אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ברעם ואח' נ' חבצלת ואח'

ברעם ואח' נ' חבצלת ואח'

תאריך פרסום : 05/06/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום עפולה
3427-01-09
30/05/2013
בפני השופט:
שאדן נאשף-אבו אחמד

- נגד -
התובע:
1. שגיא ברעם
2. שרית ברעם

הנתבע:
1. תומר חבצלת
2. ענת חבצלת
3. זאב חבצלת

פסק-דין

פסק דין

רקע והשתלשלות ההליך

בעלי הדין הינם שכנים המתגוררים בחלקות סמוכות אחת לשנייה בעיר יקנעם. כאמור בתצהירי הנתבעים, הנתבע 3 רכש את זכויותיו בחלקתו בשנת 1996 והעבירם בשנת 2007 לבנו וכלתו, הנתבעים 1 ו- 2. לפי נסח הרישום שצורף לכתב התביעה, התובעים רכשו את זכויותיהם במקרקעין בחלקה הסמוכה בשנת 2008.

בחודש ינואר 2009, הגישו התובעים תביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים משטח בחלקת התובעים, אליה פלשו הנתבעים שלא כדין. עוד עתרו התובעים בגדר תביעה זו לסעד כספי לתשלום דמי שימוש ראויים בסך 16,000 ₪, וכן סעד נוסף למתן צו המורה לנתבעים לסלק ולפרק משטחם את המתקנים והנטיעות שהקימו הנתבעים במקום.

לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים פלשו לחלק משטח התובעים, תפסו בו חזקה, עשו בו שימוש בלעדי והקימו עליו מתקנים ונטיעות ללא רשות התובעים. עוד נטען, כי כל פניותיהם של התובעים אל הנתבעים בדרישה, כי יסלקו ידם מהשטח שאליו פלשו, לא נענו. מכאן התביעה שבפניי.

הנתבעים התגוננו מפני התובענה והעלו טענות מטענות שונות, ובכלל זה הטענה כי הינם ברי רשות בשטח מכוח שתיקת הבעלים, וביקשו את המשך השימוש בשטח ללא הפרעה. עוד נטען כי הנתבעים רכשו את השטח כמו שהוא וכי המתקנים היו בנויים מאז שנות החמישים.

לאחר ישיבת ק"מ הראשונה שהתקיימה ביום 06.09.2009, הודו הנתבעים כי הגדר המפרידה בין החלקות אינה בנויה על קו הגבול וכי הם מחזיקים במקצת משטח חלקת התובעים. משכך, הודיעו הנתבעים ביום 03.11.2009 על סילוק ידם משטח הפלישה שבגינו הוגשה התובענה דנן. אגב כך, המשיך ההליך דנן להתברר, תוך שהצטמצמה המחלוקת בין הצדדים לשני נושאים בלבד: האחד - התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים ; השני – הדרישה לסילוק ופירוק המתקנים הבנויים בשטח הפלישה, הכוללים טרסה וגדר פנימית שהקימו הנתבעים, לטענת התובעים.

לאחר שהתקיימו שלוש ישיבות קדם משפט, ולאחר שניתנה הוראה על הגשת תצהירי עדות ראשית בתיק, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה דיונית, לפיה חזרו בהם התובעים מתביעתם לדמי שימוש ראויים למען שלום בית בין בעלי הדין. עוד הוסכם, כי הצדדים יוותרו על חקירת המצהירים, בכפוף לטענות בדבר עדות שמיעה, סברה ושינוי חזית והדיון יתמקד בשאלה משפטית אחת והיא: "האם זכאים התובעים לדרוש מהנתבעים פירוק וסילוק הגדר והטרסה אשר מצויים בשטחו של התובע, תוך שמירה על טענת הנתבע כי סעד זה לא נדרש בכתב התביעה".

טענות הצדדים בסיכומים

בסיכומיהם, נשענים התובעים על הוראות סעיפים 17 ו-21 (ג) לחוק המקרקעין לביסוס דרישתם לחיוב הנתבעים בהסרת המתקנים וסילוקם על חשבונם של האחרונים. לטענתם, אין רלוונטיות לשאלה אם הנתבעים בעצמם הקימו את הגדר הפנימית והטרסה או שרכשו אותן כמות שהן. אין עוררין על כך, שהנתבעים השתמשו בשטח הפלישה ונאלצו לפנותו רק לאחר פנייה בתביעה לביהמ"ש. לשיטתם, הנתבעים נכנסו לנעלי הבעלים הקודמים, ובכך הפכו בעצמם ל'מקים', כמשמעות מונח זה בסעיף 17 לחוק המקרקעין, כאשר על המקים מוטלת על-פי חוק החובה לסלק את המתקנים או לשאת בעלות סילוקם. עוד נטען כי כניסתו של קונה בנעלי קודמו, אינה יכולה להקנות לו יותר זכויות מאשר אלה שהיו למי שהעביר לו את הזכויות, ולכן כאשר קודמם היה מחויב בסילוק המחוברים או בתשלום עבור הסילוק, לא יכולים הנתבעים שנכנסו בנעליו, כאמור, להיות במצב משפטי עדיף עליו ומופטרים מהסרת המתקנים. בהקשר זה היפנו התובעים לרע"א 6339/97 רוקר נ' סולומון, פ"ד נ"ה(1) 199; ת"א 10087/05 עזבון המנוחה ויקטוריה גבאי נ' גדעון לוי (31.01.09); וכן ע"א 557/76,596/76 בישור בע"מ נ' אולגה טאובה, פ"ד לב (3) 713.

