אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום ואח'

בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום ואח'

תאריך פרסום : 22/04/2014 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי באר שבע
13439-11-13
08/04/2014
בפני השופט:
אריאל ואגו

- נגד -
התובע:
בנק לאומי למשכנתאות בע"מ
הנתבע:
1. אסתר סעדה
2. הסוכנות היהודית לארץ ישראל
3. מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום
4. זהר כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ
5. סעדה דב
6. סעדה אסתר

פסק-דין

פסק דין

זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע (כב' השופטת ע. קויפמן), שניתן ביום 29.8.13, בת.א 1060/08.

כפי שיובהר - ערעורו של הבנק הוא למעשה מעין בקשה להבהרת פסה"ד של בימ"ש השלום ולשנוי מסוים בניסוח התוצאה. אין נטען כי נפלה טעות בקביעות ובהכרעה לגופה, כפי פרשנותו של הבנק את אשר נפסק. המשיבה 1 מתנגדת ל"הבהרה" המבוקשת, שכן הותרת הפסק כמות שהוא מיטיבה עם גישה פרשנית של האמור בו, שתכביד על הוצאתו לפועל כלפיה. הדברים יובהרו להלן.

הערעור הנגדי, שהוגש ע"י משיבה 6, עניינו דחיית התיישנות שהעלתה משיבה זו. בא-כוחה הודיע שאם יתקבל ערעורו של הבנק ביחס למשיבה 1, לא תעמוד מרשתו על ערעורה, ותסכים לדחייתו.

בימ"ש השלום דן בתביעות הדדיות שהוגשו על-ידי המערער ועל-ידי המשיבה 1, ועניינם עסקת מכר של משק, לרבות בית מגורים, במושב זוהר, אשר נעשתה ביום 7.5.89, בין המשיבה 1 ובעלה המנוח, כמוכרים, ובין המשיבים 5-6, בנה וכלתה דאז, שהיו הקונים (שמות שתי המשיבות זהים - אסתר סעדה. כדי למנוע כל תקלה ואי הבנה יודגש שאסתר סעדה, המשיבה 1, היא זו שהיתה בעלים במשותף במשק שנמכר לבנה ולכלתה לשעבר, ואסתר סעדה, המשיבה 6, היתה אחד הרוכשים לפי הסכם המכר, לצד בעלה דאז דב סעדה, בנה של המשיבה 1). במסגרת העסקה נטלו הקונים הלוואה בנקאית מהבנק המערער, ולשם הבטחתה, הצדדים לעסקה חתמו על מסמכי התחייבות שונים, כמקובל אצל הבנק, לרבות בהקשר מישכון זכויות המשיבים 5-6 שעל-פי הסכם המכר. ביום 17.6.96 נרשם משכון על זכויות המשיבה 6 ובעלה דאז, בנכס דנן, מכח ייפוי כח בלתי חוזר שנתנו לבנק בשעתו. משההלוואה לא נפרעה כסדרה, פעל הבנק למימוש המשכון, ובשנת 2001 החליט רשם ההוצל"פ למנות כונס נכסים על זכויות המוכרים במשק.

המשיבה 1 (שבעלה המנוח נפטר בשנת 1999), הגישה תביעה לסעד הצהרתי על בטלות הסכם המכר ולמחיקת מישכון זכויותיה במשק. הכונס הגיש תביעה נגדית, כספית, לעניין ההלוואה שלא נפרעה, ולאכיפת המכר, על-מנת שמישכון המשק ימומש.

לאחר שמיעת הראיות, ניתן פסק דינו המנומק והמפורט של בימ"ש השלום, ולפיו הסכם המכר היה פיקטיבי לחלוטין, ונכרת למראית עין בלבד, מתוך קנוניה של המוכרים והקונים כאחד, לקבל, מכוחו, את ההלוואה הבנקאית מהמערער דהיום, על-מנת להשקיע כספי ההלוואה בעסקו של המשיב 5, בנה של המשיבה 1, שלימים נקלע להליכי פשט"ר. קביעה זו, שנפקותה היא הכרזת הסכם המכר כבטל, אינה במחלוקת כיום. לצד זה, נתקבלה התביעה הכספית שהגיש הבנק כלפי הצדדים, אך זה אינו רלוונטי לענייננו. תביעת הבנק לאכיפת ההסכם נדחתה, ללא הנמקה מהותית, משום שתוצאה זו התחייבה מהכרזת החוזה כבטל מעיקרו.

עוד נפסק, וזו ליבת העניין כעת, שמאחר שהבנק הוא בגדר צד ג', שהסתמך בתום לב על קיום החוזה, עובר למתן ההלוואה, המובטחת במשכון כאמור, הרי, אין זכותו נפגעת מבטלות ההסכם, וחל לגביו הסיפא של סעיף 13 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, ולפיה: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום ההסכם".

