אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בנק מזרחי טפחות בעמ נ' עבד אלקאדר ואח'

בנק מזרחי טפחות בעמ נ' עבד אלקאדר ואח'

תאריך פרסום : 28/04/2013 | גרסת הדפסה
תא"ק
בית המשפט המחוזי נצרת
61575-01-12
17/04/2013
בפני השופט:
יוסף בן-חמו

- נגד -
התובע:
בנק מזרחי טפחות בע"מ
הנתבע:
1. מוחמד עבד אלקאדר
2. מוסטפא עבד אלקאדר

החלטה

פתח דבר:

לפניי שתי בקשות רשות להתגונן שהגישו הנתבעים, מר מוחמד עבד אלקאדר (להלן: "הנתבע 1") ואחיו, מר מוסטפא עבד אלקאדר (להלן: "הנתבע 2"), כנגד תביעת התובע, בנק מזרחי טפחות בע"מ, (להלן: "התובע" ו/או "הבנק"), הנסבה על סך של 20,000,000 ₪ (לצרכי אגרה).

על פי הנטען בכתב התביעה, בין השנים 1999-2003 העמיד הבנק לחברת מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ (להלן: "החברה"), המצויה בשליטתם של הנתבעים, במסגרת שורה של הסכמי הלוואה, אשראים להקמת תשעה פרויקטים. במסגרת ההסכמים ערבו הנתבעים לפירעון האשראים שקיבלה החברה מהבנק ולמילוי אחר חובותיה במועדם והתחייבו לשלמם לבנק מיד עם דרישתו הראשונה. כמו כן, חתמו הנתבעים כערבים על כל הסכמי השעבוד שנחתמו בין החברה לבנק. לטענת הבנק, במהלך השנים הפרה החברה את ההסכמים ולא הצליחה לעמוד במועדי הפרעון של האשראי שנתן לה ביחס למספר פרויקטים ובתחילת שנת 2006 הגיע חוב הפיגורים שלה לסכום של עשרות מיליוני ₪. כתוצאה מכך העמיד הבנק לפירעון מידי את יתרת חובה לו, אשר ביום 30/01/06 עמד על סך כולל של 87,795,963 ₪, אולם החברה לא פרעה את חובותיה ולא תקנה את הפרותיה, לפיכך ביום 04/09/06 פתח הבנק תיק הוצל"פ נגדה ומונה כונס נכסים על זכויות מסוימות שלה ששועבדו לו. במהלך שנת 2008 החלו הבנק והחברה לנהל מו"מ ארוך ומורכב, וביום 17/03/09 נחתם ביניהם הסכם פשרה, על פיו התחייבה החברה לשלם לבנק סך של 54 מיליון ₪ בהתאם ללוח זמנים ותשלומים שנקבעו מראש ומכל מקור שייראה לו, בין היתר, באמצעות מימוש נכסים השייכים לחברה, וההסכם אושר על ידי בית המשפט. לטענת הבנק, החברה הפרה את הסכם הפשרה ועל כן הוא חידש את הליכי מימוש הזכויות במקרקעין שונים ששועבדו לו והגיש את התביעה נשוא הבקשות שבפניי.

ביום 01/02/12 הוריתי, לבקשת הבנק, על מתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד על הנכסים ו/או הזכויות ו/או החשבונות ו/או הכספים של המשיבים עד לסך של 20,000,000 ₪ וביום 25/11/12 הוריתי לבקשת הבנק על הרחבת צו העיקול הזמני על כספים נוספים, לפי בקשתו.

בדיון שנערך בפניי ביום 27/01/13 נחקרו שני הנתבעים, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית בתמיכה לבקשותיהם, וכן רו"ח מר חרבג'י אוסאמה, אשר חוות דעת חשבונית מטעמו הוגשה על ידי הנתבע.

טענות המבקשים:

תמצית טענות הנתבע 1:

הנתבע 1 טען כי בהסכם הפשרה נקבע כי כל ההליכים האחרים שננקטו לשם גביית החוב יוקפאו כל עוד ההסכם בתוקף. בעקבות זאת, הוקפאו כל הליכי ההוצל"פ וכינוס הנכסים בהם נקט הבנק לפרעון החוב והוא כמנהל ובעלים של החברה התחיל במאמצים עילאיים לגייס את הסכומים המוסכמים, בין היתר, על ידי מימוש חלק מהנכסים על פי הסכם הפשרה, תוך שהוא עומד בלו"ז שנקבע ואף מקדים אותו.

הנתבע 1 טען כי ההכרעה בשאלת ההפרה של הסכם הפשרה, אם היתה הפרה ומי הפר, תלויה ועומדת בפני ערכאות משפטיות וכן בהליך בוררות וכי מזה זמן מתקיימים הליכים משפטיים אשר נושאי המחלוקת בהם זהים למחלוקת נשוא תביעה זו וההכרעות בהם ישליכו ישירות על הסוגיות העולות בה, לכן הגשתה מהווה שימוש לרעה ובחוסר תום לב בהליך המשפטי ויש להורות על מחיקת ההליך ולחילופין על הקפאתו עד שיוכרעו ההליכים המקבילים. כמו כן, לטענתו, כל עוד לא הוכרעו הליכים אלו, חזקה שאין הפרה ולכן אין לתביעה זכות קיום ויש לדחותה על הסף ולחילופין להקפיאה.

