אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ברע"א 8749/16 / ברע"א 8319/16 שלמה גרינברג ואח' נ' אליבא שביט ואח'

ברע"א 8749/16 / ברע"א 8319/16 שלמה גרינברג ואח' נ' אליבא שביט ואח'

תאריך פרסום : 05/02/2017 | גרסת הדפסה
רע"א, ע"א, בע"א
בית המשפט העליון
8749-16,8319-16,37681-09-15
02/02/2017
בפני השופטים:
1. ע' פוגלמן
2. ד' ברק-ארז
3. מ' מזוז


- נגד -
המבקשים ברע"א 8749/16/ברע"א 8319/16:
1. שלמה גרינברג
2. מרדכי זייפר
3. סילביה זייפר

עו"ד דורית כרמלי
המשיבים ברע"א 8749/16/ 8319/16:
1. אליבא שביט
2. מרדכי זייפר
3. סילביה זייפר
4. שלמה גרינברג

עו"ד רוית בן סרוק
פסק-דין
 

 השופט ע' פוגלמן:

 

  1. כעולה מפסק הדין נושא הבקשה, בני הזוג זייפר (המשיבים 3-2 והמבקשים ברע"א 8319/16; להלן ביחד: זייפר. יוער כי הצדדים לא דקדקו בהבחנה בין סילביה זייפר לבין מרדכי זייפר, שהם זוג נשוי, ומשכך לא נדרש אליה גם אנו) הקימו בשנת 1993 חברה יחד עם גרינברג (המבקש ברע"א 8749-16 והמשיב 2 ברע"א 8319/16; להלן: גרינברג) ושביט (המשיב 1 בשתי הבקשות; להלן: שביט). בשנת 1994 פתחה החברה חשבון בבנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: הבנק), ושביט וגרינברג ערבו ביחד ולחוד לחובות החברה בבנק. כחודש לאחר מכן חתם זייפר על כתב ערבות מוגבלת לחובות החברה לבנק עד לסכום של מיליון ש"ח. בהמשך חתמו בני הזוג זייפר שניהם יחד על כתב ערבות מוגבלת לחובות החברה עד לסכום של 360,000 ש"ח. בשנת 1996 הפסיקה החברה פעילותה עקב הפסדים רבים, ולאחר מימוש נכסיה נותר חוב לבנק בסך שני מיליון ש"ח.

 

  1. בחודש אפריל 1999 חילט הבנק מחשבונות זייפר סכום של 1,720,276 ש"ח ולאחר שהבנק מחל על סכום נוסף אופס חשבון החברה. לאחר מכן דרש זייפר מהערבים לשלם לו 40% מהסכום שחולט. בחודש יוני 1999 חתם גרינברג על כתב המחאת זכויות בלתי חוזר, שבו המחה לזייפר כל זכות שתעמוד לו מכוח פסק דין עתידי בתביעה שניהל (להלן: ההליך האזרחי), עד לגבול של 40% מהסכום שיוחלט על ידי הבנק. בתמורה הסכים זייפר – כעולה ממכתב מחודש יולי 1999 – "להמתין ולחכות לתשלום החוב" עד למיצוי ההליכים בתביעה. על פי הנטען, בשנת 2004 נודע לזייפר שהתביעה נדחתה וכך גם ערעור שהוגש עליה. בחודש אוקטובר 2004 שלח זייפר מכתב דרישה לערבים שיפרעו את חובם כלפיו; ובחודש מרץ 2007 חתמו גרינברג ואשתו על שטר משכנתה ראשונה לשעבוד דירתם להבטחת תשלום החוב (להלן: המשכנתה והדירה).

 

  1. בחודש ספטמבר 2011 הגישו בני הזוג זייפר לבית משפט השלום בנתניה תביעה נגד שביט וגרינברג לתשלום סך של 1,359,940 ש"ח – חלקם היחסי בערבות המשותפת לבנק (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) – ביחד ולחוד. גרינברג לא כפר בחובו אך העלה טענות נגד שביט. יחד עם כתב ההגנה הגיש גרינברג הודעת צד ג' נגד שביט (להלן: הודעת צד ג'), שבה התבקש כי שביט יחויב ב-50% מכל סכום שייפסק לחובת גרינברג, ככל שייפסק (סעיף 59 להודעה). נקבע – בהחלטה מיום 20.11.2012 (כב' השופטת ח' קיציס) – כי הודעה זו תידון ככל שתדחה התביעה נגד שביט. זאת בנתון להצהרת בא כוחו של גרינברג כי ככל שיקבע "שהחיוב ביחד ולחוד אין משמעות להודעת צד ג' ולא יהיה מקום לדון בה". שביט טען להתיישנות התביעה נגדו. בסופו של יום התקבלה התביעה במלואה. בית המשפט דחה את טענתו של שביט שלפיה התביעה התיישנה עוד בשנת 2006 – בחלוף 7 שנים מהמועד שבו חולטה הערבויות שהעניק זייפר. נקבע כי שביט ידע כי החברה הפסיקה את פעילותה ונותרה חייבת כספים; כי הערבויות שנחתמו על ידי זייפר חולטו; כי גרינברג העמיד בטוחה להבטחת תשלום מלוא החוב לזייפר בדמות הזכויות שיעמדו לו – ככל שאכן יעמדו לו – מכוח פסק דין עתידי בהליך אזרחי שלו היה צד; וכי שביט הסכים לדחיית מועד פירעון החוב עד למיצוי ההליכים בהליך האזרחי האמור. נקבע כי לזייפר נודע כי הליכים אלה מוצו – ללא הצלחה – לאחר הגשת ערעור בחודש אוקטובר שנת 2004, וכי ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות, שכן עילת התביעה התגבשה רק במועד האמור שבו נודע לזייפר כי אין תוחלת לביטחונות שקיבל. לפיכך חויבו גרינברג ושביט בתשלום סך של 679,970 ש"ח כל אחד. על רקע זה לא היה מקום לדון בהודעת צד ג' שהגיש גרינברג נגד שביט.

