אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בנק הפועלים בע"מ נ' פרידלנד ואח'

בנק הפועלים בע"מ נ' פרידלנד ואח'

תאריך פרסום : 13/05/2010 | גרסת הדפסה
פש"ר
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
1685-07
11/05/2010
בפני השופט:
ורדה אלשייך

- נגד -
התובע:
גיא לוינסון
הנתבע:
1. דן פרידלנד
2. כונס הנכסים הרשמי

פסק-דין

פסק דין

מונחת בפני מחלוקת שהתגלעה בין הנאמן בפשיטת הרגל של החייב מר דן פרידלנד (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה) לבין בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). עיקר המחלוקת נעוצה במשמעות העובדה (עליה לכשעצמה אין חולק) כי הבנק התיר לחייב לנהל חשבון בו בוצעה פעילות ענפה, וזאת חרף העובדה כי נשלח אליו מכתב מפורש המודיע על מתן צו הכינוס. בין היתר, ניתנה בחשבון מסגרת אשראי, הופקדו והוצאו כספים, רובם הפקדות של צדדי ג' ומקורבי החייב שנועדו לתועלת החייב עצמו, הוצאו המחאות ונעשו עסקאות אשראי. זאת, כאשר חלק מפעילות זו התארכה ונמשכה אף לאחר שהוצא כנגד החייב צו-פשיטת רגל והודע על כך לבנק (!)

לאור כל האמור לעיל, עותר הנאמן כי הבנק יחוייב להשיב לקופת פשיטת הרגל את מלוא הכספים שהופקדו באותו חשבון. הבנק מתנגד לבקשה, ועותר לדחייתה ולחיוב הנאמן בהוצאות משפט.

תחילה, מודה הבנק כי אכן "נפלה שגיאה בתום לב שעליו להסיק ממנה מסקנות", אלא שלאחר מכן, מאשימים באי-כוחו את הנאמן (ואת הנושה אשר ביקש את מינויו) ברשלנות, שראשיתה עוד שנים טרם מתן צו הכינוס, בעת שנוהלו כנגד החייב הליכי הוצאה לפועל, וכן מעלים טענות נוספות כנגד תום ליבו של הנאמן. לגופו של עניין, טוען הבנק כי אין עסקינן בכספי החייב, בעיקר נוכח העובדה כי החשבון היה מצוי ביתרת חובה; כי עסקינן בכספים שלא היו מגיעים לנאמן מניה וביה, באשר חזקה על קרובי החייב שלא היו מפקידים אותם בידי הנאמן, לו היה אותו חשבון "עצמאי" מושבת מבעוד מועד; וכי יש לאבחן בין צו פשיטת רגל למצב בו ניתן כנגד החייב צו כינוס בלבד.

לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים, וכן בתגובת כונס הנכסים הרשמי, ניתנת החלטתי זו.

עניין לנו במחלוקת, אשר על תשתיתה העובדתית הרלוונטית אין חולק. בנק מתיר לחייב המצוי בהליכי פשיטת רגל (אף אם עסקינן בשלב צו הכינוס "בלבד") להמשיך ולנהל חשבון, המצוי חלק מהתקופה ביתרת חובה. החשבון משמש "מסלול עוקף פשיטת-רגל", ומהווה בסיס להפקדות ומשיכות בקנה מידה גדול, כולל המחאות ועסקאות אשראי. הבנק אינו מגיש תביעת חוב כלשהי כנגד החייב, וזאת מסיבה פשוטה, כפי שמודה הבנק במכתב רשמי אל הנאמן:

"ביום 2.4.09 התקיימה שיחה טלפונית בין עו"ד ניסים מדג'ר מהיעוץ המשפטי של הבנק לבין עו"ד תמר אודרברג, בה נאמר לה במפורש כי צד שלישי הודיע לבנק כי כוונתו לפרוע ולסלק את כל החובות וההתחייבויות של החייב לבנק, ועל כן הבנק לא יגיש לנאמן בפשט"ר תביעת חוב".