עוד טוענים התובעים, כי הטרסה שהוקמה על ידי הנתבעים באמצעות הנחת בלוקים ואבנים שכוסו באדמה ומשטח דשא, איננה יציבה, האבנים והבלוקים נוטים נטייה חדה ומסוכנת לכיוון ביתם של התובעים וקיים חשש ממשי שהטרסה והאדמה יתמוטטו לכיוון בית התובעים. בנוסף לכך טוענים התובעים, כי היה על הנתבעים להחזיר את המצב לקדמותו, כולל פירוק וסילוק הבלוקים, האבנים, האדמה והגדר שהקימו.

באשר לטענת הנתבעים, כי סעד סילוק הטרסה לא אוזכר בכתב התביעה, טוענים התובעים כי הנתבעים לא חלקו בכתב תשובתם על קיומה של הדרישה לסילוק הטרסה ולא טענו כי הדרישה לא מעוגנת בכתב התביעה. כל שנטען על ידם הוא, כי הרצון לשינוי מתאר השטח יפגע, כביכול, בבני משפחת בן שלמה, שהינם השותפים של התובעים בבית המשותף, על אף שאינם צד להליך דנן. משכך, דין נימוק זה להידחות. עוד טוענים התובעים, כי הסעד של פירוק וסילוק הגדר והטרסה נדרש על ידם בגדר כתב התביעה, כאשר נרשם בכתב התביעה מפורשות כי הם דורשים "לסלק את כל המתקנים והנטיעות שהקימו שם".

בנוסף לסעד סילוק והסרת המתקנים והנטיעות משטח הפלישה, לרבות הנשיאה בעלויות ההסרה, עתרו התובעים גם לחיוב הנתבעים בתשלום הוצאות משפט בגין הצורך בקיום ההתדיינות המשפטית. את הדרישה להוצאות משפט נימקו התובעים בכך, שהתביעה דנן הייתה נחסכת מהם לו נענו הנתבעים לדרישותיהם לפינוי השטח והמתקנים עוד בשנת 2008 בטרם הגשת התביעה, ואשר חזרו עליהן גם במכתב ששיגר בא-כוח התובעים אל הנתבעים ביום 14.05.2008 ואשר כלל לא נדרש ע"י האחרונים. חרף האמור, לא ששו התובעים להגיש את התביעה דנן והמתינו 8 חודשים בטרם פנו לערכאות בחודש ינואר 2009 בדרישה לסילוק ידם של הנתבעים משטח הפלישה והסרת המתקנים והנטיעות שנבנו עליו. גם לאחר הגשת התביעה מיאנו הנתבעים מלפנות את שטח הפלישה, ועשו כן רק לאחר שבית המשפט הביע את עמדתו בעניין זה. רק אז ניאותו הנתבעים לפנות את שטח הפלישה ללא הסרת המתקנים.

מכאן נעבור לטענות הנתבעים.

בפן העובדתי, טוענים הנתבעים כי הנתבע 3 רכש את זכותו בחלקה בשנת 1996 והוא העביר אותה לנתבעים 1 ו-2 בשנת 2007. מנגד, רכשו התובעים את זכותם במקרקעין בשנת 2008, כפי שעולה מנסח הרישום שצורף לתביעה. לטענת הנתבעים, לאחר זמן מה הסתבר להם כי הגדר שהפרידה בין החלקות אינה עוברת על קו הגבול, אלא בתוואי המביא לכך שהנתבעים 2 ו-3 מחזיקים במעט משטח חלקת התובעים. משכך, ולאחר הגשתה של התביעה דנן, סילקו הנתבעים מרצונם את ידם מן החלק השנוי במחלוקת, והחזירו את החזקה בו לתובעים. עוד נטען, כי במעמד הישיבה מתאריך 22.10.12 חזרו בהם התובעים מן הסעד הכספי של תשלום דמי שימוש ראויים. אגב כך, נותרו שני סעדים להתברר, והם התביעה ל"סילוק המיטלטלין" ו"הוצאות משפט".

