אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בנק הפועלים בע"מ נ' ע' ואח'

בנק הפועלים בע"מ נ' ע' ואח'

תאריך פרסום : 27/01/2010 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
2584-07
05/01/2010
בפני השופט:
רות רונן

- נגד -
התובע:
בנק הפועלים בע"מ
הנתבע:
1. ז.ע.
2. נ.ע.

פסק-דין

הנתבעים (שיכונו להלן: "בני הזוג"), הם בני זוג הנשואים זה לזה מאז שנת 1973.

עניינה של התובענה דנן הוא בבית המגורים של בני הזוג, בית צמוד קרקע, המצוי ברח' עוזיאל 3 גבעת שמואל (להלן: "הבית"). הבית רשום כיום כולו על שמה של הנתבעת 2 (להלן: "האישה") לאחר שהוא הועבר על שמה בשנת 1998. התובע (להלן: "הבנק") מבקש כי ביתה משפט יצהיר כי הבית הוא בבעלות משותפת של בני הזוג, וכי הנתבע 1 (להלן: "הבעל") הוא בעלים של מחצית הזכויות בבית. לחלופין, עתר הבנק כי בית המשפט יצהיר שהאישה חייבת במחצית החובות של הבעל כלפי הבנק, וכי הבנק זכאי להיפרע מהבית הרשום על שם האישה, בגין חובו של הבעל כלפיו.

אין מחלוקת כי הבית נרכש על ידי שני בני הזוג במשותף ביום 14.10.93. ביום 21.10.98, הועברו כל הזכויות בבית על שמה של האישה. בני הזוג טוענים כי הם העבירו את הזכויות, לבקשתה של אימה של האישה. לטענתם, האם סייעה להם ברכישת הבית, והיא חששה כי אם בני הזוג ייפרדו, האישה תישאר ללא קורת גג. הבעל העיד כי הוא עצמו התנגד ממילא לרכישת הבית, וכי הוא ראה את הבית מלכתחילה כביתה של האישה בלבד.

טענות הצדדים

הבנק טען בתובענה ובסיכומים מטעמו, כי יש לראות את הבית כרכוש משותף. לטענתו, הכלל שנקבע בהלכה הפסוקה ביחס לבית מגורים, הוא כי יש לראותו כרכוש משותף, ללא קשר לאופן בו רשום הבית בלשכת רישום המקרקעין. הטעם היחיד בנסיבות דנן לטענת בני הזוג כי אין לראות את הבית כרכוש משותף, הוא העברת הזכויות בבית כ-5 שנים לאחר רכישתו.

הבנק טוען כי אין די בהעברת הזכויות הזו, כדי לסתור את ההנחה שבית המגורים הוא רכוש משותף, ממספר טעמים. ראשית, העברת הזכויות לא נעשתה בכובד הראש הנדרש לצורך הפרדה רכושית כזו, והיא לא נבעה מרצונם של בני הזוג ומגמירות דעת שלהם לקיום הפרדה רכושית ביחס לבית המגורים.

עוד נטען כי גם לאחר העברת הרישום על שם האישה, הוסיפו בני הזוג לראות את הבית כרכוש. לכן, אף אם בשנת 1998 החלו הצדדים בהפרדה רכושית, הרי יש לקבוע כי במהלך העשור שלאחר מכן, חזר הבית להיות חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג.

הבנק טען כטענה חלופית, כי יש לראות את האישה כחייבת יחד עם הבעל בחובותיו לבנק. הטעם לכך הוא כי הבעל בצע "מעשה פשיטת רגל", כפי שעולה מתצהירו של הבנק שלא נסתר. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר קורה אירוע קריטי כזה כמו ביצוע מעשה פשיטת רגל על ידי בן זוג, הופכים החובות של אותו בן זוג להיות חובות משותפים.

מנגד טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה. לטענתם, המקור הכספי לרכישת בית המגורים הוא בכספי המכירה של הדירה הקודמת של בני הזוג, שמקורם היה במשפחת האישה. בנוסף לקחו בני הזוג הלוואה מסוג "בולט", והם שילמו במהלך השנים רק את הריביות על הלוואה, אך קרן ההלוואה טרם סולקה על ידיהם עד היום. בנוסף, כנגד ההלוואה נרשמה משכנתא על דירת אם האישה, משכנתא שהוסרה רק כאשר האם עברה לדיור מוגן בשנת 2002. אף שבני הזוג מקיימים אורח חיים משותף, קיימת ביניהם הפרדה רכושית - כך שבית המגורים שייך רק לאישה, בעוד העסק שייך רק לבעל. כך ראו בני הזוג את הדברים מאז ומתמיד.