זאת, כאשר אותה העברה שביצע "צד ג'" חברת ר.ד משקאות גורמה לבנק בסך 153,000 ₪, איפסה את יתרת החובה בחשבון ואפשרה את "סגירתו". זאת, כאמור, לאחר שהתברר לנאמן היקף הפעילות באותו "אפיק", והוא החל בביצוע פעולות לסגירתו.

ראשית, מן הראוי לדון ולדחות בשתי ידיים את הטענה, כי יש לאבחן בין צו כינוס לבין השלב המאוחר יותר של צו פשיטת רגל, בכל הנוגע למחויבות המוטלת על הבנק.מן המפורסמות הוא, כי צו כינוס הינו למעשה "השער להליך הקולקטיבי של דיני חדלות הפרעון". אכן, כמה מן הסמכויות מרחיקות הלכת של בעל התפקיד קמות אך ורק בשלב המאוחר יותר, והסופי, של ההליך. אלא שצו כינוס, כשמו כן הוא נועד לכנס את נכסי החייב תחת 'קורת גג אחת' – ידו של בעל התפקיד, זאת כדי שניתן יהיה לאמוד אותם, לבחון את מצבו של החייב נוכח המצבת המשוערת של חובותיו, ואי לכך לאפשר לאספת הנושים המתכנסת בסופו של דבר דיון והחלטה מושכלת בכל הנוגע להמשך ההליכים – האם לפשיטת רגל, האם להסדר, או שמא לביטול ההליכים בלא הסדר או הפטר. אך ברור הוא, כי מצב בו מתאפשר לחייב להמשיך ולפעול כרצונו בחשבון החסוי מן הנאמן, הינו בבחינת תרתי דסתרי ליעוד הבסיסי ביותר של הליך זה; ואין לי אלא לתמוה הכיצד בנק, אשר הגיש ופעיל בעצמו במספר לא מבוטל של הליכים מסוג זה, טוען כי אין הוא מודע למושכלות אלו.לסיכום נקודה זו; אכן, ישנם מהלכים שניתן לבצע אך ורק תחת צו פשיטת רגל, אולם הזכות והחובה לכנס את נכסי החייב, לרכזם בידי בעל התפקיד, ולמנוע עריכת עסקאות עצמאיות והברחת נכסים, הינו יעודו הבסיסי ביותר של הליך הכינוס; וכלשונו של בית המשפט העליון ברע"א 6067/09 רייפמן נ' ארז ואח':

"צו כינוס נכסים נועד לאפשר לכונס וכן למנהל המיוחד אם מתמנה כזה, לכנס בידיו את נכסי החייב על מנת שבבוא היום יוכלו נושיו להיפרע מתוך נכסים אלה באופן שוויוני את חובותיהם ועל מנת למנוע באותו שלב הברחת נכסים על-ידי החייב או תפיסתם ומימושם בידי חלק מן הנושים. אכן, בשלב הכינוס אין נכסי החייב מוקנים למנהל המיוחד הקנייה סטטוטורית. הקנייה כזו מתרחשת רק לאחר הכרזתו של החייב כפושט רגל (ראו סעיפים 42 ו-113 לפקודה וכן ראו ע"א 11117/07 אריכא נ' עו"ד ארז חבר, פסקה 6 (טרם פורסם, 21.6.2009)). אולם, אין חולק כי הכונס וכן המנהל המיוחד הפועלים במסגרת צו הכינוס מוסמכים לאתר את נכסי החייב, לתפסם ולנהלם"

