בנק לאומי לישראל בעמ ואח' נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה כספית סביב תביעה מכוח פוליסת ביטוח רכב.

זהות הצדדים ורקע כללי מוסכם –

עסקינן במסכת עובדות אשר ראשיתה בתאונת דרכים שארעה לתובע מס' 2, אייל זכריה (להלן: "התובע") ביום 24/8/2003, במהלכה נגרמו נזקים משמעותיים לרכב שהיה בבעלותו, מסוג אאודי מס' רישוי 77-682-18 (להלן: "התאונה" ו-"הרכב").

במועד הרלבנטי, הרכב בוטח על ידי הנתבעת, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת") בפוליסת ביטוח מקיף (להלן: "הפוליסה"). התובע עדכן את המבטחת אודות התאונה לאחר שהתרחשה, והגיש תביעה לתשלום תגמולי הביטוח מכח הפוליסה (להלן: "תביעת הביטוח"). הרכב אף נבדק על ידי שמאי מטעם המבטחת, אשר קבע בחוות דעתו מיום 12/11/2003 כי נגרמו לרכב נזקים בסדר גודל משמעותי. לאחר בדיקת השמאי, הרכב הועבר על ידי המבטחת למגרש מכוניות בו מאוחסנות מכוניות במצב דומה (להלן: "המגרש").

במקביל, התובע היה באותה התקופה אחד מבעליהן של שתי חברות (להלן: "החברות"), אשר ניהלו חשבון אצל התובע מס' 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). התובע היה ערֵב לחובות החברות בבנק, וכאשר החברות נקלעו לקשיים - הבנק הגיש תביעה לגביית החובות כנגד החברות וכנגד התובע (וחייבים נוספים). לאחר שניתן פס"ד חלקי לטובת הבנק בתביעה האמורה, כנגד התובע, חייב נוסף בשם דן יוסף (להלן: "יוסף") וכנגד החברות, פתח כנגדם הבנק ביום 14/6/2005 תיק הוצל"פ מס' 02-22194-05-7 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). סכום החוב במועד פתיחת התיק היה 2,410,568 ₪.

במסגרת מאמצי הגבייה, נודע לבנק דבר קיומו של הרכב, מעורבותו בתאונה והכרזתו כ"אובדן להלכה". בהתאם, הטיל הבנק ביום 19/7/2005 עיקולים בחברות ביטוח שונות, לרבות אצל המבטחת, על כספים, נכסים וזכויות אשר מגיעים או צפויים להגיע לתובע, בניסיון "לשים ידו" על תגמולי ביטוח שייתכן וטרם שולמו לתובע בגין הנזקים לרכב (להלן: "צו העיקול"). עולה מהמסמכים כי הבנק פעל להטלת עיקול גם על הרכב עצמו.

ביום 8/8/2005 נמסר צו העיקול למבטחת באמצעות מדיה מגנטית. זו השיבה לצו העיקול את התשובה הבאה: "אין נכסים" (להלן: "התשובה לעיקול"), ויובהר כי בשלב זה טרם שולמו לתובע תגמולי הביטוח על פי תביעת הביטוח.

ביום 13/8/2007 הבנק הגיע עם התובע, יוסף והחברה להסדר פשרה בנוגע לחוב (להלן: "הסדר הפשרה"), במסגרתו הסכים הבנק לוותר על חלק מהחוב. התובע עמד בהסדר הפשרה וסילק את חלקו בחוב בהתאם להסדר הפשרה.

בשלב מסוים, במהלך שנת 2008, נודע לבנק כי הוגשה למבטחת תביעת הביטוח בנוגע לרכב, וכי במועד מתן התשובה לעיקול היתה תביעת הביטוח תלויה ועומדת בפני המבטחת. בהתאם למידע חדש זה, הגיש הבנק בתיק ההוצל"פ בקשה בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"), במסגרתה ביקש הבנק מרשם ההוצאה לפועל לחייב את המבטחת לשלם לבנק בגין הנזקים שנגרמו לו, בטענה כי המבטחת השיבה תשובה שגויה במסגרת התשובה לעיקול. במסגרת בקשה זו בתיק ההוצל"פ נשמעו ראיות, ובסופו של דבר ניתנה ביום 10/5/2009 החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל, לפיה אין בידיו סמכות להכריע מכוח סמכות שבגררא במחלוקת בנושא זכאות התובע לתשלום תגמולי הביטוח, ועל כן נדחתה בקשת הבנק להורות על חיוב המבטחת.

מוסכמה אחרונה היא כי עד היום לתובע לא שולמו תגמולי ביטוח מכוח תביעת הביטוח -מחד גיסא, ולא הושב לחזקתו הרכב על ידי המבטחת - מאידך גיסא.