 

  1. שביט ערער על פסק הדין האמור. ביום 19.9.2016 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב, ב' טולקובסקי וא' פורג) את ערעורו של שביט ודחה את התביעה נגדו מחמת התיישנות. נקבע כי לכל המאוחר, ההליכים בהליך האזרחי מוצו עם מתן פסק הדין בערעור – ביום 3.9.2003 – ולכן התביעה שהוגשה בחודש ספטמבר שנת 2011 הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. בכך נדחתה טענת זייפר שלפיה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא היום שבו נודע להם על מיצוי ההליכים בהליך האזרחי, שכן נקבע כי פרטי ההליך האזרחי היו ידועים להם והיה ביכולתם לברר על אודות גורל הערעור בהליך האזרחי. משנדחתה התביעה נגד שביט מחמת התיישנות ביקש גרינברג להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לבירור טענותיו בהודעת צד ג' שהגיש נגד שביט, אך בית המשפט המחוזי קבע כי לא נמצא ממש בבקשה. הוטעם כי הצדדים כולם חייבים בחיוב אחד, וחזקה – מכוח סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 – כי הם נושאים בנטל החיוב בחלקים יחסיים. מקום שבו גרינברג חויב ב-20% מסכום הערבות שחולטה, כחלקו בנטל החיוב, לא קמה לו עילה כלפי שביט.

 

טענות הצדדים בבקשות

 

           לפניי שתי בקשות רשות לערער שהגישו זייפר וגרינברג, שהחלטתי לדון בהן במאוחד.

 

  1. בבקשת זייפר נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה החל ביום מתן פסק הדין בערעור בתביעה האזרחית. נטען כי זייפר ושביט לא היו צד להליכים שניהל גרינברג בתביעה האזרחית, והתברר להם שהתביעה מוצתה רק כשנה לאחר מתן פסק הדין. זייפר הטעימו כי הם הסכימו לדחיית פירעון החוב לטובת גרינברג ושביט ומשכך אין לזקוף הסכמה זו לחובתם, ואין מקום לאפשר לשביט – שלאורך שנים לא כפר בקיומו של החוב – להתגונן באמצעותה תוך הפרת עקרון תום הלב הדיוני.

 

  1. בבקשת גרינברג, שאינו מיוצג, נטען כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לבירור חבותו של שביט כלפיו. גרינברג מדגיש כי במהלך ההליך בבית משפט השלום נקבע כי הודעת צד ג' תידון אם תדחה התביעה שהגיש זייפר נגד שביט. משזו נדחתה בבית המשפט המחוזי, יש מקום לחדש את הדיון בטענותיו האמורות. דברים אלה נכונים בפרט, לדברי גרינברג, משבית המשפט המחוזי הכריע בטענות האמורות מבלי שניתנה לו זכות טיעון, וחרף העובדה שאף שביט ביקש מבית המשפט להכריע בהודעת צד ג' לאחר הגשת סיכומים קצרים מטעם הצדדים ביחס לנטען בה. גרינברג ציין כי ככל שבקשתו תתקבל, הדיון בהודעת צד ג' יחודש רק לאחר שיפרע את החוב לזייפר באמצעות מימוש המשכנתה שנרשמה לטובתם על הדירה עוד בשנת 2007.

 

  1. הוריתי על קבלת תשובות המשיבים לבקשת גרינברג. שביט סבור כי אין להורות על החזרת הדיון בהודעת צד ג' לבית משפט השלום, שכן גרינברג טרם פרע את חובו לזייפר, ומשכך אין מקום לברר את טענותיו לעניין השתתפותו שלו בתשלום האמור. נטען כי ככל שתקום לגרינברג עילת תביעה נגדו בעתיד, זו תקום רק לאחר שיקיים את חיובו מכוח פסק הדין של בית משפט השלום. לכך הוסף שגם אילו היה פורע גרינברג את חובו לזייפר היה מקום לדחות את בקשתו. נטען כי גרינברג אינו זכאי לחזור לשביט, שכן היה ביכולתו להעלות טענת התיישנות נגד זייפר ובכך להביא לדחיית תביעתם נגדו (ולהפטרתו מהחבות האמורה), אך הוא נמנע מלעשות כן.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