דברים אלה, כמו גם המובאות האחרות שמצטט הנאמן, מדברים בעד עצמם. אי לכך, אין "צו כינוס לחצאין", או "כינוס במידה שאחפוץ", ואין החייב או צד ג' המחזיק בנכסי החייב, רשאי לעשות דין לעצמו ולהתנגד להעברת נכסים לנאמן, קל וחומר שלא לעשות דין לעצמו ולהמשיך לפעול בנכסים באורח עצמאי, כתמול שלשום. אעיר, מעבר לדרוש; אף אם היה ספק בכל הנוגע לתחולת הדין, הרי שאין צורך להכביר מילים כי על הבנק, וודאי במעמדו כגוף בעל מעמד מעין-ציבורי החב בחובות מוגברות של אמון וזהירות, להשיב מיד למכתבו הראשון של הנאמן בדבר צו הכינוס – תשובה בה היה ראשית מגלה את האמת בדבר חשבונו של החייב, ולאחר מכן יכול היה לפרט את תהיותיו בכל הנוגע לדין החל במצבים כאלו. אלא שהבנק לא פעל כך, אלא מילא פיו מים, התעלם הלכה למעשה מפנייתו של הנאמן (המנהל המיוחד בתארו דאז) מצו הכינוס, והתיר לחייב ולמקורביו להמשיך ולעשות בחשבון ככל העולה על רוחם. זאת, כאשר בסופו של יום דאג "צד שלישי" לכסות את יתרת החוב, באורח אשר ווידא כי הבנק עצמו לא יצא נפסד, אלא יזכה למעשה ב"דיבידנד" של 100% מחובות החייב כלפיו, לרבות עמלות וריביות.

ראוי לדון ולדחות עתה בקצרה את שלל הטענות שמעלה הבנק בכל הנוגע להליכי ההוצאה לפועל, בנק הפועלים ופעולות או מחדלי משרדו של הנאמן באותן שנים. לא ניתן אלא לתהות "מה עניין שמיטה להר סיני", והאם אין עסקינן אלא בניסיון תמוה (ולא מן המוצלחים שבהם) לייצר "מסך עשן", או "טענות אווירה". אין כל צורך להכריע בדבר, אף אם – לצורך הדיון – אכן ביצע בנק הפועלים שורה של מעשי רשלנות גסים בשלב הליכי ההוצאה לפועל, באורח שאפשר לחייב להנות מן ההפקר, לבזבז כספים וכיוצא באלו, מה נפקות כל האמור לעיל להליכי פשיטת הרגל? האם הדבר מאפשר לבנק דיסקונט "לגמול" לבנק הפועלים, במעמדו כנושה של החייב, וכן לנאמן ולכונס הנכסים הרשמי, בכך שיקח לעצמו היתר לפעול שלא כדין, ולהתעלם מן ההליכים? או שמא, מצאו באי-כוחו המלומדים של הבנק דין עלום, חדש, המתיר להם לבצע "קיזוז רשלנות ברשלנות" (אם אכן ברשלנות מדובר, בכל האמור בבנק דיסקונט, להבדיל מפעולה ביודעין), וזאת באורח אשר יפטור אותם מן התוצאות המשפטיות של התנהלותם? לבנק ולבאי כוחו פתרונים.