טענות הצדדים –

הבנק הגיש כנגד המבטחת תביעה על סך 112,859 ₪, בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. לטענת הבנק, בעת כריתת הסדר הפשרה עם התובע הוא הסתמך על תשובת המבטחת לפיה היא לא מחזיקה בנכסים או זכויות המגיעים לתובע, ועל סמך מידע זה הסכים הבנק להסדר הפשרה כפי שנכרת, ובתוך זה הסכים "למחול" לתובע על חלק ניכר מחובו לבנק. לטענת הבנק, בפועל החזיקה המבטחת בזכויות לקבלת תגמולים ולחילופין – החזיקה ברכב עצמו. לטענתו, המבטחת התרשלה עת מסרה לבנק תשובה כוזבת לצו העיקול, ובשל כך נגרמו לבנק נזקים, בגובה שוויו המשוערך של הרכב.

טענות המבטחת כנגד תביעת הבנק הן כי במועד התשובה לעיקול זכותו של התובע לקבלת התגמולים טרם השתכללה, ולכן התשובה שהיא מסרה לבנק כן היתה נכונה. בנוסף טוענת המבטחת כי למעשה הבנק נפרע כדי מלוא חובן של החברות כלפיו, מכוח הסכם הפשרה שהושלם ומכוח פעולות הגביה שנקט כנגד החייבים הנוספים, והוא מנסה להתעשר על חשבונה של המבטחת שלא כדין. עוד טוענת המבטחת כי במסגרת הסכם הפשרה שעליו חתם הבנק עם התובע הבנק ממילא מחל לתובע על חובות ניכרים ביותר, וידיעתו על תביעת הביטוח לא היתה מעלה או מורידה לעניין זה.

התובע הגיש תביעה כנגד המבטחת (כתובע נוסף), בסך 524,292 ₪, בגין הוצאות שונות שנגרמו לו לטענתו בשל התנהלות המבטחת – אם כי יודגש כבר עתה שתביעתו "נכפתה עליו", במובן שהוא לא הגיש את התביעה ביוזמתו אלא צורף כתובע נוסף לדרישת המבטחת. לטענת התובע, המבטחת הפרה את הפוליסה שעה שלא שילמה לו תגמולים ואף לא השיבה את הרכב לחזקתו, ולכן, יש לחייב את המבטחת לשלם לו את שווי הרכב המשוערך. עוד טוען התובע כי המבטחת אישרה לבעלי המגרש בו הוחזק הרכב לעשות בו שימוש, ובכך עשתה עושר ולא במשפט. אשר על כן טוען התובע כי יש לחייב את המבטחת לשלם לו עבור שווי השימוש ברכב בתקופה שבה הוחזק במגרש וכן לשלם לו החזר עבור עלות האגרות והדו"חות שנאלץ לשלם בגין הרכב במהלך התקופה בה נעשה ברכב שימוש על ידי בעלי המגרש בו הוחזק.

באשר לתביעת התובע טוענת המבטחת כי התובע למעשה "ניצל" את המצב שנוצר בנוגע לרכב בעקבות התאונה, וזאת על מנת להסתיר את דבר קיומו של הרכב מפני הבנק, ובאופן הזה "להבריח" את הרכב (או למעשה, את שוויו) מתוך מצבת הנכסים שלו. לטענת המבטחת, אין פלא כי רק לאחר שהושלם ביצוע הסדר הפשרה בין התובע לבין הבנק, פנה התובע למבטחת בדרישה לקבל את כספי תגמולי הביטוח, באיחור של כמה שנים. לשיטת המבטחת, התובע אינו זכאי לקבל את תגמולי הביטוח הן מחמת התיישנות תביעתו, והן מחמת שהתובע לא ביצע פעולות משפטיות שהיה עליו לבצע, לצורך תשלום התגמולים.

מסכת הראיות –

מטעם הבנק העידו בפניי מר שאול רוסמן (להלן: "רוסמן"), עובד הבנק, לגבי תצהירו – ת/1. מטעם התובע העיד התובע עצמו לגבי תצהירו – ת/2. מטעם המבטחת העידו בפניי עו"ד קרני מולכו-אושרובסקי (להלן: "עו"ד מולכו"), מנהלת מחלקת גביה משפטית אצל המבטחת, לגבי תצהירה – נ/4, וכן מר אמנון חמוד (להלן: "חמוד"), מנהל מחלקת תביעות רכב אצל המבטחת, לגבי תצהירו – נ/5. כמו כן הוגשו מטעם הצדדים מסמכים שונים.

דיון והכרעה –

לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים מסקנתי כי דין תביעת הבנק להתקבל ודין תביעת התובע להדחות ברובה – והכל מחמת הנימוקים שיפורטו להלן.