הנתבע 1 טען כי החברה המשיכה לקיים את מלוא התחייבויותיה על פי הסכם הפשרה ואף מעבר לכך וכי טענות הבנק לעניין הפרת ההסכם על ידה הינן טענות כלליות, סתמיות ובלתי מפורטות והבנק וכונס הנכסים מטעמו הם אלו אשר הפרו את הסכם הפשרה והתנהלו בחוסר תום לב ובמעשיהם ו/או מחדליהם הערימו קשיים על החברה לממש את הוראות ההסכם והפרו את הדין ובכך גרמו לו ולחברה נזקים רבים ואף מטעם זה יש לפטור אותו מכל חיוב.

הנתבע 1 טען כי חרף התחייבותו, לא העביר הבנק 2 הסכמים שהיו אמורים לפרוע סך של מעל 5 מיליון ₪ לאישור לשכת ההוצל"פ במועד שנקבע ובעקבות זאת הם לא אושרו והנתבע 2 הוציא בינתיים צו מניעה כנגד הבנק לעיכוב אישור ההסכמים. לטענתו, הבנק אף לא אישר מכירת חלקות קרקע בשפרעם ובחדרה שבבעלות החברה, אשר היוו מקור לכיסוי חלק מיתרת החוב לפרעון והריבית הרבעונית שבה חוייבה החברה בגינו, תוך הצבת תנאים המפרים את הסכם הפשרה. כמו כן, לטענתו, כונס הנכסים לא פעל לגביית דמי שכירות על פי הסכם שכירות שהוא עצמו חתם עם שוכר בשפרעם, אשר אף בזז את המושכר ונטל ממנו ציוד השייך לחברה בהיקף של מאות אלפי ₪ וכן לא הושבו לחברה הוצאות ניכרות בהיקף של מאות אלפי ₪ שהוציאה לשם ניהול הנכסים שהניבו דמי שכירות שהועברו במלואם לידי הבנק, זאת בניגוד להסכם הפשרה והבנק אף מנע מצדדים שלישיים להעביר לידי החברה כספים השייכים לה.

הנתבע 1 טען כי במועד ההודעה על ההפרה עמדה יתרת החוב לפירעון על פי ההסכם על פחות מ-24 מיליון ₪, כאשר עדיין נותרו בבעלות החברה נכסים העולים בערכם באופן ניכר על יתרת החוב לתשלום על פי ההסכם.

הנתבע 1 טען כי בהתאם לחוות דעת חשבונאית שהוגשה יתרת חוב החברה לבנק נכון ליום 28/11/12 עומדת על סך של 18,372,966 ₪ ויתרה זו הינה מוכנה לשלם במסגרת הסכם הפשרה אשר לא הופר על ידה ונותר בתוקף על כל המשתמע מכך. לפיכך, אין הבנק זכאי לסכום הנתבע על ידו מהחברה, קל וחומר ממנו כערב להתחייבויותיה שלא הופרו כאמור.

הנתבע 1 טען כי חוות דעת המומחה מטעמו לפיה יתרת חוב החברה עומדת על כ-18 מיליון ₪ התייחסה לחודש נובמבר 2012, דהיינו כעשרה חודשים לאחר הגשת התביעה ובקשת הרשות להתגונן, תקופה במהלכה לא שקט הכונס על שמריו ומימש נכסים נוספים של החברה שחלק מתמורתם התקבל בפועל וחלק טרם התקבל מטעמים שאינם קשורים בחברה. יתרה מכך, במהלך החקירה הסתבר, על בסיס חוות הדעת החשבונית מחד ומתשובתו לב"כ הנתבע 2 מאידך, כי לאחר הגשת התביעה מימש הכונס נכסים נוספים של החברה בסכום של כ-21 מיליון ₪ ולכן ברי כי למעשה לא נותר כל חוב של החברה לבנק, בהסתמך על הסכם הפשרה, עובדה נוספת התומכת בבקשת הרשות להתגונן.

הנתבע 1 ביקש להצטרף לטענות שהועלו על ידי הנתבע 2 בדבר התיישנות, פקיעת הערבות, ביטולה, זניחתה והפרות חובות הבנק כלפיו.

תמצית טענות הנתבע 2:

הנתבע 2 שהוא אחיו של הנתבע 1, טען כי הנתבע 1 הינו הבעלים של 60% ממניות החברה ומנהלה ואילו הוא הבעלים של יתרת המניות וכי בשנת 2005 הוא והנתבע 1 החלו בהליך של היפרדות, במהלכו חתמו על הסכם היפרדות ומאז אין הוא עובד יותר בחברה והוא מודר מכל ענייניה.

הנתבע 2 טען כי דין התביעה נגדו להידחות מחמת התיישנות, מאחר שהבנק לא פירט בתביעתו בגין איזו הלוואה נוצר כל חוב ומתי וכל חוב שנוצר לפני ה-31/01/05 התיישן לפחות כלפיו. לטענתו, החובות בגין ההלוואות נוצרו, למיטב ידיעתו, מעל לשבע שנים עובר להגשת התביעה, עוד בראשית שנות האלפיים, וכבר בשנת 2004 פעל הבנק כנגד החברה בגין הפרת הסכמי ההלוואה ואף בכתב התביעה נאמר כי "במהלך השנים" שקדמו לתחילת 2006 הפרה החברה את התחייבויותיה וחוב הפיגורים הגיע בתחילת שנת 2006 לסכום של עשרות מיליוני שקלים".

הנתבע 2 טען כי גם אם ייקבע כי תביעת הבנק כנגדו לא התיישנה, כולה או חלקה, הרי שהשיהוי בו נקט הבנק בהגשת התביעה נגדו הינו שיהוי בלתי סביר בעניינו, אשר גרם לו נזק רב.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