זאת ואף זאת; בנק דיסקונט מתעלם, בטענותיו, במפגיע מן ההלכה הבסיסית החלה בדיני חדלות פרעון, ואשר מפרידה הפרדה חד-משמעית בין בעל התפקיד לבין הנושה שביקש את מינויו. מרגע בו מונה, הרי שבעל התפקיד הינו ידו הארוכה של בית המשפט, ולא נציגו של הנושה; זאת, כאשר מחדל בעניין זה מצד בעל התפקיד עצמו, קרי – מצב בו הוא אינו מכבד את ההפרדה ופועל מתוך משוא פנים לטובת הנושה שמינה אותו, עשוי להמיט על בעל התפקיד עצמו סנקציה חמורה, בין היתר בדמות הטלת הוצאות אישיות. זאת, גם ובעיקר בכדי להדגיש ולצקת משמעות ותוכן ברור למעמדו המיוחד של נאמן או מפרק, כולל ההבדל המהותי בינו לבין הנושה שביקש "באורח היסטורי" את מינויו.יגעתי ולא מצאתי, מה נפקות יש לשלל הטיעונים "ההיסטוריים", שמעלה בנק דיסקונט כנגד הנאמן, וזאת בעיקר כאשר חלק ניכר מאותם מעשים ומחדלים לא בוצע כלל ועיקר על-ידו. ככל שעסקינן, לעומת זאת, בטיעונים שעניינם התנהלות הנאמן עצמו לאחר מינויו, הרי שאף בזאת לא מצאתי ממש, בלשון המעטה, וזאת לגופו של עניין.אעיר; טיעוני בנק דיסקונט, במלוא הכבוד והזהירות הראויה, גובלים בעזות מצח. לא זאת בלבד, כי בנסיבות המקרה עולה כי הנאמן פנה אל הבנק בכתב ועדכן אותו בעניין הסטטוס המשפטי של החייב, ואילו בנק דיסקונט בחר להתעלם מן הדברים; כעת, במאוחר ובצר לו, מרהיב בנק דיסקונט עוז לטעון כנגד הנאמן מדוע לא כללו פניותיו פרשנות משפטית כזו או אחרת; מדוע לא נקט הליכים כנגד צדדי ג' כאלו ואחרים, כגון חברות האשראי (צדדים שדי אם אעיר לעניינם, בלא לקבוע כל מסמרות, שהינם לכל היותר מעוולים במשותף עם הבנק שאפשר את המשך הפעולה בחשבון, ובוודאי שלא מעוולים במקומו, או באורח המפחית ולו כהו-זה מאחריותו שלו). שמא, מטיבים היו הבנק ובאי-כוחו המלומדים (אשר פעם נוספת אעיר – הינם מנוסים ובקיאים בהליכי פשיטת רגל, ובוודאי שאינם צד לא מיומן אשר יכול לטעון בתום-לב כי הדין אינו מוכר לו), לו נתנו דעתם לכך כי אף לכלל לפיו "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" יש גבולות ראויים, וודאי כאשר בכתבי בי-דין עסקינן.

משהגענו לכאן, הרי שאין ספק כי בנק דיסקונט פעל שלא כדין, וזאת באורח אשר ספק גדול בעיני, האם ניתן לפרשו כ"אי ידיעה גרידא". אעיר, במלוא הזהירות, מבחינת מאזן ההסתברות, הדבר מתיישב יותר, לכאורה, עם החלטה מודעת של אי-מי להתיר לחייב בהליכי פשיטת רגל להמשיך ולפעול בחשבונו. ככל הנראה נוכח הבטחה כי "צדדים שלישיים" יכסו את מלוא יתרת החוב, ובכך למעשה יוציאו את בנק דיסקונט בדיבידנד בשיעור 100% מחובו, וזאת להבדיל מהנושים האחרים אשר יאלצו "להסתפק" בהגשת תביעות חוב.אלא שבעניינו, אין נפקא מינא האם ברשלנות עסקינן, או בפעולה מודעת. זאת, באשר עניין לנו בהליך אזרחי גרידא שעניינו דרישת השבה כספית. אי לכך, לא ניתן לבטל על הסף את טענתו של בנק דיסקונט, אשר ממנה עולה כי הוא מודה - אף אם בלשון רפה ומסוייגת – באחריותו מחד גיסא, אולם טוען ובצדק כי לא שגי בקביעת אחריות עקרונית בכדי לקבל את התביעה, וודאי שלא במלואה, ועל הנאמן להוכיח כי הסכום נשוא התביעה נכנס לגדר "נזק", או במילים אחרות, עסקינן בסכום שאלמלא פעולתו הלא ראויה של בנק דיסקונט, היה מגיע, למצער ברמה גבוהה של וודאות, לקופת הכינוס.