עוד טענו הנתבעים, כי לבעל לא היה מעולם רכוש, ומשפחת האישה היא שדאגה במהלך השנים לרוב הצרכים המשפחתיים. נטען כי החזר ההלוואות במשותף על ידי שני בני הזוג אינו מעיד על שיתוף בבית. זאת, משום שמדובר בהלוואה מסוג בולט, והחזר ההלוואה הוא הוצאה לצורך הדיור, כמו תשלום דמי שכירות, ובהוצאות מסוג זה, בני הזוג הם שותפים.

לטענת הנתבעים, חזקת השיתוף היא חזקה הניתנת לסתירה, והיא נסתרה בנסיבות המקרה הנוכחי, לאחר שבני הזוג העבירו את הזכויות בבית על שם האישה בשנת 1998. אין מקום לקבל את הטענת הבנק לפיה העברת הזכויות לאישה לא נעשתה מתוך גמירות דעת או כוונה אמיתית. הבנק לא הוכיח שהעברת הזכויות בבית על שם האישה היתה העברה פיקטיבית. במהלך העברת הזכויות לא היו לבעל חובות, וההעברה לא נעשתה, לכן, על רקע חשש מעיקול זכויות הבעל על ידי נושים.

עוד נטען שיש לדחות את הטענה לפיה האישה שותפה בחובות הבעל. על פי הטענה אין להחיל את חזקת השיתוף בחובות באופן אוטומאטי. מקור החוב אינו ידוע, ואף אם מדובר בחוב שנוצר בקשר עם עסקו של בן הזוג, אין בכך בהכרח כדי ללמד כי מדובר בחובות משותפים.

האישה היא מורה, ולא היתה שותפה מעולם בעסקיו של הבעל. היא נרשמה כבעלת מניות בחברה של הבעל, רק משום שהחוק דרש זאת. אין מקום לקבוע כי היא שותפה בחובותיו של העסק משום שלא אירע "אירוע קריטי" במערכת היחסים בין בני הזוג, שרק בהתרחשותו הופכים החובות שלהם להיות חובות משותפים.

דיון

אין חולק כי הנתבעים דנן הם בני זוג הנשואים זה לזה מזה למעלה מ-35 שנים. הם חיים חיי שיתוף כלכלי. משק הבית המשותף מתקיים – לפי עדותו של הבעל "מההכנסות שלי ושל אשתי" (עמ' 18 שורה 26). ב"כ הנתבעים אף ציין בסיכומיו כי "הנתבעים מנהלים אורח חיים משותף, ושותפים בהוצאות הנצרכות לקיום הבית, לרבות קניות, הוצאות בקשר לדיור ותחזוקתו (להבדיל מעצם הבעלות בנכס) וכו'".

אין גם חולק כי הבית, בית המגורים של בני הזוג, שנרכש מלכתחילה על שם שני בני הזוג, רשום כיום על שמה של האישה בלבד. מלכתחילה, בשנת 1993, רכשו שני בני הזוג את הזכויות בבית יחד, ובשנת 1998 הועברו זכויותיו של הבעל בבית ללא תמורה – לאישה.

בנוסף, אין מחלוקת כי במועד בו הועברה הבעלות על שם האישה, לא היו לבעל חובות או חשש מפני נושים, והעברת הבעלות לידיה של האישה בלבד לא נועדה לכן לצורכי התחמקות מחובות של הבעל לנושיו.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם במקרה דנן, למרות העברת מלוא זכויות הבעלות בבית לאישה בשנת 1998, יש לראות את הבית כחלק מהרכוש המשותף של בני הזוג, לאור מכלול הנסיבות שהוכחו. יש לבחון בהקשר זה הן את תוקפה של ההעברה במועד בו היא בוצעה, והן את השאלה האם המצב השתנה בחלוף השנים.

כידוע, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי "חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת" (ר' רע"א 8791/00 שלם נ. טוינקו פסקה 12, והפסיקה המובאת שם). ההנחה היא כי ברבות השנים בהם בני זוג מקיימים משק בית משותף, הופכים הנכסים שלהם, יהיה מקורם אשר יהיה, ל"בשר אחד" (ר' ע"א 806/93 הדרי נ. הדרי פ"ד מ"ח(3) 685, 694-695). הלכת השיתוף חלה על כלל הנכסים, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד, או מצויים בחזקתו הבלעדית.

הלכת השיתוף נועדה לקיום מספר תכליות – הכרה בחיי הנישואין כחיי שיתוף, קידום השוויון בין בני הזוג, שימור האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג, והענקת ביטחון כלכלי לבני זוג לאחר פירוק הקשר הזוגי.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