תוך יישום פסיקה של בתי-המשפט, בעבר, במקרים דומים, קבעה כב' השופטת קויפמן, כי: "... משנקבע כי מדובר בחוזה למראית עין שנעשה תוך שיתוף פעולה... על מנת לקבל הלוואה מהבנק, הוא בטל ביחס לצדדים לו. הואיל והבנק הוא צד שלישי תם לב, הזכויות שרכש הבנק בהסתמך על ההסכם נותרות בעינן ועל כן יש להותיר את המשכון על כנו" (פסקה 22 של פסה"ד השלום).

יוטעם, שקביעותיו העובדתיות של בימ"ש השלום, כמו גם המסקנות שהוסקו מהן, ושתמציתן, הרלוונטית לנדון כעת הוצגה לעיל, אינן נתונות לערעור כיום, והן חלוטות.

בפרק "סיכום והוראות אופרטיביות", החותם את פסה"ד, שב ביהמ"ש והורה, שהתביעה נגד הבנק תידחה וכי "המשכון הרשום לטובתו על הנכס יעמוד בתוקפו".

אולם, ניסוח זה הכביד על הבנק, בבואו להמשיך בהליכי מימוש המשק, באמצעות כונס הנכסים, לשם גביית כספי ההלוואה מתוך הבטוחה הזו. כזכור, מושכנו הזכויות החוזיות של הרוכשים. זכויות אלה הוכרזו כבטלות, שהרי החוזה נכרת למראית עין. לכאורה, מימוש המשכון הרשום על זכויות אלה אינו יכול להועיל לבנק, מששוב אין למשיבים 5-6 זכויות כלשהן כלפי המוכרת - משיבה 1, ואף אין להם עוד זיקה לנכס המקרקעין גופו, מכח אותו חוזה. הבנק פנה לבימ"ש השלום וביקש להורות על תיקון "טעות סופר" בפסה"ד, כך שיאמר שהמשכון הרשום לטובת הבנק על הנכס יעמוד בתוקפו "כאילו הסכם המכר לא בוטל". משבקשת הבנק נדחתה, הוגש הערעור, שמטרתו הוספת המילים הללו לנוסח הפסק. יוער, שכנראה ביהמ"ש קמא סבר, בטעות, שאין כלל צורך בתיקון שהתבקש, שכן כונס הנכסים בהוצל"פ מונה גם על זכויות המוכרת, משיבה 1, במשק. הבנק הבהיר בהליך הערעור, כי בתחילה אכן היה מינוי כזה, אך הצו תוקן, באשר לא היה משכון תקף על זכויות המשיבה 1 במשק. מינוי הכונס מצומצם לזכויות החוזיות של הקונים בלבד. בקשת התיקון סורבה על-ידי בימ"ש השלום גם מהטעם שהסעד, בניסוחו המתוקן, כלל לא התבקש בתביעת הבנק, כפי שהוגשה. בכך יש ממש, ואתייחס לאמור בהמשך.

הבנק טוען, איפוא, שהגם שביהמ"ש התכוון לשייר לו את זכותו לפעול למימוש המשכון, גם בדרך של ירידה לנכס המקרקעין, שהזכויות בו רשומות ע"ש המשיבה 1, התוצאה, בשל הניסוח הקיים, היא הפוכה. נבצר מהבנק להגיע אל הנכס ולממשו, שכן זכויות הקונה, שמושכנו, חדלו להתקיים משהחוזה הוכרז כבטל. נוצר "ניתוק" מוחלט של הזיקה בין קוני הנכס לנכס עצמו, זיקה שהיתה קיימת מכח החוזה, שלו קויים ונאכף, היה מאפשר למשיבה 6 להירשם כבעליו, ולבאים מכוחה היה מאפשר לרשום משכון או משכנתא על אותה זכות בעלות. על-מנת להגיע לנכס ולממשו יש להכיר בפיקציה, שלפיה חוזה המכר מוסיף לעמוד בתוקפו, כאילו לא הוכרז כבטל, בכל האמור במישור זכויות הבנק כלפי המשיבה 1.