אין ממש בטענתו המתחכמת, קמעא, של הבנק כי הכספים בחשבון אינם "שייכים" לחייב, וודאי כאשר החשבון מצוי היה ביתרת חובה. לעניין זה אין לי אלא לתהות הכיצד מנסה בנק, הסוחר כעניין של יום ביומו בזכויות אובליגטוריות, להעלות טיעון שמשמעו הלכה למעשה כי לזכות אובליגטורית של בעל חשבון בכספי החשבון אין נפקות כ"נכס". אכן, אין ספק כי זכות אובליגטורית נמצאת במקרים רבים נחותה מזכות קניינית (בין היתר, בחשיפתה לזכויות קיזוז מצד הבנק עצמו), אלא שספק גדול אם יש בכך כדי לשלול את ערכם הכלכלי של סכומים גדולים שהוכנסו לחשבון, ושימשו את החייב לפעולות כספיות מגוונות, הרחק מהישג ידו של הנאמן. זאת, כאשר עולה לכאורה כי החייב לא עשה דין לעצמו כלפי הבנק, אלא פעל מתוך מסגרת אשראי מוסכמת (קרי: זכות חוזית המקנה לחייב זכאות להוציא כספים ולעשות בהם שימוש, חרף יתרת החובה).דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי הלכה למעשה, החייב נהג מנהג בעלים בחשבון, בלא שהבנק עושה דבר בכדי לעוצרו. לעניין זה, כשם שידע הבנק לטעון כי מקורבי החייב לא היו מפקידים כספים בחשבון לו ידעו כי הללו מועברים לידי הנאמן, הרי שממה נפשך: ספק גדול, אם היו אותם מקורבים מפקידים את הכספים דווקא כדי להעשיר את הבנק, לו ידעו כי הבנק ולא החייב הוא הנוהג בכספים מנהג בעלים; ודי לחכימא ברמיזא.

עתה, מן הראוי לדון בטענתו האחרת, והמשמעותית יותר של הבנק. אכן, אין צורך להכביר מילים כי מקורביו של חייב פושט רגל אינם חבים על-פי דין, ואינם נוטים לשלם לנושיו מכספם שלהם באורח אוטומטי (מלבד במצבים מיוחדים, כגון הרתמות להצעת הסדר שמציע החייב, וכיוצא באלו). על-כן, נראה כי יש ממש בטענה לפיה לא היו אותם מקורבים מפקידים כספים, לו היה הבנק פועל כדין ומסרב לאפשר לחייב "מסלול עוקף קופת כינוס". לשון אחר; אין עסקינן ב"טענה ספקולטיבית", כפי שמנסה הנאמן לטעון, אלא במושכלה יסודית הנלמדת מחיי המעשה. יוצא, כי חרף ההבנה למניעי הנאמן, אין מנוס מהצבת הדברים בפרופורציות הנכונות, והקפדה שלא לערבב מין בשאינו מינו. אכן, חייב שקיבל והוציא כספים בלא לדווח על כך, פעל בניגוד לדין ועשוי להתחייב בסנקציות שמחילה פקודת פשיטת הרגל במצבים שכאלו; הבנק אכן חב באחריות בשל העובדה כי אפשר את קיומו של אותו מסלול בלתי לגיטימי; אולם אין בכך בכדי לייצר קשר סיבתי הכרחי הקושר בין הבנק לבין "נזק לקופה". זאת, באשר דומה כי סיכוייו של הנאמן להניח ידו על אותם סכומים היה קלוש מניה וביה, וזאת אף אלמלא פעל הבנק שלא כדין. יוצא, כי יש ממש באבחנה אשר ביקש כונס הנכסים הרשמי ליצור בעניין זה, בין סכומים אשר הגיעו לחשבון מגורמים אשר חבו על-פי דין להעביר כספים לחייב . בעניננו, עסקינן בסך של 38,377 ₪ אשר התקבלו מגוף אשר לא פעל באורח וולונטרי, ואשר אף הבנק מודה הלכה למעשה (אף כי, למרבה הצער, במאוחר מאד) כי חלה חובה להעבירם לקופת הכינוס.

דין דומה, אף כי מסיבה משפטית אחרת, חל על סך של 153,000 ₪ אשר שילם צד ג' לבנק בסופו של דבר לסגירת יתרת החובה בחשבון. הדין בעניין זה, הינו פשוט וברור: מרגע בו ניתן צו כינוס, חל איסור מוחלט על כל הנושים לרבות בנקים מניהול הליכי גביה עצמאיים כלשהם כנגד החייב; העובדה כי החוב לובש צורה של יתרת חובה בחשבון בנקאי, אין בו כדי להעלות או להוריד בעניין זה. בנסיבות המקרה, והדבר עולה היטב ממכתבו הרשמי של הבנק, כפי שצוטט בראשית החלטתי זו. אין כל ספק: עסקינן בסכום אשר, להבדיל מסכומים קודמים שנכנסו לחשבון, בא לעולם ושולם במטרה אחת ויחידה: פרעון נשייתו של הבנק בחייב. בלא כל קשר לשאלת הקשר הסיבתי אשר נדונה קודם לכן, ועניינה בשאלת אחריותו של הבנק לדרך בה התאפשר לחייב לפעול פעולות כספיות ולהוציא כספים למען עצמו ולמען אחרים, הרי שכאן עסקינן בסכום אשר הבנק שלשל לכיסו הוא, וקיבל אותו במוצהר וביודעין אך ורק למטרה זו, וזאת במועד בו אין ספק כי חל איסור מוחלט על גביה פרטית. יוצא, כי הטלת האחריות על הבנק בעניין זה אינה נזיקית או מעין-נזיקית, אלא הינה פועל יוצא, במישרין, של דיני חדלות הפרעון עצמם. אין דין הפעלת עכבון בנקאי או קיזוז (לו היו מופעלים, ולא כאלו הן נסיבות המקרה) על סכומים אשר מצויים מניה וביה בחשבונו של חייב המצוי ביתרת חובה, כדין קבלה ביודעין, במהלך פשיטת הרגל, של סכום שנועד, במוצהר וכל-כולו לטובת הבנק עצמו. יוצא, כי הבנק חב בהשבה של סכום זה.

טרם אניח את עטי, ראוי לחזור ולהדגיש את חומרתם של הדברים, וכי העובדה כי הנאמן לא זכה אלא בחלק מהסכום שהתבקש אינה גורעת במאומה מחומרתו היתרה של המקרה.עניין לנו בחייב, אשר הלכה למעשה הפר באורח בוטה, מתמשך ובהיקף נרחב את דיני פשיטת הרגל, וככל הנראה הוסיף לנהל עסקים בלא לדווח על כך לבעל התפקיד. זאת, תוך שהוא שם את הדין לפלסתר, ובאורח אשר יתכן מאד כי הוא מתחבר אף מתחבר לנקודות שעלו מטיעוני הצדדים לעניין התנהלותו אף בשלבים מוקדמים יותר.אלא, שעיקר החומרה בנסיבות המקרה אינה נוגעת אך ורק להתנהלות החייב, אלא גם ובעיקר לאורח בו בחר בנק דיסקונט, הלכה למעשה, להפוך לשותפו של החייב במעשיו האסורים, ושימש למעשה כ"מסלקה" באותו "מסלול עוקף פשיטת רגל". זאת, תוך שהוא מתעלם הלכה למעשה מפניות הנאמן (עד לשלב מאוחר מאד), מתמם ומשים עצמו כלא יודע את הדין, ובסופו של דבר מנסה לצאת ידי חובתו בהטחת האשמות תמוהות בנאמן עצמו.התנהלות זו, במלוא הכבוד הראוי, קשה עד מאד לישבה עם טעות בתום-לב. נהפוך הוא; בנסיבות המקרה, הרי שסביר יותר כי הדבר נעשה מתוך הלך-רוח של אדישות כלפי הדין וכלפי הנושים האחרים, וזאת ככל הנראה בשל הבטחה מצד החייב או מקורביו, כי הבנק עצמו "יקבל שכרו" על שותפות זו בסיכול הדין, וזאת בדמות פרעון מלא של החוב לטובתו, כפי שאכן נעשה.

