אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בנק לאומי נ' שלמי עד בע"מ

בנק לאומי נ' שלמי עד בע"מ

תאריך פרסום : 07/03/2011 | גרסת הדפסה
ה"פ
בית המשפט המחוזי ירושלים
570-00
07/03/2011
בפני השופט:
חנה בן עמי

- נגד -
התובע:

הנתבע:
1. בנק לאומי לישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד צ' ראנד

החלטה

זהו גלגול נוסף, רביעי במספר, של הסכסוך שעניינו כספי הלוואה שהעבירו המבקשים, שלוש חברות בע"מ ושני אנשים פרטיים, לחברת שלמי עד בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה"), בשנת 2000, לצורך המשך פעילותה בתקופה בה הוקפאו ההליכים נגדה.

הרקע העובדתי והדיוני פורטו בהרחבה בהחלטתי מיום 3.9.09 בבש"א 6827/07 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), ולהלן יובאו עיקרי הדברים:

1.החברה, המצויה בהליכי פירוק, עסקה בעבר בביצוע עבודות עפר ופיתוח תשתיות עבור גורמים פרטיים וציבוריים. במהלך שנת 1999 נקלעה החברה לקשיי נזילות, וביום 24.2.00 הורה בית המשפט על הקפאת ההליכים נגדה, ומינה לה נאמן זמני ומנהל מיוחד לצורך ניהול החברה וביצוע תוכנית ההבראה שהוצעה על ידה.

2.לאחר מתן צו הקפאת ההליכים, העמידו המבקשים לרשות הנאמן הלוואה בסך של 425,000 ₪ לצורך ניהולה בתקופת ההקפאה. זאת, בתנאי שתינתן עדיפות ראשונה להחזרתם, ושיראו בכספים אלה הוצאות שהוצאו במהלך הקפאת ההליכים. על יסוד האמור הגישו הנאמן והמנהל הזמני, בהסכמת הנושה המובטח – הבנק (להלן: "הבנק"), בקשה למתן הוראות בה ביקשו את אישור בית המשפט של פירוק למהלך דלעיל (בש"א 2073/00). בהחלטה מיום 28.3.00 נעתרה הבקשה, תוך שנקבע כי החוב בגין כספי ההלוואה, וכן הלוואה נוספת שאינה נשוא העניין דנן, יהיה מובטח בעדיפות ראשונה, וכי התנאים בהם התנה הנושה המובטח את הסכמתו לכך – שלא פורטו בהחלטה – מקובלים על בית המשפט.

למען השלמת התמונה יצוין, כי בדיעבד התברר שהתחזיות האופטימיות בהסדר הנושים לא התממשו. החברה לא קיבלה עבודות חדשות ולא יכלה לעמוד בהחזרי התשלומים כמפורט בהסדר. נוכח האמור בוטלו הסדר הנושים והקפאת ההליכים בהחלטה מיום 3.12.00, והחברה כיום מצויה בהליכי פירוק.

3.בין השנים 2001-2007 התנהלו הליכים משפטיים שונים בין הצדדים לעניין כספים אלו. בין ההליכים נמנית בקשה למתן הוראות שהוגשה על ידי המבקשים דנן (בש"א 5198/01), בה עתרו להחזרת הכספים. על ההחלטה בבקשה זו, כמו גם על מספר החלטות אחרות, הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון (ע"א 1728/01, 1836/01). בפסק הדין שניתן בהם נקבעו ממצאים שונים לעניין המחלוקת בין הצדדים, כפי שפורטו בהרחבה בהחלטה מיום 3.9.09. הקביעה העיקרית לענייננו היא, כי הסכמתו של הבנק למתן עדיפות ראשונה לכספי ההלוואה הייתה בתנאי שבמסגרת הסדר הנושים יובטחו לו תנאים מסוימים – כפי שארע בפועל – ולא במימוש התנאים. ממילא, כך נקבע, אין בעובדה כי התחזיות האופטימיות לא התממשו, והסדר הנושים כשל, כדי לאפשר לבנק לחזור בו מהסכמתו האמורה (להלן: "פסק הדין בערעור").

4.משהכספים לא הוחזרו, הוגשה על ידי המבקשים דנן בקשה למתן הוראות (בש"א 6872/07), בה עתרו להחזרת הכספים.

בהחלטה מיום 3.9.09 קבעתי, בהמשך לקביעות בפסק הדין בערעור, כי הסכמתו של הבנק למתן עדיפות ראשונה לכספי ההלוואה הותנתה בהכנסת תנאים מסוימים להסדר הנושים, שעיקרם תשלום חובות בסך כולל של 800,000 ₪ לבנק, ולא במימוש תנאים אלה. בהתייחס לכך, מאחר שהתנאים הוכנסו להסדר הנושים – אף כי הוא כשל, מסיבות אלה ואחרות – אין הבנק יכול להתנער מהסכמתו למתן עדיפות לכספי ההלוואה.