הנתבעים טוענים, כי הסעד של סילוק הגדר והטרסה הינו בבחינת 'שינוי חזית', לה הם התנגדו כבר בהזדמנות הראשונה, ולכן דינו להידחות. לטענתם, בכתב התביעה לא נתבקש סילוק הגדר והטרסה, אלא רק סילוק "הנטיעות והמתקנים שהקימו הנתבעים". בניגוד לטענת התובע בתצהיר עדותו הראשית, הגדר והטרסה אינן "מיטלטלין", שכן הסעד האמיתי לו עותרים התובעים הינו, הלכה למעשה, ביצוע עבודות עפר בעלות העשויה להגיע לעשרות אלפי שקלים, ולפיכך אין לחייב את הנתבעים להסיר על חשבונם את הגדר והטרסה הקיימות בנכס.

לשיטת הנתבעים, אף אם טענתם לשינוי חזית תידחה, הרי שאין בכך כדי לשנות מעמדתם בדבר הצורך בדחיית התביעה, שכן אין עילה בדין המזכה את התובעים בסעד המבוקש. נטען, כי הנתבעים קיבלו את השטח כמות שהוא, ולא הקימו בו דבר. הטרסה והגדר מצויות בשטח מאז שנות החמישים. התובעים רכשו את השטח בשנת 2008. משכך, לו היו מקבלים את החזקה בכל החלקה מהאדם ממנו רכשו, הרי שהיו מקבלים אותו עם הגדר והטרסה. יוצא, אפוא, שלא קיים עיגון לדרישתם של התובעים להטיל את עלות הסרת המתקנים דווקא על הנתבעים. לגופו של עניין, הפנו הנתבעים לעדותו של עד ההגנה, מר הרצל דינר, אשר מסר כי הגדר והטרסה עומדות במקום משנות ה-50. לשיטתם, עדות זו מהווה הוכחה לכך כי לא הנתבעים הם אלה שהקימו את הגדר והטרסה. במצב שכזה, אין התובעים זכאים לסעד הסילוק האמור.

יתרה מכך, סבורים הנתבעים כי אין בהוראת סעיף 17 לחוק המקרקעין, עליה נסמכים התובעים לביסוס טענותיהם, על מנת להועיל להם, שכן תנאי מקדמי לתחולת הסעיף הוא כי תוכח הפרעה לשימוש במקרקעין. התובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי המתקנים מפריעים לשימושם במקרקעין. בהקשר זה, הפנו הנתבעים לע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן, פ"ד כה (2) 523, בעמ' 528. עוד נטען, כי אין בהוראת סעיף 21(ג) לחוק המקרקעין כדי להושיע לתובעים, מכיוון שהסעד של פיצוי כספי לא התבקש בכתב התביעה, ומכל מקום תנאי מקדמי לקבלתו הוא "הקים אדם מבנה או נטע נטיעות", כדרישת סעיף 21 (א) לחוק המקרקעין, כאשר בענייננו אין חולק כי הנתבעים לא הקימו את המבנה או הנטיעה בשטח.

הנתבעים חולקים גם כן על הסעד של הוצאות משפט. לשיטתם, עיקר הסעד לו עתרו התובעים, היינו סילוק יד משטח הפלישה, התקבל מרצון בסמוך להגשת התביעה (ישיבת קדם המשפט מחודש נובמבר 2009). חרף זאת, התעקשו התובעים משך 3 שנים על ניהול הליך סרק שבגדרו ביקשו שני סעדים, הראשון סעד דמי שימוש ראויים עליו הם וויתרו, כאמור, וסעד הריסת הטרסה והגדר, שאינם זכאים לו (כך על פי הנטען). משכך, סבורים הנתבעים כי לו היו התובעים מפסיקים את ניהול התביעה לאחר קבלת סעד סילוק היד, היו חוסכים לעצמם ולנתבעים הוצאות מרובות, לרבות אגרה ושכ"ט עו"ד. משלא עשו כן, הרי שהוצאות שני הצדדים שקולות, זאת בשים לב לאופן ניהול התובענה ע"י הנתבעים אשר משליך על סוגיית פסיקת ההוצאות. עוד נטען כי לאחר שנקבע התיק לישיבת הוכחות, הזניחו התובעים את תביעתם, לא הגישו תצהירי עדות ראשית במועד, דבר שחייב את דחיית ישיבת ההוכחות שנקבעה. יתרה מזו, לאחר שניתן לתובעים הסעד העיקרי של סילוק ידם של הנתבעים משטח הפלישה הפכה התביעה דנן להליך סרק ובו נדרשו סעדים שאינם ראויים. התובעים זלזלו בניהול ההליך, תוך שהם גורמים לנתבעים הוצאות וטרחה מיותרים. יש בכל אלה, כך טענת הנתבעים, כדי להביא את בית המשפט לחיוב התובעים דווקא בתשלום הוצאות משפט לטובת הנתבעים.

דיון ומסקנות

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