התנהלות זו, אין להשלים עימה, וודאי כאשר היא באה מצידו של גוף מעין-ציבורי.לעניין זה, מן הראוי להזכיר כי מצב בו חייבים פושטי רגל אשר לעיתים חבים מליונים רבים, מבריחים נכסים, חיים חיי פאר ועושים הלכה למעשה ככל העולה על רוחם תוך הפיכת הדין לחוכא והיתלולא, הפכה זה מכבר ל"מכת מדינה" של ממש. לעניין היקפה וחומרתה של בעיה זו ותוצאותיה, הזדמן לי להרחיב בעבר, במסגרת החלטתי בפש"ר 2051/85 בש"א 21074/06, בעניין יורם גיל, כדלקמן:

"בעניין זה, לא ניתן להמעיט בחשיבות התופעה, אשר דומה כי הפכה ל"מכת מדינה" של ממש: חייבים הנכנסים אל תוך ההליך בלא כל כוונה להתאמץ ולפרוע חלק משמעותי מחובותיהם, מנצלים פרצות בדין או את העומס בבתי המשפט ובכונס הנכסים הרשמי, בכדי להוסיף לחיות ברמת חיים גבוהה (ולעיתים אף "מנקרת עיניים") בעוד לנושיהם לא ניתן לעשות דבר, מלבד להביט במחזה בעיניים כלות. פעם אחר פעם, עולות ידיעות על חייבים המתגוררים בדירות פאר, עורכים נסיעות יקרות לחו"ל, אוכלים במסעדות יוקרתיות וכך הלאה – וכל זאת בעוד הם נמנעים מהגשת דוחות מהימנים על רמת חייהם, או מעלים טענות שווא, במטרה "למשוך זמן", עד שיוכלו להתיש את נושיהם ואת בעלי התפקיד די הצורך, בכדי לזכות בהפטר בלא תמורה, או בתמורה להסדר שאינו מקנה לנושים אלא "פירורים" מיכולתם האמיתית.אין ספק, כי בעיה חמורה זו, אשר הלכה וגברה עד לאין שיעור מאז הימים בהם ניתן פסק-דין וסינג, גורמת למספר גדול של תופעות שליליות, הן במישרין והן בעקיפין. מעבר לנזק הישיר לנושים הספציפיים, נוצר נזק מצטבר וארוך-טווח לעצם האמון שרוחש הציבור למערכת הגביה החוקית, הנחשבת יותר ויותר כ"חסרת שיניים" וחסרת תועלת אמיתית, קל וחומר כאשר מנגד עומד חייב מתוחכם הנחוש בדעתו לחמוק מנושיו.מכאן, קצרה עד מאד הדרך לתופעות מסוכנות בהן נתקל בית המשפט יותר ויותר במהלך השנים האחרונות, ובעיקר לכך כי חלק הולך וגדל מהנושים מעדיף לפעול באמצעים של "גביה פרטית", שחלקם מנוגדים לדין וגובלים בפלילים – החל ממעשי אלימות לשמם, וכלה בתופעה הידועה והמוכרת, של נושים אשר "מסתערים" על מחסני חברה העומדת בפני קריסה, בוזזים אותם ונוטלים מכל הבא ליד. יוצא מכל האמור לעיל, כי בית המשפט אינו יכול לעמוד מהצד ולהעלים עיין מתופעות אלו, ועליו לפרש את הדין בהתאם, באורח שיצמצם את היכולת לפגוע באמינות וביעילות של מערכת הגביה החוקית, ובעניינו – זו שנקבעה בפקודת פשיטת הרגל" (ההדגשות במקור – ו.א)

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