יש להעיר, שפורמאלית, אפשר שלא היה צורך כלל בהגשת הערעור. כאשר הוגשה פסיקתא לחתימת ביהמ"ש, מטעם הבנק, היא כללה כבר את התוספת, הגם שנדחתה הבקשה להוסיפה. ביהמ"ש אישר את הפסיקתא, ואף צד לא מחה על כך. יוצא, שהמודיפיקציה המבוקשת בערעור - כבר נעשתה בפועל, הגם שלא בדרך המלך, ולכאורה - תוך התעלמות ועקיפת ההחלטה שדחתה את בקשת התיקון. הסבתי שימת לב הבנק לקיומה של הפסיקתא האמורה, לאחר שהערעור הנוכחי הוגש. הבנק הבהיר שנפלה שגגה מטעמו עת נוסחה הפסיקתא, וכי לא היה ער לכך. הבנק עמד על ליבון הערעור והכרעה בו, על מנת שתיקון פסה"ד קמא, ככל שהערעור ייעתר, יעשה כהלכה ולא בדרך של "מחטף אקראי". גישה זו ראויה והגונה בעיני, ויפה נהג הבנק, הגם, שבמישור הדיוני הצרוף, כל עוד לא בוטלה הפסיקתא החתומה, בנוסח שהעניק לבנק, בפועל, את כל שדורש הוא בערעור, ספק אם ההליך הערעורי היה מחויב המציאות.

הבנק טוען, בערעורו, שכוונת בימ"ש השלום היתה לאפשר ירידה לנכס המקרקעין במסגרת הליכי מימוש המשכון. אמנם, בדרך כלל בנק אינו יכול לרדת ישירות למקרקעי המוכר (הפסיקה דנה בעיקר בעסקאות של דירות מגורים) במקרה של ביטול הסכם מכר, אולם, לפי ההלכה שנקבעה לנדון, הלכת "שטיינמץ", דברים אמורים בעסקאות אמת בין שני צדדים זרים (רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק משכן, פ"ד נו(5) 593). אולם, כאשר מדובר בחוזה למראית עין שתכליתו להונות את הבנק ולהוציא ממנו כספים, חל חריג, ולפיו הבנק תם הלב יכול לרדת במישרין לדירתו של המוכר שנטל חלק בקנוניה נגדו. זוהי הלכת "שפייזמן" המחריגה את הלכת שטיינמץ במקרים המתאימים (ע"א 1679/01 משכן בע"מ נ' שפייזמן, פ"ד נז(2) 145).

הלכה זו נתאשרה והורחבה בפרשת "חליו" (ע"א 3379/07 אביבה חליו נ' משכן בע"מ, מיום 6.4.09), שם פסק הרכב השופטים כי "עיקר הוא כי אין לאפשר למי שהערים על בנק כדי לזכות בהלוואה, ובמשך שנים ארוכות נהנה מפירותיה מבלי להשיבה, ליהנות מסעד הצהרתי שיגן עליו מפני המלווה".

יישומן הנכון של הלכות אלה, לשיטת הבנק, מחייב הוספת האמירה לפסק דינו של בית משפט השלום, שלפיה מימוש המשכון על זכויות הקונה, משיבה 6, כלפי המוכרת, משיבה 1, ייעשה כאילו חוזה המכר נותר בעינו ועל כנו, על כל הנפקויות הנגזרות מכך.

המשיבה 1, באמצעות עו"ד מיטלר, מתנגדת לקונסטרוקציה זו, וטוענת שאין היא נכנסת לגדרי החריגים להלכת שטיינמץ. אין מדובר בקנוניה כלל, ומרשתו לא נמצאה חסרת מהימנות וחסרת תום לב, אלא פעלה מחוסר ידיעה על מה היא חותמת, והקנוניה האמיתית לא נעשתה מטעמה. חלקה בעסקה, בהיותה אישה מבוגרת עם קשיי שפה, היה בחתימה פורמאלית על מסמכים שאת תוכנם לא ממש הבינה. עוד היא טוענת, שאין מקום להפוך את הזכות החוזית גרידא שיש לקונים כלפי המוכרים, ושעליה ניתן המישכון לבנק, לזכות קניינית המאפשרת ירידה לנכס גופו, ובכך לאפשר "קיצור הליכים" לבנק המלווה, תחת פעולה למימוש החוב הכספי בדרכים המקובלות. עוד טוען עו"ד מיטלר, שהבנק התרשל בניסוח כתבי ההתחייבות עליהם החתים את הצדדים, עובר למתן ההלוואה, וכי יכול היה להגן על האינטרסים שלו ועל ביצור אופי המשכון שדרש לרשום, בצורה טובה מכפי שנעשה, ואין לו להלין אלא על עצמו.

המשיבה 6, כאמור, סבורה שהתביעה הכספית נגדה התיישנה, ושלא בדין נדחתה טענה זו בבימ"ש השלום. ככל שערעור הבנק יתקבל, ויאופשר לו לרדת אל הנכס - המשק, ומימוש פסק הדין הכספי נגדה יהא בעדיפות נמוכה מצד הבנק, אין היא עומדת על בירור ערעורה הנגדי.

לאחר עיון בחומר המונח לפני, ושמיעת טיעוני הצדדים, אני סבור שהדין עם הבנק, וכי יש לקבל ערעורו.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