בקשה לרשות ערעור, שנדונה כערעור, אשר נסבה על השאלה מי מוסמך לדון בטענות כנגד הסכם ממון בין בני זוג שאושר על פי חוק יחסי ממון

בתוקף סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, החלטתי לדון בבקשה
המונחת לפניי כבערעור.

ערה אני לעובדה, שבא-כוח המשיב לא נתן הסכמתו, שבמקרה כזה תהווה תגובתו סיכומים
בכתב, אולם לאור התוצאה, שאליה אני עתידה להגיע, לא תיפגע בכך זכות מזכויות שולחו.

ספק בלבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני-זוג במעמד של שופט, דיין או עורך
נישואין )בלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור(, יכול בן-זוג להישמע בטענה, שכרת את
ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת, תתרוקן לכאורה מתוכנה
הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח, שבני הזוג יבינו הבן היטב את
תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון. אולם בשבתי לדין כדן יחיד, מעדיפה אני להשאיר שאלה זו
לעת מצוא, שכן אין ההכרעה בה חיונית כדי לפסוק בערעור שלפניי.

תפקידו של נותן האישור - יהא זה שופט או דיין או עורך נישואין - הוא פורמאלי גרידא,
וכך אמנם נקבע בהרכב מורחב של בית-משפט זה : ע"א 1( 640/82..

הבדלי הגישה בין שופטי ההרכב סבו רק על השאלה, אם השופט )או הדיין( חייב לברר - ולו
גם לכאורה - כי בעלי הדין הניצבים לפניו הם אכן "בני-זוג" נשואים כדין, או שמא
)כדעת הרוב( אפילו לשאלה זו אין צורך להידרש. לענייננו קובע, כאמור, שהתפקיד הוא
טכני-אינסטרומנטלי. לפיכך, אילו היו בעלי הדין שלפניי פונים לקבלת אישור לבית-משפט
מחוזי ולא לבית הדין, ואחר-כך היו מופיעים לפני בית הדין הרבני.

מציגים לפניו את הסכם הממון המאושר ומבקשים - על יסוד הסכם זה - לסגור את תיק