לעניין מקור הפירעון לכספי ההלוואה נקבע, כי יש לראות בהקטנת ערבויות הביצוע שהונפקו לטובת משרד הביטחון, בהיקף של למעלה ממיליון ₪, כתקבול לקופת הכינוס. זאת בהתבסס על כך שהחברה ביצעה מספר עבודות בינוי עבור משרד הביטחון (פרויקט "חברון" ו"נבי מוסא"), במסגרתן הונפקו לטובת האחרון ערבויות ביצוע בסכומים של למעלה משני מיליון ₪ על ידי הבנק, וכאשר אין חולק כי אילולא היו העבודות מפסיקות, היה משרד הביטחון זכאי לחלט הערבויות האמורות, וכפועל יוצא מכך היתה קמה לבנק הקמת זכות תביעה כנגד החברה, בין במישרין ובין באמצעות מימוש הנכסים המשועבדים לטובתו -

"המשך העבודות, בין היתר באמצעות הכספים שהועברו על ידי המבקשים, הביא להגדלה רעיונית של הנכסים בקופת הכינוס, ולהטבה מיידית לבנק. אילולא היו העבודות ממשיכות, היו הערבויות מחולטות, והנושה המובטח היה זכאי לממש את הנכסים המשועבדים לטובתו. לא למותר לציין, כי נוכח הקטנת הערבויות, יכול היה הנושה המובטח גם לקבל את הסך של 398,000 ₪ מתוך התקבולים שהועברו על ידי משרד הבטחון, ושניתנו עבור עבודות שבוצעו קודם להסכם ולתקופת הקפאת ההליכים" (סעיף 11 להחלטה).

על יסוד כל האמור קבעתי כי המבקשים זכאים לקבלת סכומי ההלוואה מקופת הכינוס, כשהם משוערכים החל מיום הקטנת הערבות.

עוד כפי שנקבע, "ככל שהכספים המצויים בקופת הכינוס אינם מספיקים לתשלום הסכום האמור, עומדת בפני המבקשים האפשרות לנקוט הליך במישרין כנגד הנושה המובטח, שנהנה באופן ישיר מהכספים שהוזרמו לקופת הכינוס באופן שהערבויות אותן היה חייב לשלם למשרד הבטחון הוקטנו, וזאת מכוח דיני עשיית עושר".

יצוין, כי כלל הצדדים להליך הגישו לבית המשפט העליון ערעור על ההחלטה דלעיל (ע"א 7883/09).

5.משהוברר כי קופת הכינוס ריקה, פנו המבקשים בבקשה דנן (בקשה 32), בה עתרו כי בית המשפט יורה לנושה המובטח להשיב להם את ההלוואות שהעמידו לנאמן הזמני ולמנהל המיוחד.

כאן המקום לציין, כי בין המשיבים לבקשה צורף גם כונס הנכסים, כמשיב פורמאלי.

לטענת המבקשים, מאחר שהטענות המשפטיות והעובדתיות העומדות בבסיס ההליך נפרסו, נדונו והוכרעו במסגרת ההחלטה הראשונה, מדובר בהכרעה מחייבת במעמד של מעשה בית דין כלפי כל הצדדים להליך, ובכללם הבנק. במסגרת הסוגיות שהוכרעו, כך נטען, נכללה השאלה האם משרד הביטחון היה רשאי – או עשוי - לחלט את הערבויות אילולא הועמדו ההלוואות על ידי המבקשים, וגם השאלה האם הבנק נהנה מהקטנת הערבויות, שכן הוא לא נזקק לשלם את תמורת מימושן למשרד הביטחון, וכפועל יוצא מכך, לא פחת ערכו של הרכוש המשועבד בידיו.

בנוסף חזרו המבקשים באריכות על הטענות שהועלו על ידם במסגרת ההליך הקודם, לעניין הרקע העובדתי לתשלום כספי ההלוואה, וההטבה שצמחה לנושה המובטח כתוצאה מתשלום הכספים.

6.בתשובה הגיש הבנק בקשה למחיקת ההליך על הסף, בטענה כי הוא אינו מתאים למסגרת הדיונית של בקשה למתן הוראות, וזאת משני טעמים: האחד, ההליך אינו מופנה כלפי צד אינהרנטי להליך הפירוק, כגון כונס נכסים, מפרק וכיוצא באלה. השני, כי לצורך ההכרעה בו נדרשת הבאת ראיות בשאלה מהם התנאים בהם התנה הבנק את הסכמתו למתן עדיפות ראשונה לכספי ההלוואה, כאשר "בכוונת הבנק להוכיח את התנאים שרק בכפוף להם ניתנה זכות קדימה למבקשים והוכחה זו תהיה כרוכה מן הסתם בהבאת ראיות שונות כולל העדת עדים שקבעו בזמנו את התנאים. לפיכך אין ההליך מתאים להליך של בקשה למתן הוראות ועל המבקשים לנקוט בהליך של תביעה רגילה".

באשר לקיומו של מעשה בית דין ביחס לתנאים אלה טען הבנק, כי משעה שהוגש ערעור על ההחלטה הראשונה, הממצאים שנקבעו בה אינם יוצרים מעשה בית דין כלפיו. מה גם, שכנטען, הוא לא היה צד להליכים בבית המשפט של פירוק שעליהם הוגשו הערעורים (בשנת 2001) לבית המשפט העליון, וממילא הקביעות בפסק הדין בערעור אינן מחייבות אותו.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