של האב, ושל המשיב 2, אשר טען כי נכנס לחנות ביום 15.6.10, על פי הסכם שכירות למשך שנה, הוא משלם לרוכשת דמי שכירות בסך 600 דולר בחודש במועדם ומנהל בחנות עסק של מכירת טלפונים ניידים. לדבריו, אין לו כל ענין בסכסוך בנושא הבעלות בבניין ובחנות, והוא זקוק לחנות לפרנסתו.
ביום 17.6.10 ניתן בבית משפט השלום צו ארעי במעמד צד אחד, וביום 24.6.10 התקיים דיון במעמד הצדדים. לאחר הדיון הגישו הצדדים השלמת טענותיהם בכתב, והמשיב 2 אף הגיש בקשה נפרדת במסגרתה ביקש להימנע ממתן צו מניעה זמני לנוכח הנזק החמור שעלול להיגרם לו – שוכר תם לב – אם לא יוכל לקיים את עסקו בחנות.
ביום 29.7.10 נתן בית משפט קמא את החלטתו מושא הבקשה לרשות ערעור. בית המשפט ציין, כי המבקש נמנע מלציין בבקשה שקיים סכסוך בינו לבין האב בנושא הבעלות בחנות וכי סכסוך זה ממתין להכרעת בית המשפט לענייני משפחה על יסוד כתב תביעה שהגיש המבקש. במצב דברים זה, לדברי בית המשפט, "כל עוד לא יתקיים ההליך בבית המשפט לענייני משפחה אין בפנינו קביעה סופית לפיה המבקש הוא אכן בעל הזכויות בחנות, כנטען על ידו, ולכן אין גם אפשרות לטעון, בשלב זה, שהחזקתם של המשיבים בחנות, ובוודאי החזקתו של אמין [המשיב 2] איננה כדין". לפיכך הורה בית המשפט על ביטול הצו הארעי שניתן ביום 17.6.10. בית המשפט קבע, כי המשיבים ימשיכו להפעיל את עסקם בחנות, ובלבד שיפקידו בקופת בית המשפט את דמי השכירות. עוד נקבע, כי ההליכים בתביעה יוקפאו עד לסיום ההליכים שנקט המבקש בבית המשפט לענייני משפחה.
טענתו העיקרית של המבקש בבקשה לרשות ערעור היא, כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לעובדה שהמבקש החזיק בחנות והמשיבים פלשו אליה שלא כדין. לטענתו, היה על בית המשפט להגן על החזקתו של המבקש בחנות וליתן צו מניעה זמני כמבוקש. זאת, ללא קשר לסכסוך בנושא הבעלות הקיים ביחס לבנין.
לאחר שנתתי דעתי לטענות המבקש בבקשה לרשות ערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי לבקש את תשובת המשיבים.
להלן אפרט הטעמים למסקנה זו.
כעולה מכתבי הטענות, בין המבקש לבין האב (ואולי אף הרוכשת) קיים סכסוך בנוגע לבעלות בבנין בכלל ובחנות בפרט. נראה, כי לא יכול להיות חולק שהאב, כיורשו של הסב המנוח, הוא בעלים ב-1/5 מן הזכויות בבנין, ולטענתו קיבל אף את זכויותיהן של אימו ושתיים מאחיותיו, כך שהוא מחזיק ב-4/5 מן הזכויות. המבקש טוען, כי קיבל את זכויותיה של דודתו (אחות האב) בבנין, וכי הוא בעלים ב-1/5 מן הזכויות בו. המבקש הניח את שאלת הבעלות בבנין לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, ובשלב זה טרם ניתנה הכרעה בענין. המבקש מדגיש כי החל מיום 1.1.10 החזיק בחנות, אך לא פירט כיצד קיבל את החזקה לידיו. בהקשר זה, קיימות טענות כבדות משקל בפי המשיבים כי החזקה בחנות הגיעה לידי המבקש שלא כדין, לאחר שהשתלט עליה עם פינויה על ידי השוכרת. כאמור לעיל, השוכרת החזיקה בחנות עשרות שנים, מכוחו של האב, ופינתה אותה בעקבות פסק דין לפינוי שניתן לבקשת האב דווקא כבעלים של החנות. נראה, אפוא, כי מבחינת הזכות לכאורה אין בידי המבקש בסיס מוצק לדרוש את פינויים של המשיבים המחזיקים בחנות על פי הסכם שכירות שערכו עם הרוכשת, שרכשה מן האב את זכויותיו לפי הטענה.
אשר למאזן הנוחות, המדובר בחנות המיועדת להשכרה. על פי החלטת בית משפט קמא, דמי השכירות בגינה מופקדים בבית המשפט ויועברו לידי הזכאי לקבלם כפי שייקבע. במצב דברים זה, ובהעדר טענות באשר לגובה דמי השכירות שהמשיב 2 משלם, אין בדחיית הבקשה לצו מניעה כדי להסב למבקש כל נזק. לעומת זאת, קבלת הבקשה לסעד זמני משמעותה פגיעה במשיב 2 שאינו קשור כלל לסכסוך הבעלות והוצאתו מן החנות. אך מובן, כי לקראת תום תקופת השכירות, ביום 14.6.11, יוכל המבקש לפנות לבית המשפט בבקשה לחזור ולשקול את נושא החזקה בחנות. ואולם, בשלב זה, אין כל הצדקה להוצאתו של שוכר אחד מן החנות על מנת להכניס לתוכה שוכר אחר, כאשר דמי השכירות אינם נמסרים למי מן הניצים, אלא ממתינים להכרעה בדבר הזכאי לקבלם, וכאשר מדובר בתקופת שכירות הקצובה לשנה.
על יסוד כל האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה.
מאחר שלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.
הפקדון שהפקיד המבקש יושב לו באמצעות בא כוחו.
ניתנה היום, כ' חשון תשע"א, 28 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.
המזכירות תישלח העתקים לבאי כוח הצדדים.
